האי שיקבע מי ישלוט בעולם

ננסי פלוסי, יו”ר בית הנבחרים של ארה”ב, נחתה ביום שלישי השבוע בטאיפיי בירת טייוואן. ביקורה מתקיים למרות העובדה שהסינים שיגרו לא מעט אזהרות כלפי ארה”ב והביעו את מורת רוחם מהענין. מאז פלישת רוסיה לאוקראינה בפברואר השנה, המלחמה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השניה, גזרת סין–טייוואן נותרה כל העת בזווית העין. אבל בשבועיים האחרונים הגזרה התחממה בעקבות הודעת פלוסי על ביקורה הרשמי הצפוי בטייוואן. שר החוץ הסיני, ואנג יי, שלח אזהרה חריפה אותה ייעד לפוליטיקאים אמריקאים שמגלים מעורבות יתרה בנושא טייוואן, ואיים בנוסח מאפיוזי משהו כי “הם לא יגמרו טוב”. הנשיא ביידן ונשיא סין שי ג’ינפינג קיימו שיחת זום שבה הזהיר הנשיא הסיני את ארצות הברית שלא לקיים את הביקור, תוך איום שארצות הברית “משחקת באש”. הנשיא ביידן מצידו הצהיר במפורש רק באוקטובר האחרון שארצות הברית תגן על טייוואן במקרה של פלישה סינית. אל מול האיומים והאזהרות שהגיעו מסין לנוכח ביקורה של פלוסי הודיע דובר הבית הלבן כי יש לה זכות לבקר בטייוואן וכי “ארה”ב לא תאפשר שיאיימו עליה”.

ארצות הברית סירבה להתערב צבאית במלחמה באוקראינה, וגם במהלך ביקורו בישראל הצהיר ביידן שישראל תיאלץ להגן על עצמה מול איראן. אבל נראה שטייוואן מבחינתה היא סיפור אחר לחלוטין. הדמיון בין אוקראינה וטייוואן הוא רב. שתי המדינות הן דה–פקטו עצמאיות ושוכנות ליד מדינות גדולות וחזקות יותר, בעלות תרבות דומה, שבעבר שלטו עליהן, ושעדיין רואות בהן חלק אינטגרלי מהמדינה שלהן. טייוואן נשלטה במשך מאות שנים על ידי שושלת צ’ינג מבייג’ינג, והאוכלוסיה הפכה זהה אתנית ליתר האוכלוסיה בסין.

ב–1895 נכבשה טייוואן על ידי היפנים, והוחזרה לסין בסוף מלחמת העולם השנייה. באותן שנים השתוללה בסין מלחמת אזרחים בין הקומוניסטים של מאו צה טונג והלאומנים של צ’יאנג קה שק. הקומוניסטים ניצחו במלחמה והקימו את רפובליקת סין ב–1949, בעוד הלאומנים נסוגו לאי טייוואן שבאוקיינוס השקט. מאז ועד היום מעולם לא נחתם שום הסכם שלום בין שתי הישויות. באופן תיאורטי, מלחמת האזרחים בין שתי המדינות עדיין בתוקף.

ממשלת טייוואן עד היום טוענת שהיא הממשלה היחידה של כל סין, אבל מאז הקמת הרפובליקה גילתה עצמאות משלה. טייוואן הפכה למדינה מפותחת ודמוקרטיה ברוח מערבית. לעומת זאת, המפלגה הקומוניסטית טוענת שהיא השליטה היחידה של כל סין, כולל טייוואן. כיום ממשלת סין רואה בטייוואן מחוז מורד, ובמידה שלא יושג הסכם להשגת “סין–אחת”, לסין יש את הזכות לפעול בכוח לסיפוח טייוואן. נשיא סין הבהיר בצורה חד משמעית שהעמדה הזאת התחזקה תחת מנהיגותו. “פתרון סוגיית טייוואן והשגת איחוד מלא של סין היא משימה היסטורית ומחויבות בלתי ניתנת לערעור של המפלגה הקומוניסטית”, טען שי. שי ומפלגתו נחושים לצרף את טייוואן לסין, והם לא ישנו את דעתם.

המלחמה באוקראינה, שבה 200,000 חיילים רוסים פלשו למדינה השכנה הוכיחה כי מלחמה כזאת עדיין אפשרית גם במאה ה–21. העולם שואל – האם טייוואן עשויה להיות המטרה לפלישה הבאה? האם זאת יריית הפתיחה למלחמת עולם בין סין ורוסיה לבין ארצות הברית, המגינה הלא רשמית של טייוואן? לעומת אוקראינה, כיבוש טייוואן על ידי סין תהיה משימה מורכבת הרבה יותר.

