במותם ציוו לנו את המוות

בעת קריאת הכתבה הזאת כבר נהיה אחרי – גם אחרי יום הזיכרון וגם אחרי יום העצמאות. זמן טוב לערוך פוסט מורטם למיצג הסובב את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שבו קומץ חיילים צועדים בסך, תוצר מהודק וססגוני של חודשי אימון ותרגול. בשנים האחרונות כבר לא מדובר בסתם שמאל ימין אנכרוניסטי – החיילים בגופם ממש מגלמים את לוחות הברית, את מנורת המקדש ובשנה שעברה – בצעד שעולה על כל המצאה סאטירית – את המזרק של פייזר. מי יודע, אולי השנה יציירו בגופם פרת שוקולד מוכת סלמונלה. 

המסדרים הצבאיים הם רק עוד ביטוי לחוסר האמון הבסיסי שהצבא רוחש לחייליו. מפגן שמציג את אזרחי המדינה במדים כרובוטים חסרי פנים אנושיות, מייצג את הנפרדות של הגוף מהנפש. מקדש את הנראות הצורנית על פני המהות הפנימית. הוא משמש אבן בוחן למשטרים טוטליטריים ומיליטריסטים שנפש חייליה אינה מעניינת אותם כהוא זה. אלה מקדישים את כל מרצם באימונים חוזרים ומפרכים לדיוק זווית הכומתה וליישור פלס הרגליים המושטות לפנים. 

הגורם מספר אחת למוות בצה”ל (בקרב חיילים בסדיר) הוא התאבדות. בין השנים 2016-2020 כמעט שליש מחללי צה”ל התאבדו, ובשנת 2019 הגיע שיעור המתאבדים לשיא של 45% בקרב החיילים שנהרגו במהלך השירות

תופעה דומה מתרחשת במהלך כל יום הזיכרון הקודם לטקס, שבו לכאורה הנספים והחללים הם האתוס שעליו אנו חיים, בעוד שלמעשה האתוס האמיתי ביום הזה הוא שוב הנראות עצמה. הנראות המקודשת, שבשֶלה מרכינים ראש לא רק אזרחי המדינה, אלא גם כל גופי התקשורת, האוסרים על שידור תכנים משמחים או מבדרים במהלך ימי הזיכרון. ואפילו לנראות המקודשת עצמה יש כמה וכמה פנים. לא דין מותו של חייל שנפל מות גיבורים בקרב כדין מותו של חייל שמת במהלך שירותו בנסיבות שאינן מבצעיות, חייל שנהרג בפיגוע או מתאונת נשק. והרחק הרחק מאחוריהם מדשדש החייל ששם את נפשו בכפו והתאבד במהלך שירותו הצבאי. נסיבות מותו, להבדיל מנסיבות מות רעיו לנשק, יוצפנו עמוק בתוך ספר דברי הימים הלאומי. 

הציבור הרחב מניח שמרבית חללי צה”ל נהרגים במהלך פעילות צבאית או שגרתית, אבל האמת היא שהגורם מספר אחת למוות בצה”ל (בקרב חיילים בסדיר) הוא התאבדות. בין השנים 2016-2020 כמעט שליש מחללי צה”ל התאבדו, ובשנת 2019 הגיע שיעור המתאבדים לשיא של 45% בקרב החיילים שנהרגו במהלך השירות. הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה שבמהלך השנים 2006-2015, שהיו גדושות בפעילות מבצעית בלבנון, ובמבצעים צבאיים שונים בשטחים, שיעור המתאבדים בקרב כלל הנהרגים עדיין עמד על 25%. נתונים אלה הנם חריגים ביחס לדמוקרטיות מערביות אחרות, שבהן אין חובת גיוס. הם חמורים אפילו עוד יותר לנוכח העובדה שצה”ל מסנן את החיילים בעלי הנטיות האובדניות ואינו מכניס אותם אל שורותיו. מכאן יש לשער כי עצם השירות עצמו ולא דבר אחר הוא הקטליזטור הגורם להתאבדויות אלה.

בעצם התגייסותו של אזרח אל שורות הצבא הוא מביע נכונות לוותר על שורה של זכויות יסוד – הזכות לפרטיות ולחופש הביטוי, לחופש תנועה, לעיסוק ועוד, כפי שעושים אזרחי המדינה כולם, המפקידים בידי המדינה את חירויות הפרט כדי שזו תשמור על בריאותם ועל ביטחונם. אלא שחיילים מוותרים למען הכלל גם על חירות היסוד המשמעותית ביותר – הזכות לשלמות הגוף ולחיים

בשנת 2006 יזמו בצה”ל תוכנית למניעת התאבדות, במסגרתה הוחלט בין היתר על אי חלוקת נשקים לחיילים היוצאים לבתיהם במהלך הטירונות. ההנחה היתה שתקופה רגישה זו עלולה להסלים משברים אישיים ואף לגרום לפריצת מחלת נפש שאינה מאובחנת. עדיף להרחיק את זמינותם של כלי הנשק מידי חייל הנתון בפוטנציאל לערעור נפשי. זמינותו של האמצעי הקטלני היא גורם ראשון במעלה במימוש התאבדות או במניעתה, שכן התאבדות היא הלך נפש זמני ולעתים רגעי, וקיומו או העדרו של אמצעי קטלני מתאים יכולים להטות את הכף. ועדיין, תוכנית זו לא פתרה את הבעיה, אשר כאמור רק הולכת ומחריפה.

