המלצות על ספרים שהולכים נגד הזרם

פיצי החתול לא רוצה לישון. הילד שבסיפור מנסה לעזור לו להירדם, אבל הפתרונות שהוא מוצא לא עוזרים לחתול; מי שנרדם הוא דווקא הילד עצמו, ואילו החתול מעיר אותו פעם אחר פעם בקריאות “מיאו!” – וכשאתם קוראים את הספר לפעוטות שבחיקכם, ה”מיאו!” הזה מצחיק אותם בכל פעם מחדש.

הסבטקסט כאן הוא כמובן שהילד בסיפור מתפקד כמו הורה לפעוט שמסרב להירדם, וכך מקבל (יחד עם הפצפונים שמקשיבים לכם) הזדמנות לחוות את שעת ההשכבה “מצידה השני”, בהפוך על הפוך – וגם זה כמובן מוסיף לצחוקיאדה הכללית. הסוף הטוב, שבו מתברר כי פיצי פשוט זקוק לחיבוק עם חבר בובתי כדי להירדם, מנחם מאוד ושולח את קהל היעד למיטה עם הבּוּבּ או הבובה האהובים עליהם. כיף של ספר לבני שנתיים עד ארבע.

(30 עמ’ קשיחים, מאנגלית: רוני בק, ערכה: עינת ניב, הוצאת תכלת, ברשתות ובחנויות הספרים).

לילדי גן

תקרעו את הספר הזה

“טוסיק! רואים פה טוסיק!” זה הדבר הראשון שהלהיב את הזאטוט שהראיתי לו את הספר, ומיד חטף אותו ודפדף לחפש עוד טוסיקים (ומצא). אכן, אין כמו ישבן חשוף כדי לסמל פריקת כל עול – ולא רק בספר הזה, כמובן. גם היצור הקטן שמאויר בו, ספק-ילד-ספק-ילדה, הוא פורק-עול מובהק, מה שניכר מיד מההבעות ושפת הגוף שלו וגם מתחפושת החיה האדומה – מחווה אוהבת לתלבושת הזאב של הילד מקס ב”ארץ יצורי הפרא”.

נתקלתי בספר הזה במקרה בביקור אצל חבר, שבתו קיבלה אותו במתנה, ונכבשתי מיד. הוא יצא ב-2017 בהוצאת טל, לזכרה של טל יעקבסון ז”ל (עוד פרטים באתר המעניין המוקדש לה, “הכל שקרים”) ומזכיר ספרי ילדים אחרים שגיבוריהם פורקי עול – אבל אינו מנסה לתקן או לשנות בהם דבר. אדרבא, הוא אפילו מעודד אנרכיה: לא לעבוד! לא ללמוד! לא ללכת לישון! והכי כיף – “תקרעו את הספר הזה לגזרים!”

מי שחושש פן הספר הזה יוציא את ילדיו לתרבות רעה, אין לי מה לומר לו. שמעתי גם על הורים שלא מקריאים לבנותיהם את “חיכיתי, בכיתי, ומי לא בא? מיכאל” של מרים ילן-שטקליס כדי שלא יגדלו להיות נשים פסיביות, ושיהיה להם לבריאות. לשיטתי, מותר ורצוי לילדים ולילדות לחוות את כל קשת הרגשות האפשרית דרך גיבורים ספרותיים, ואם הם אכן יקרעו את הספר הזה, רוב הסיכויים שירצו להדביק אותו בחזרה.

כמו בספרים רבים וטובים אחרים לגיל הרך, גם כאן המסרים מכוונים במקביל להורים לא פחות מאשר לילדיהם (שכבר יודעים בעצמם איזה כיף זה לא להתקלח, לא לאכול ארוחת ערב ולא לעשות מה שאומרים להם), ומעודדים אותם להכיל את כל אפשרויות הביטוי של זאטוטי הבית, לפחות בין דפי הספר. צמד המחברים ג’ון סֶבֶן וג’נה כריסטי אחראי לסדרה שלמה של ספרי ילדים “אנרכיסטיים”, והלוואי שחלקם לפחות יתורגמו לעברית. התרגום (ללא קרדיט) מצוין. לבני 3-7.