לאוקראינה יש גבול יבשתי של כ–2000 ק”מ עם רוסיה, בשטח מישורי וקשה מאד להגנה. הרוסים השקיעו הרבה מאמץ, וכבשו את מרבית השטח במזרח אוקראינה בתוך חודשיים. טייוואן לעומת זאת היא אי, ומופרדת מסין על ידי מיצר טייוואן, רצועת ים ברוחב של 130 ק”מ בחלק הצר ביותר, מרחק הדומה לזה הקיים בין פלורידה לקובה. פלישה סינית לטייוואן תהיה מורכבת הרבה יותר דרך הים. אם תתרחש, היא תהיה ההתקפה הימית הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית – מאות אלפי חיילים, כלים ימיים ותמיכה אווירית שכולם פועלים יחדיו.

בנוסף יש לקחת בחשבון שמצבה הפוליטי של טייוואן שונה מאוד מזה של אוקראינה. טייוואן אינה חברה באו”ם, ורק 15 מדינות קטנות מכירות בעצמאותה. סין רואה בטייוואן מחוז מורד ועניין פנימי, ומסרבת לכרות יחסים דיפלומטיים עם כל מדינה שמתערבת. לכן כמעט כל מדינות העולם, כולל ארצות הברית, אינן מכירות בעצמאות טייוואן.

ב–1973 חתם הנשיא ניקסון על הסכם ראשון עם סין, בתיווכו של הנרי קיסינג’ר. במהלך החתימה על ההסכם, שבו הוסדרו היחסים בין ארצות הברית וסין, ביקשה ארצות הברית להכניס סעיף של הכרה רשמית בטייוואן כמדינה נפרדת ובעלת ברית אמריקנית, אך לאחר סירוב סיני היא נאלצה להסיר זאת מההסכם. מאז ועד היום בעידן ביידן, ארצות הברית מכירה ב”סין–אחת” והצהירה לא אחת באופן רשמי שעצמאותה של טייוואן לא עמדת על סדר היום האמריקני.

למרות זאת, בפועל, פרט להצהרה הרשמית, ארצות הברית בהחלט מתנהגת כאילו טייוואן עצמאית. טייוואן נחשבת לבעלת ברית של ארצות הברית שאינה חברה בנאט”ו, ביחד עם יפן, דרום קוריאה והפיליפינים. בעשור האחרון סיפקה ארצות הברית נשק לטייוואן בשווי 10 מיליארד דולר, בעיקר ב–2017 בעידן הנשיא טראמפ. מדובר במטוסי קרב, מסוקים, טילים וצוללות. הצי האמריקני משייט במיצר טייוואן באופן קבוע לפחות פעם בחודש.

ועכשיו עולה מאליה השאלה מדוע ארצות הברית כל כך נחושה להגן על טייוואן מפני פלישה סינית? התשובה נעוצה בעובדה שהאי הזה הוא החשוב ביותר בעולם במאה ה–21. מבלי להגזים, המעצמה שתשלוט בטייוואן או שתעביר אותה לצד שלה תהיה מי שתנצח את מאבק המעצמות של המאה ה–21.

לסין במזרח יש את הגבול הימי העשירי בגודלו בעולם – 1400 ק”מ עם האוקיינוס השקט. חצי מאוכלוסיית סין, בעלת 1.4 מיליארד התושבים, גרים בסמיכות יחסית לאוקיינוס. הנמלים הימיים הגדולים של סין – הונג קונג, שנג’ן, נינגבו, שנגחאי, קינגדאו וטיאנג’ין – נמצאים על קו החוף ומחברים את סין לשרשראות האספקה של שאר העולם. לעומת זאת, קו החוף מגודר באמצעות אלפי איים – יפן בצפון, איי ריוקיו, טייוואן, הפיליפינים, בורנאו וסומטרה בדרום. איים אלה מפרידים את הים הצהוב, ים סין המזרחי, וים סין הדרומי מהאוקיינוס השקט הפתוח. כל האיים האלה ונקודות החיבור ביניהם נמצאים בידי בעלות ברית של היריבה הגדולה שלהם – ארצות הברית. כל נתיב ימי היוצא מסין, בין אם מדובר בצי הימי או בספינות סחר, עובר דרך בעלת ברית או מיצר שבשליטה אמריקנית.