לכאורה, הקרבת החיים למען הכלל עומדת כנר לרגלי המדינה והצבא. בעצם התגייסותו של אזרח אל שורות הצבא הוא מביע נכונות לוותר על שורה של זכויות יסוד – הזכות לפרטיות ולחופש הביטוי, לחופש תנועה, לעיסוק ועוד, כפי שעושים אזרחי המדינה כולם, המפקידים בידי המדינה את חירויות הפרט כדי שזו תשמור על בריאותם ועל ביטחונם. אלא שחיילים מוותרים למען הכלל גם על חירות היסוד המשמעותית ביותר – הזכות לשלמות הגוף ולחיים. 

מן המוסכמות הוא כי במדינה מתוקנת הצבא מגויס לטובת האינטרס של כלל הציבור, וכל עוד אזרח עוטה על עצמו מדי צבא, אין הוא חופשי, אלא משרתו של אדוניו – הממסד. ההסכמה למסור חירויות אלה עומדת כנגד חובתה של המדינה להגן על אזרחיה באמצעות הצבא. בחוזה שבין החייל לבין המערכת, יודעים שני הצדדים כי הוא עלול להישלח למשימות מסוכנות, וביודעין אף להישלח אל מותו. 

החוזה הזה מתקיים בין הממסד לבין חייליו גם במדינות דמוקרטיות, ובכלל זה כמובן גם אצלנו. ועדיין, במהלך השנים, ההקרבה למען הכלל נצבעת יותר ויותר כתפיסה פשיסטית, מצב שבו טובת המדינה עומדת מעל לטובת אזרחיה, שעליהם היא אמורה להגן. הלך הרוח הצבאי והלאומי של “טוב למות בעד ארצנו” של יוסף טרומפלדור עבר מטמורפוזה בעשורים האחרונים. כיום הוא נוטה יותר ל”טוב למות בעד עצמנו” של אביב גפן. הדור הצעיר אינו מוכן עוד בכזו התלהבות למסור את נפשו בעד אידיאולוגיה כלשהי. הדבר נובע מכמה מגמות חברתיות, פסיכולוגיות ופילוסופיות – הפוסט מודרניזם, הצבת האדם במרכז, והשאיפה של הפרט למימוש עצמי לצד הלחץ החברתי המופעל עליו לעשות כן. 

צה”ל חדור מטרה, עליו לכבוש את היעד הבא. בחדרי התחקירים הוא בוחן כל פרט ופרט בהתנהגות החיילים ובעמידתם במשימה ובהוראות שבכתב ושבעל פה לקראת המשימה הבאה, אך הוא אינו פנוי למסעות של חיטוט עצמי. בשל כך, המערכת בוחרת להצניע ולהסתיר ככל האפשר את המקרים שבהם כשלה לאתר את מבעוד מועד את המועדים לפורענות

אתוס השכול הישראלי ננגס אף הוא במהלך שנות קיומה של המדינה, ונמצא תחת עינו הפקוחה והבוחנת של הציבור מאז מלחמת לבנון הראשונה. אז נעשתה הפרדה בין מלחמות ברירה לבין מלחמות על הבית, שאינן מצדיקות עוד את קידוש השכול. מצבי מלחמה קיצוניים שבהם מחויבים המפקדים להורות לחייליהם “להילחם עד טיפת דמם האחרונה” ביודעם כי הם שולחים את חייליהם למות במערכה, הם מקרים קיצוניים שצה”ל כמעט ואינו נתון בהם כלל מאז מלחמת יום הכיפורים. דוגמה לנגיסה באתוס השכול הציוני נראתה לפני כמה שנים כשחברי כנסת מהליכוד העזו לתקוף הורים שכולים שמחו על ההנהגה בצוק איתן. התקיפה הזו נתפשה כחציית קו אסורה, אקט שזכה לתגובה הפוכה ולפיצוי, בהחלטה להעניק את פרס ישראל למרים פרץ, אם הבנים. 