(44 עמ’, הוצאת טל, 50 שקל בחנות “המגדלור” בת”א ובאתר “הכל שקרים”)

הפוך על הפוך

אם אתם הורים, לא בטוח שתרצו להכניס את הספר הזה הביתה, ואם אתם סבים, עוד פחות. גם אני לא הייתי בטוחה איך יגיבו המבוגרים האחראים על הנכדים הקטנים במשפחה למראה ספר שגיבורו, הילד רפי, עושה כל מה שלגמרי לא מקובל ואף מגעיל לעשות אפילו באין רואים, כמו לחטט בפח הזבל, לאכול תולעים, למרוח נזלת – ואלה רק דוגמאות מקצה הקרחון! את השאר אשאיר לכם בדיסקרטיות לגלות לבד.

וראו זה פלא – הספר התקבל לא סתם באהבה, אלא בחיבוק ענקיסטי, והפך לספר השימושי והמצוטט ביותר בביתם של צמד אחים זאטוטים, בני שלוש וחצי וחמש. השניים מדקלמים שורות שלמות מהספר בינם לבין עצמם או זה לזה במשך ימים שלמים ונקרעים מצחוק, ואמא שלהם אומרת: “אני אוהבת את ההומור של רחלי רוטנר, וכאן היא מצליחה להעביר אותו בספר שמותאם לילדים ומדבר אליהם מאוד. יפה בעיניי שהקול הבוגר (שאינו נראה באיורים) אומר לרפי כל הזמן מה לא לעשות – ואילו האיורים מראים דווקא את כל מה שלא נהוג לעשות, עד לרמות הכי נוראיות של גועל, וזה יוצא חמוד ומשעשע. כיף לראות את הילדים מדפדפים לבד בספר שוב ושוב ומספרים לעצמם בעל פה את הסיפור,” מסכמת אם הבנים.

ואם מישהו חושש שחשיפה לספר עלולה לגרום לטף לחקות את רפי, חלילה, דומני שכאן עובד העיקרון הידוע שלפיו הדמות בספר עושה “במקומך” את מה שאסור, כך שהקורא/ת חווה באמצעותה מעין קתרזיס – ומכאן כנראה העליצות הרבה המתלווה לחוויית הקריאה של הזאטוטים.

(21 עמ’, ערכה: נרי אלומה, הוצאת ספריית פועלים).

לנוער מגיל 14 ולמבוגרים

חלון אל נפש הילד שבאדם

כבר קראתי ספרים שמסופרים בקולו של אדם פגוע-נפש (הרמן קוך, למשל, עושה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד), אבל אני לא זוכרת מתי קראתי ספר שמסופר מפי ילד או ילדה כאלה, והתוצאה מדהימה ומסמרת שיער.

ספר המסתורין של שירלי ג’קסון מ-1962 מסופר בקולה של ילדה כזאת, שנתקעה עמוק בילדות המוקדמת, אף שהיא בת 18 כשהסיפור מתרחש. המציאות היחידה שהמספרת הצעירה מכירה היא המציאות הדמיונית ההזויה שבראה בתוך ראשה, הכוללת לחשים וחרמות וטקסים משונים וחוקים פרטיים של טוב ורע, שהיא מחילה גם על סובביה, לא תמיד לטובתם. דיירי ה”טירה” – המספרת, אחותה הגדולה והמקסימה והדוד המשותק – מבודדים את עצמם באחוזתם המפוארת מפני אנשי הכפר, שמתייחסים אליהם בתערובת של פחד ושנאה מאז שבני המשפחה האחרים (אבא ואמא, דודה ואח קטן) מתו מהרעלה מסתורית, שהאחות הגדולה הואשמה בה וזוכתה – עד שלחייהם פורץ בן-הדוד צ’ארלס, ועולמם המוגן וההרמטי מתערער. הספר לוכד אותך בקורי עכביש שהולכים ומסתבכים, ולאט-לאט, בצעדי גמד, את מתחילה להבין מה בעצם קרה פה, ואיך זה קרה, ואולי גם טיפ-טיפה למה זה קרה, והסוף רחוק מלספק נחמה, להפך.