אין מדובר בצירוף מקרים – האסטרטגיה שנקראת “רצועת האיים הראשונה” פותחה בשנות ה–50 של המאה הקודמת כתגובה להשתלטות המפלגה הקומוניסטית על המדינה. מדובר בשליטה אמריקנית מוחלטת על הגבול הימי של סין. טייוואן היא הנקודה החשובה ביותר לשליטה של האמריקנים, מכיוון שהיא נמצאת בנקודת המרכז הגיאוגרפית של קו “רצועת האיים הראשונה”. שליטה סינית בטייוואן תשבור לחצי את הלחץ האמריקני, ותקנה לסין גישה נוחה לאוקיינוס השקט, כולל מעבר של צוללות גרעיניות. ולכן, ארצות הברית תשמור על טייוואן בכל מחיר.

הסיבה השניה לחשיבותה של טייוואן היא כלכלית – כסף ומשאבים. סין היא הכלכלה השניה בעולם עם אוכלוסיה של 1.4 מיליארד אנשים. לעומתה טייוואן בת אוכלוסיה של 23.5 מיליון, אבל היא הכלכלה ה–21 בעולם. כדי לסבר את האוזן – שווי הכלכלה האוקראינית הוערך בתחילת המלחמה 155 מיליארד דולר. הכלכלה הטייוואנית גדולה פי 5, כמעט 800 מיליארד דולר. למרות אוכלוסייתה הקטנה, הכלכלה שלה גדולה כמו זו של תורכיה.

טייוואן היא השליטה העולמית והבלתי מעורערת בייצור מוליכים למחצה ושבבים, תחום האחראי לכל מכשיר אלקטרוני בשימוש אזרחי או צבאי בעולם: טלפונים, מחשבים, רכבים, מטוסי קרב, ומערכות טילים. השבבים המובילים בעולם הם קטנים מ–10 ננו–מטר, ובכל העולם 92% מהשבבים המתקדמים ביותר מיוצרים על האי טייוואן. 14 מפעלי ייצור שבבים מתקדמים שוכנים באי, 10 מתוכם בבעלות חברה אחת TSMC (חברת המוליכים למחצה הטייוואנית). מדובר בחברה העוצמתית ביותר בעולם שכנראה לא שמעתם עליה. חברת TSMC היא החברה העשירית בגודלה בעולם, בשווי של יותר מ–500 מיליארד דולר, יותר מהתוצר הלאומי של מרבית מדינות העולם.

בכך הפכה טייוואן לחיונית גם לארצות הברית וגם לסין. כל החברות האמריקניות – אינטל, AMD, Nvidia, אפל, כולן מבצעות את המחקר והפיתוח של עצמן אך החל משנות ה–80 ייצאו לחלוטין את ייצור השבבים המתקדמים ל–TSMC הטייוואנית, ובכך הן משיגות עלויות נמוכות יותר. בעוד החברות האמריקניות נהנו מהיתרונות התחרותיים, הסיכון הביטחוני לארצות הברית הוא אדיר – כל המערכות הצבאיות המתקדמות תלויות בשבבים המיוצרים בשכנה הקרובה ביותר ליריבה הגיאו–פוליטית העיקרית שלה במאה ה–21. כיבוש טייוואן על ידי הסינים משמעותו כיבוש חברת TSMC והמפעלים חסרי התחליף שלה. ארצות הברית תמצא עצמה חסומה מייצור שבבים מתקדמים, בעוד שסין תוכל להתקדם טכנולוגית בבינה מלאכותית ואמצעי לחימה. מנגד, סין גם היא תלויה כלכלית בטייוואן, שכן היא הצרכנית הגדולה ביותר בעולם, כ–60% מהשוק העולמי, של שבבים. למרות היריבות, טייוואן היא אחת הספקיות העיקריות של סין – חצי מהייצוא הטייוואני לסין הוא מוליכים למחצה.

