בראשית – פרשת נָשֹׂא

מדובר במשֹא של עם, המונה לפי ההערכה יותר ממיליון נפש, אשר נושֹא בקרבו מקדש נייד, נושֹא עיניו אל עמודי ענן ועשן המכתיבים את קצב וכיוון התנועה. יש כל כך הרבה מה לארגן ולסדר לפני שיצאו לדרך. על פניו, רגע קולקטיבי, לא ממש הזמן להתעסק בעניינים פרטיים ואינטימיים. ובכל זאת, מפנה התורה 20 פסוקים לשאלה מה לעשות בעניינו של איש ש-“עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ־עָבַר עָלָיו רוּחַ־קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת־אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה׃” (במדבר ה’, יד).

מה יהיה עם הקנאה? שואלת התורה ועונה: על האיש להביא את אשתו אל הכהן, עם קרבן מנחה קטנה, קצת קמח שעורים, בלי שמן ובלי תבלין – “כִּי־מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן׃” הכהן לוקח מים טהורים בכלי חרש, שם בהם חופן עפר מאדמת המשכן, משביע את האישה שאם אכן סטתה ונטמאה לגבר אחר יגלו המים את חטאה, בכך שייפגעו אברי המין והרבייה שלה – “בְּתֵת ה’ אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה.” (שם, כא). האישה מוזמנת לענות: “וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן  אָמֵן׃” אז כותב הכהן את השבועה על קלף, מוחה את הדיו עם שם האל המפורש אל תוך המים ומשקה את האישה.

בטקס הזה, כמו במבחן בבית ספר, יכולה האישה לענות רק תשובה אחת נכונה: אמן ואמן. באנגלית נקרא טקס מסוג זה Ordeal – מבדק אשמה עתיק שבו היו מעבירים אדם עינוי כלשהו, אשר רק אם ישרוד אותו תוכח חפותו. עשו בו שימוש נרחב בכל מלחמות האמונה, מציד המכשפות ועד לטקסי האנטיגן. אך במסורת היהודית הוא מופיע רק בהקשר זה: פיוס אדם המקנא לאשתו וחושד בה.

מה יש בה בקנאה שמצדיק את החריגה הזו?

קנאה היא רגש שצומח מתוך תחושת חסר ונפרדות. כשאני מקנאה ב- אני מתעסקת בדבר שאין לי ויש למישהו אחר. כשאני מקנאה ל- אני חושבת שמשהו שייך לי ורק לי, בין אם זה אדם אחר, תחושת הצדק, או ידיעת האמת.

קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. (שיר השירים ח’, ו).

הקנאה היא אלימות פנימית, דיבור פנימי פוצע על מה שאנחנו לא, מה שהיינו אמורים להיות, מה שבלעדיו אין לנו ערך. רוחות הקנאה, מדברות ללא הרף, מתדפקות על דלתות התודעה, מעוררות עלבונות וכעסים רדומים, מעמידות לדין, מרשיעות ומענישות את עצמנו ואת הזולת על מילים, רגשות ומעשים מימים עברו. הקנאה משגשגת בעולמות של תחרות על משאבים ומאבקי מעמדות. הקנאה גם מזינה את העולמות האלה.

ובאה התורה ואומרת לנו, כחלק מההכנה לצאת יחד אל המסע והמשא המשותף: קנאה היא חלק מהחיים, היא רוח שעוברת בנו – “זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת”, ומה שיש לכהן להציע זה את הטקס הזה – “וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת־עֲוֹנָהּ׃” (במדבר ה’, ל-לא) באמצעות ההשפלה הפומבית אפשר להפיס את דעתו של האיש, וגם להרתיע את האישה, שגם אם לא הוכחה אשמתה, ולא ניתן לה פתחון פה, הרי שכבר קיבלה את הכותרת: “סוטה”.

את מה שיש לי לומר על זה מצאתי השנה במילותיה של אגם גפן, תלמידת כיתה י”ב בפוסט ששיתף אביה:

״אני כועסת

אני כועסת על הסיפורים שמלמדים אותנו

אני כועסת על המסרים הסמויים ששולחים לנו

אני כועסת שאנחנו לא עושים כלום כדי לשנות

אני כועסת שאף אחד לא רואה כמה גרוע המצב

אני כועסת על משרד החינוך שמשאיר את המצב כמו שהוא היה לפני 30 שנה

אני בכיתה יב לומדת לבגרות בספרות ואני פשוט כועסת. … כל הסיפורים הם סיפורים טרגיים סיפורים שבסוף האישה מתה, סיפורים על זונות, מוות, קניבלים ודיכאון. זה מה שמלמדים אותנו, אתם קולטים?? … איך סיפורים על נשים חלשות עוזרים לבנות נשים חזקות? … במקום ללמד אותנו איך להביע את הדעה שלנו, איך לשנות דברים, איך לגרום לאנשים אחרים לראות מה לא טוב ולעשות משהו לגבי זה מלמדים אותנו על המעגל. מלמדים איך להיות רובוטים.