“תמיד גרנו בַּטירה” נכתב במקור למבוגרים, אך תרגומו העברי ראה אור דווקא בהוצאה שנועדה לילדים ולנוער בלבד, וכשגמרתי לקרוא אותו, קצת התחלחלתי. לא שאסור לתת אותו לבני נוער – בגיל ההתבגרות אפשר כבר להתחיל לקרוא ספרות למבוגרים, למה לא – אבל זה בפירוש ספר למבוגרים, ספר זר ומוזר ומצמרר ומיוחד מאוד, וחבל על קהל הבוגרים שאולי לא ייחשף אליו בשל תיוגו כספר נוער. סיקרן אותי לדעת איך המחברת הצליחה להיכנס בצורה טוטאלית כל-כך לראש של ילדה פגועה כל-כך, ואז קראתי שזהו ספרה האחרון של ג’קסון, שכתבה אותו כשהיא מולעטת בכדורים פסיכיאטריים, והפסקתי להתפלא.

לא ארחיב עוד על הסיפור, כדי לא לרמוז ולא לקלקל. אומר רק שהוא מספק חלון נדיר ומיוחד במינו אל נפש האדם, אל נפש הילד שבאדם, אל הילד הפגוע והכועס שגר בתוך כל אחד מאיתנו, גם בתוך ילדינו שלנו, ואיזה מזל יש לנו שאנחנו חיים במאה ה-21 ולא אי שם במאה הקודמת, שעד למחציתה בקושי לקחו בחשבון שגם לילדים יש נפש, ומה לעזאזל עלול לקרות לנפש שלהם כשהיא לא מקבלת חמצן בצורת אהבה ורגישות. התרגום מצוין.

(207 עמ’, מאנגלית: מאירה פירון, הוצאת טל מאי)

למבוגרות

מת העולם

בחודש האחרון גיליתי להפתעתי שספר מתח טוב הוא האסקפיזם המושלם: את נבלעת בתוכו ואשכרה מת העולם, כולל המציאות המייאשת שסביבנו. באותם ימים נפל לידי ספר המתח המענג ביותר שקראתי בעשור האחרון, אם לא בכלל, ובזכותו אכן שכחתי מהכל, ורק לקראת סיומו גיליתי שהוא בכלל ספר שני בטרילוגיה! ואז קרה לי משהו שלא קרה לי עד כה: בעודי מסיימת אותו, השגתי את הספר הראשון בסדרה, נדבקתי אליו בכל רגע פנוי ולא נחתי עד שבלעתי גם אותו.

כל אחד מהספרים עומד לגמרי בזכות עצמו (אם כי יש כמובן קשר עמוק שזולג מהראשון לשני, אבל עובדה שזה לא הפריע לי) ובעיקר בזכות הגיבורים הנהדרים, המצטיינים בחוכמה (אנטוניה, חוקרת הפשעים האפלים, היא האשה האינטליגנטית בעולם), ברגישות ובהומור (לא אנטוניה, שאין לה הומור – אלא שותפה ג’ון, שוטר הומו, שבנוי כמו מקרר על רגליים דקות, ובכל אזכור של צורתו או משקלו שב הספר ומדגיש: “לא שהוא שמן”), ומורגש שהסופר קרוע עליהם, ולכן גם אַת מתאהבת בהם וחומלת עליהם ורוצה לחבק כל אחד מהם לחוד ואת שניהם יחד.

את “זאבה שחורה” פתחתי אך ורק בשל הציטוט המסקרן על הכריכה: “גומז-חוראדו עושה את הקסם הגדול ביותר בהיסטוריה של המותחן”. אפשר להישאר אדישה למשפט כזה? אז התחלתי לקרוא, סתם כדי לבדוק במה מדובר, ומשפט הפתיחה היה “אנטוניה סקוט מעולם לא התמודדה עם החלטה כה קשה”. הפסקה הבאה זרמה בקלות ובפסקה הרביעית כבר ידעתי שמעולם לא קראתי ספר מתח שכתוב בצורה כל כך מענגת ולוכדת, וזהו, התמכרתי. משפט הפתיחה של הספר הראשון, אגב, הוא “אנטוניה סקוט מרשה לעצמה לחשוב על התאבדות רק שלוש דקות ביום”. אל תחמיצו. שום ספר שקראתי בחודשים האחרונים לא השכיח ממני את המציאות בהצלחה כזאת כמו שני הספרים האלה, ואני כבר מחכה לשלישי.

(מספרדית: עינת רוטמן, עריכת תרגום: ארז וולק ומיכל שליו, 419 ו-443 עמ’ בהתאמה, בחנויות וברשתות הספרים, כעת בחצי מחיר באתר ההוצאה)