אם סין תחליט על מהלך תקיפה צבאי לצורך כיבוש טייוואן היא עלולה להרוס את המפעלים חסרי התחליף של TSMC ובכך לפגוע, בין היתר, גם בעצמה. ואגב, הטייוואנים עלולים לחבל במפעלים בעצמם במקרה של מלחמה קשה. שכפול המפעלים האלה הוא כמעט בלתי אפשרי, למרות שכולם מנסים. הם יקרים עד מאוד ובעלי טכנולוגיה מאד ייחודית. המפעלים האלה נשמרו בקנאות במשך עשורים והם למעשה “מגן הסיליקון” של האי. כל המפעלים בחו”ל של TSMC לא מייצרים את השבבים המתקדמים ביותר. עכשיו וושינגטון מנסה לתקן את הטעות שעשתה בפיתוח התלות בטייוואן, ובחודש מרץ השנה, הסנאט אישר חבילת סיוע של מעל 52 מיליארד דולר להקמת מפעלים לייצור שבבים בארצות הברית. סמסונג נבחרה להקים מפעל בשווי 17 מיליארד דולר בטקסס, אינטל קיבלה 20 מיליארד דולר להקמת מפעל באוהיו, ו–TSMC עצמה קיבלה 12 מיליארד דולר להקמת מפעל באריזונה. יהיה זה המפעל הראשון מחוץ לטייוואן שמקימה החברה שייצר שבבים מתקדמים של 5 ננומטר. המפעל יוקם לא לפני 2024, ועד אז TSMC כבר תדע לייצר שבבים של 2–3 ננומטר בטייוואן. טייוואן מתכננת להשקיע 100 מיליארד דולר, כפול מארה”ב במחקר ופיתוח ובניית מפעלים נוספים באי.

העולם חווה משבר שבבים עולמי בזמן משבר הקורונה. זו היתה רק טעימה קטנה ממה שצפוי לנו במקרה של נפילת טייוואן. עיכוב אספקת שבבים לשנה אחת בודדת יהרוס את כל שרשראות האספקה למוצרים אלקטרוניים בכל העולם. כולם מבינים ויודעים את זה, אך סין עלולה לתקוף בכל זאת, והסיבה היא הצרות הכלכליות שהיא חווה כתוצאה מהדמוגרפיה. אוכלוסיית סין תגיע לשיא עד 2025, ואז היא צפויה לקטון במשך עשורים רבים, בדומה למה שמתחולל באירופה וביפן. שיא האוכלוסיה בגילאי העבודה היה ב–2010, ומאז שוק העבודה רק הולך וקטן בקצב כפול מזה של ארצות הברית. לדוגמה, אמריקה קיבלה לשטחה 1.2 מיליון מהגרים בגילאי העבודה בשנת 2016 לעומת סין שקיבלה רק כ–1,500 מהגרי עבודה בלבד. בנוסף, רמות החוב של משקי הבית צמחו לשיאים חדשים וצפוי מחסור במשאבים. סין היא יבואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם – כ–10.8 מיליון חביות נפט ביום. ייבוא הנפט, בעיקר מהמזרח התיכון, יגיע לשיא בין 2030 ו–2035. בעשור הקרוב כלכלת סין תגיע לשיאה, ולאחר מכן צפויה שם האטה.

הנשיא שי מבין שחלון ההזדמנויות שלו להשגת מטרותיו הלאומיות (בכלל זה איחוד טייוואן לסין), קצר מאוד – עד סוף העשור לכל היותר. לאחר מכן סין צפויה להיחלש וארה”ב להתחזק או להישאר באותה רמה. זאת הסיבה שסין היתה אגרסיבית ביותר במקומות כמו הונג קונג, מחוז שינג’יאן בצפון מזרח, ובים סין הדרומי. זאת גם הסיבה לכך שמומחי הצבא האמריקניים מעריכים שהמהלך הסיני על טייוואן יתרחש עד 2027, ולאחרונה תחזיות ה–CIA התקצרו אף ל–18 חודשים הקרובים. העשור הנוכחי סומן להיות המסוכן ביותר במאה ה–21 עוד הרבה לפני פלישת רוסיה לאוקראינה.

לטייוואן יש איזור הגנה מלבני שמכסה את האי, מיצר טייוואן, וגם שטח קטן מהחוף הסיני, שבו כל מטוס חייב להזדהות. סין מנסה ובוחנת את מערכות הזיהוי הטייוואניות באופן קבוע בשנים האחרונות. ב–2020 נשלחו 380 משימות אוויריות מסין לכיוון איזור ההגנה. ב–2021 שלחו 961 משימות כאלה, גידול דרמטי, כ–3 טיסות ביום מעל שטח ההגנה האווירי. הטייוואנים עבדו קשה מאוד כדי להרחיק את מטוסי סין, וצוות ההגנה האווירי שלהם בשלב זה אמור להיות מותש לחלוטין.