אבל בצה”ל עצמו, הצבא הישראלי ממשיך להאדיר את ערך הדבקות במשימה ואת הקרבת החיים. בהכשרות שונות, ובמיוחד בבתי ספר לקצינים, מחונכים החיילים לגלות אומץ לב והרואיות אל מול פני האויב. הם מחויבים להקרבה למען הכלל, ואפילו “להתאבד על המשימה”, יש או אין ברירה. 

בשנים האחרונות נדרשו הקודקודים הבכירים בצבא למקרים שבהם חיילים נמנעו מ”לחתור למגע” ולא פעלו על פי הוראות הפתיחה באש. תגובה אנושית של חייל, כגון בלבול או כניסה למצב הלם בעת היתקלות עם גורמי פח”ע, נתפשה בשדרת הפיקוד העליונה בצה”ל ככישלון ערכי קולוסלי. לאחרונה הגיבו בחומרה הרמטכ”ל ותא”ל עפר וינטר, מפקד עוצבת האש, על סרטון שבו נצפה חייל שלא חתר למגע כשנזרק לעברו בקבוק תבערה. האגו הצה”לי נפגע וכוח ההתרעה של הצבא החזק והמוסרי במזרח התיכון נפגע. צה”ל נעמד על רגליו האחוריות כדי למנוע כרסום בערך הדבקות במשימה, ונרתם מיד להחזיר עטרה ליושנה. 

החתירה הזאת למגע, בדבקות הרואית שאינה רואה בעיניים התאפשרה בגלל תהליך רב שנים של ניתוק המגעים בין הפיקוד הצה”לי לבין חייליו. צה”ל נמצא במצב של עצימת עיניים. המפקדים אחראיים למצבו של החייל, כיוון שהם אלה שהכניסו אותו אליו. זה עקרון שאמור להיות בראש מעייני הצבא בעת שגרה, ובמיוחד בעת לחימה. האחריות הזו מולידה חובה לבדוק אם החייל נקלע למצב שאינו מאפשר לו להתמודד איתו, ואם אכן כך, על הצבא לטפל בו ולדאוג לבריאותו, או לשקול להוציאו מכלל סכנה. אלא שצבא שעסוק בעידוד הלוחמים ובחינוכם להקרבה עצמית ולדבקות במשימה, אינו יכול בד בבד לאחוז בצידו השני של המקל. הוא לא רואה את הפרטים הממלאים את שורותיו – את פניהם, מצוקותיהם, את חרדותיהם ואת נפשותיהם. כך מגיעים למספרים המטלטלים שהופיעו בתחילת הכתבה, למחיר הנורא במספר החיילים השמים נפשם בכפם ההולך ועולה בהתמדה. 

אחת לכמה שנים מתפרסמת בתקשורת כתבה בודדת על אחוז החיילים המתאבדים בקרב הנהרגים בצה”ל, ביוזמת עיתונאי אקטיביסט, ובוודאי שלא ביוזמת הצבא. הנתונים מציירים תמיד תמונה עגומה. לו יכול היה, צה”ל היה מעדיף לקבור את חייליו המתאבדים בחצר האחורית, בצוותא עם עוד כמה וכמה מחדלים, שהשתיקה יפה להם. אלא שהשתיקה הזאת מכוערת למדי. 

דמותו של הציוני החדש, המגולם ב”הוא הלך בשדות” המיתולוגי – הגבר הפיזי והמסוקס, המחוספס, יפה הבלורית והטוהר – החליף את דמותו של היהודי בגלות – רך הלב, הנוטה להתכנס בעצמו ולהרהר הרהורים מיותרים וחסרי תועלת. לא בכדי מערכת הביטחון מתארת את פרופיל החייל המתאבד כאינטליגנטי ובעל קב”א גבוהה. צה”ל שואף לרתך את חייליו בכור ההיתוך של מודל הציוני החדש, הכובש את האדמה ברגליו ובמלאכת כפיו. יש בו סלידה מובנית מחיילים המנסים לשמור על נפשם מפני חדירתה של המערכת למנגנון העדין המתקתק בהם ומפני ערעור על עולמם הפנימי. כשהם נכשלים בכך ומתאבדים, הממסד הצבאי מתנער מהם. באופן פרדוקסלי, דווקא הנטייה האנושית להגן על הגוף ולשמור על הנפש מפני פגיעה אפשרית, (שמקורה בסכנה שצה”ל כמו כל צבא מעמיד בה את חייליו), מולידה בחיילים המתאבדים את אותה תגובה של השחתת הגוף ואיבוד הנפש. 