אולי מלמדים אותנו לכעוס אבל לא לפעול, אף פעם לא לפעול.”

ומה נעשה עם הכעס הזה?

בניגוד לקנאה המשתקת והאלימה, כעס יכול להיות דווקא כוח מניע. הרב אברהם יהושע אשל אמר בשיחה על חשיבות הנבואה: “את חרון האף אני רואה על צד החיוב. אני רואה אותו כהתרחשות הפוכה מן האדישות, שהיא גרועה מהרע גופו.”

חשוב שנקשיב לכעס הקדוש הזה של אישה צעירה וחזקה, שנביט בתמונה הנשקפת ממילותיה ונראה כי משרד החינוך לא רק נתקע לפני 30 שנה, אלא ממשיך לשדר מסרים בני 3,000 שנה, על המחירים הכבדים הצפויים לנשים שיסטו מהדרך הצרה שהותוותה להן.

חשוב שנתבונן במערכת החינוך הזאת בעיניים מפוכחות ונכיר גם בכל שיטות ההשוואה והקנאה שאנו מטמיעים דרכה בילדינו, שמתרגלים להעריך את עצמם במדדים השוואתיים של הישגי לימודים, אופנתיות, יכולת גופנית, מקובלות חברתית והיכולת לא לסטות מהקווים. דרכה לומדים שסטייה (אשר נחשפת לרוב גם קבל עם וכיתה) תפגע כנראה בסיכוי להמשיך בעתיד באותה מערכת שמצפה ממך לא לסטות מהקווים. וחוזר חלילה.

אבל הרי עברו כבר אלפי שנים מאז ניתנה התורה. כבר למדנו שאלימות מולידה אלימות והדיבור הוא הגשר דרכו אפשר לחצות מדבריות של אילמות. הצורך בטקס השקיית הסוטה כאמצעי להתמדדות עם הקנאה נובע מתוך חברה שבה מחצית האוכלוסייה נחותה מהמחצית השנייה, מתוך חברה שבה אין תקשורת בין חלקיה אלא מבנים של היררכיה ושליטה. זה כבר לא העולם שאנו חיות בו. זה בטוח לא העולם שאנו מבקשות.

בעולם מתוקן, אם וכאשר עוברת בנו רוח קנאה, צריכים להיות לנו הכלים להתמודד איתה, בלי רעש וצלצולים, טקסים וכהנים. מה שנדרש הוא חינוך להקשבה ודיבור מיטיב שלא ילבו את אש הקנאה, אלא יצננו אותה. זאת יכולים לעשות אנשים מיטיבים, מורים, הורים, חברים, שירימו את מסך האשליה ויזכירו לנו שאין בינינו נישאים או נחותים, שאיננו רכוש או בעלים, שכל מה שנדמה שנלקח מאיתנו, לא היה שלנו מלכתחילה.

וכמו שהתורה עושה לעתים קרובות, לצד המכה היא מניחה את התרופה. בהמשך הפרשה מופיעה הברכה ששם משה בפיהם של הכהנים:

יְבָרֶכְ֒ךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶֽךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וִיחֻנֶּֽךָּ: יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶֽיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

ואין יותר צורך לחכות לכהן. כולנו מכהנים יחד כמורים ותלמידים בעולם הזה. בואו נלמד לברך ולהתברך במקום לקנא ולבחון. כדי לתת מענה לכעס של אגם, כדי להביא תיקון גם לאותן נשמות נשים סוטות שהושקו והושפלו רק כדי להרגיע את בעליהן, כדאי שנלמד לברך. ואפשר גם להוציא את אלהים מהמשוואה. לעבור מלשון העתיד אל ההווה. לומר לזולת ולעצמנו:

את מבורכת, את שמורה

באור פניך תחונני

שאי פניך, את שְׁלֵמָה.

*תודה לחברתי מיטל פרייברג על ההפניה לדבריה של אגם גפן ועל שיחה כנה ומאירת עיניים על קנאה.