במידה שסין תחליט על תקיפה, יש לה כמה אופציות לפני פלישה ישירה לאי. ראשית, טייוואן שולטת על שני איים שאינם מיושבים – פראטאס וטאיפינג, שבהם יש בסיסים אסטרטגיים של טייוואן. בנוסף ישנם איי מאטסו, המרוחקים רק 9 ק”מ מחופי סין, שבהם כ–13,500 תושבים טייוואנים שהסינים עשויים לשבות או לשים תחת סגר לצורך מיקוח. טייוואן מחזיקה באיי קינמן, 6 ק”מ בלבד מהעיר שיאנמן שבחוף סין. בקינמן גרים 140,000 תושבים טייוואנים, ופלישה לקינמן אמורה להיות פשוטה לסינים הרבה יותר מחדירה אל האי הראשי, לצורך קבלת קלף מיקוח משמעותי. השלב הבא עלול להיות מצור ימי על טייוואן.

כל אחת מהאופציות לעיל תביא את המתיחות העולמית לרמת שיא, עד כדי התערבות צבאית של ארצות הברית ומלחמה עם סין. לפיכך סין עשויה לחשוב שהסיכון במהלך קטן הוא זהה לפלישה מלאה לאי הראשי.
פלישה מלאה לאי תהיה המבצע הצבאי המורכב ביותר שבוצע בהיסטוריה האנושית, תוך התמודדות עם המעצמה הצבאית החזקה בעולם, ומניעת נזק משני באיים לבל יפגעו מפעלי השבבים. ניתן להעריך שסין תצטרך לשלוח 600,000 חיילים לאי – כשליש ממספר החיילים בשירות סדיר בצבא הסיני, תוך ספיגת אבידות כבדות ביותר.

לצורך השוואה, הפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה היא הפלישה לנורמנדי, בה הנחיתו 156,000 חיילים. צי של אלפי אניות יידרש כדי להעביר כוח גדול פי ארבעה לטייוואן, תוך שימוש באלפי מטוסים וטילים כדי להגן על הכוחות ולהחליש את ההגנה הטייוואנית.

סין לא תוכל לשמור את ההכנות לפלישה שכזאת בסוד מארצות הברית ועוד לא דיברנו על כך שישנם רק כמה מקומות נחיתה ספורים באי. שני השלישים המזרחיים של האי הם בעלי שטח הררי, קו החוף צוקי ולא מתאים לנחיתת חיילים. השליש המערבי שטוח וחולי, אך הים באיזור זה רדוד ובלתי מתאים למעבר של אלפי אוניות שיידרשו כדי להנחית את החיילים. לטייוואן יש יכולת לבנות אמצעי הגנה מתקדמים כדי להגן על מספר נקודות הנחיתה המצומצם האפשרי. יש לקחת בחשבון עוד שמפעלי השבבים של TSMC ממוקמים ברובם בקרבת החופים המיועדים, וקשה לראות כיצד סין יכולה לעשות התקפה שכזאת מבלי לפגוע בהם. גם אם הסינים יצליחו באורח קסם לנחות על האי, יהיה להם קשה ביותר להתמודד עם כוחות טייוואניים בעומק ההרים המזרחיים.

במקרה של פלישה, סביר להניח כי ארצות הברית ובעלות בריתה יפן ואוסטרליה צפויות להתערב, תוך גרימת אבידות כבדות בקרב הצבא הסיני הפחות מנוסה. סין יכולה ללמוד מההיסטוריה – מה קרה לסדאם חוסיין ולעיראק בפלישה לכוויית בשנות ה–90 ובפלישה לעיראק בשנת 2003. כישלון בטייוואן יהיה בושה חסרת תקדים לשלטון שי, ויגרום לערעור השלטון של המפלגה הקומוניסטית. מאידך, הצלחה תאפשר לסין לשבור את קו ההגנה האמריקני, להפליג בחופשיות לתוך האוקיינוס השקט, לאיים בצוללות גרעיניות, ולהבטיח את שרשראות האספקה של שבבים מתקדמים כדי להשיג עליונות טכנולוגית על ארצות הברית. בעלות בריתה של ארצות הברית באיזור ככל הנראה יהיו הבאות בתור, וחלקן יחליפו צד ויחברו לסין. יפן אפילו עשויה להתחיל לבנות מחדש את הצבא שלה ולחתור להשגת נשק גרעיני.

לאור כל האמור, קיימת עדיין אי ודאות גדולה לגבי האפשרות שסין בסופו של דבר תפלוש לטייוואן עם כל המשמעויות וההשלכות הצפויות. מה שניתן לקבוע הוא שתוצאות הקונפליקט ישפיעו על דורות קדימה בשני הצדדים. המעצמה שטייוואן תהיה בצד שלה עד סוף העשור, תהיה האימפריה החזקה ביותר בעולם עד סוף המאה.