חיילים שלא הצליחו להיבלע בתוך המערכת, יש להניח שיבולע להם. חיילים שלא התמסרו לצו העליון ולטשטש את הגבול בינם לבין הכלל, אלה שהתרשלו בהקפדה על הזווית של הירך במסדר כיוון שהיו טרודים ב”ענייניהם האישיים”, אלה שהתבלבלו, הוכו בהלם, (שאולי אף זיכה אותם בפוסט טראומה,) וקלקלו את השורה, אלה שהשתרכו מאחור ולא הצליחו לקדש את הפסאדה הצורנית האחידה, אלה שהפרו את אקסיומת התמונה המלוטשת והמושלמת, הם יהיו מי ישלמו על כך במחיר חייהם. פרשת חייהם ונסיבות מותם יזכו להתעלמות ממסדית מופגנת. 

על פי רוב, אירוע שבו אדם מחליט לשים קץ לחייו מעורר אצל האחראים לשלומו – הוריו, חבריו והסובבים אותו – רגשות של חרטה ואשמה, ובדרך כלל מוביל ליציאה למסע של חשבון נפש. לא כך במערכת הצבאית. צה”ל חדור מטרה, עליו לכבוש את היעד הבא. בחדרי התחקירים הוא בוחן כל פרט ופרט בהתנהגות החיילים ובעמידתם במשימה ובהוראות שבכתב ושבעל פה לקראת המשימה הבאה, אך הוא אינו פנוי למסעות של חיטוט עצמי. בשל כך, המערכת בוחרת להצניע ולהסתיר ככל האפשר את המקרים שבהם כשלה לאתר את מבעוד מועד את המועדים לפורענות. 

בספרו “האדם מחפש משמעות” מניח ויקטור פרנקל שבאמצעות שינוי זווית הראייה אפשר להעניק לאדם משמעות חיים חדשה, תחת זו שאבדה, ולשנות את מסלול חייו. ואכן, אנשים דיכאוניים או אובדניים מדווחים על אובדן הטעם והמשמעות לחיים ועל תחושת ההתפוררות ואובדן העצמיות. אבל אפשר לקרוא את דבריו של פרנקל גם בפריזמה מערכתית. ואולי בשלה העת לדרוש גם מהמערכת, כל מערכת, לחפש משמעות באדם. העמדת הזרקור בזווית כזו שתראה באמת ובתמים את אחריות הצבא לשמירה על חייו, על גופו ועל נפשו של החייל, ככל האפשר. שתשים דגש על מזעור פגיעות אפשריות, שמירת העצמיות של הפרט בתוך המערכת, קידוש היותו אדם בעל מאוויים, פחדים וחלומות בעידן הפוסט מודרני – זווית כזו עשויה לאורך זמן להטות את הכף. 

פרסום יזום של הנתונים – אחוז המתאבדים בקרב החיילים ההרוגים בצה”ל – באופן גלוי וסיסטמתי, הוא צעד ראשון הכרחי של הכרה באחריות זו, וצעד מבורך שכזה עשוי לאפשר שינוי במגמה.

צעד שני יהיה במתן משקל יתר לערך של חיי אדם. חיי אדם, באשר הם. גם כשמדובר באדם החשוד כגורם פח”ע, שרק בדיעבד התברר כי היה למעשה קורבן תמים, וגם כשמדובר בחיי הלוחמים עצמם. על שדרת הפיקוד הצה”לית לתת דעתה במהלך התכנונים האסטרטגיים והטקטיים ובתחקירים המבצעיים לערך “הדבקות במשימה” אבל לא פחות מכך גם לערך שמירת חיי אדם, ומכל צדי המתרס. ערך חיי האדם הוא לא משהו שמתפוגג כעשן במצבים שבהם יש סכנה. ערך חיי אדם אמור וצריך לרחף מעל לכל התרחשות – צבאית או שאינה צבאית – כערך עליון. בוודאי כשמדובר בסיכונים ביטחוניים שאינם כרוכים במלחמת הישרדות או במלחמת אין ברירה. על צה”ל מוטלת חובה מוסרית, מצפונית ואידאולוגית לחנך את חייליו להיות במאמץ תמידי, מתוכנן ויזום למנוע נפגעים מיותרים – הן לכוחותינו והן לקורבנות התמימים של המלחמה, מן הצד השני, שלעתים נדמה שערך חייהם אפסי. 

מי ייתן ובטקס הדלקת המשואות הבא נשכיל לוותר על מופע הראווה הצבאי הפומפוזי-גרנדיוזי המאפיין משטרים אפלים. הלוואי שתחתיו יודלקו עוד ועוד משואות המרוממות את רוח האדם. כי אם נמשיך ללכת בשביל הרקוב והעקוב מדם שבו אנו מהלכים, אולי ננצח בקרב על תדמיתנו כמדינה וכצבא חזק והרואי, אך נפסיד במלחמה הערכית והמוסרית, וללא כל ספק, נמשיך לספור את מתינו רבי הפנים והשמות.

---

*הכותבת היא סא”ל (מיל.), שימשה עורכת דין בפרקליטות הצבאית, מחברת הרומן ״שקרים מהבוידעם״