השקרים של צה״ל – באוויר, בים וביבשה, בלי בושה

בעשורים האחרונים הלכה והתפתחה בעולם תעשיית השקר הממסדי. השקר מכובס ומולבן כאמת, האמת מוצאת עצמה קורבן נרדף ומכונה “פייק”. תהליך עגום זה לא פסח ארצנו הקטנטונת וגם לא על הצבא המוסרי ביותר בעולם. במהלך השנים אנו עדים לניצול ציני של אמון הציבור בידי המערכת הצבאית ושופריה. מן המפורסמות הוא שצה”ל דואג לכסת”ח את העוולות של מפקדיו, לגלגל לא פעם את האשמה על ה־ש.ג, לעוות את הנתונים בעימות עם האוכלוסייה הפלסטינית כדי שיתאים לנרטיב הרצוי, ולעטוף בסיסמאות חלולות את נסיבות מותם התמוהות של משרתים במדים. 

במהלך התמודדות עם משבר הקורונה, שיטה צה”ל בחייליו ובציבור כולו, ועשה זאת בתחכום רב. הצבא בחר להעביר לחייליו מסר כפול, ובה בעת כיוון אליהם קנה אצבע משולשת. כראוי לצה”ל, הוא פעל בשלושה מישורים: באוויר, ביבשה ובים.

חיילים שונים ביחידות מגוונות שהחליטו שלא להתחסן הועברו מתפקידים ייעודיים שאליהם הוכשרו והועברו לתפקידים מבזים ומשפילים, כגון עובדי רס”ר

באוויר 

בספֵירה העליונה, כידוע, מרחף האלטר־אגו של הצבא הישראלי. מנשבות בו רק רוחות חירות, חופש ואחווה. על ענני כבוד האדם וחירותו, במקומות שבהם מנוסחת רוח צה”ל, שבהם האלטר־אגו נישא אל על, אופף ברגישות עדכנית את מפקדיו וחייליו, עטורי התהילה והבלורית, יפי הטוהר. 

בחוות הדעת של שליחיו, פרסמו הפרקליט הצבאי הראשי, דובר צה”ל וקצינת פניות הציבור את עמדתם בדבר אי חובת ההתחסנות של חייליו וכיבוד החלטותיהם שלא להתחסן. כן, שמעתם נכון. בין פניני המסרים שהוכמנו שם, נצצו ככוכבים ברקיע שכולו תכלת – חוק זכויות החולה, עקרון ההסכמה מדעת ואוטונומיית הפרט על גופו. ההתחלה נראתה מבטיחה. 

ביבשה

אבל אז ירדו אל קרקע המציאות.

האגו הצה”לי מתנהל בסופו של דבר על הקרקע באמצעות מפקדיו הבכירים, אלה הזכורים מ”תדע כל אם עברייה.” בניגוד מוחלט לפרסומים אודות עקרון ההסכמה ואוטונומיית הפרט על גופו, אחת לכמה שבועות שונעו הנחיות והוראות שעה צה”ליות ממוצב הפיקוד העליון, ממחלקת המבצעים ומהיחידות המבצעיות, ובהן נגדשו סיסמאות על “התקופה מרגשת זו, שבה זכינו בהזדמנות להיות מהראשונים במדינה ובצבא להתחסן נגד הקורונה, לשמור על בריאותנו ועל בריאות משפחתנו.” 

חיילים וקצינים החלו לחוות דיסוננס קוגניטיבי והתקשו להבין מה הצבא בעצם רוצה מחייהם. 

או אז הפיקוד הבכיר המשיך להדגיש כי לא ניתן להפעיל לחץ, סנקציות או ענישה כלשהי על משרת שאינו מסכים או מעוניין להתחסן/להיבדק. מצופה ממפקדי צה”ל לכבד את החלטת המשרתים באשר היא. כך, באותיות המודגשות ב”בולד” משוכפ”ץ. 

לצד אלה הועלו עוד ועוד עדכונים בדבר אחוז המחוסנים במדים, קצב התחלואה ביחידות ושלבי מיגור המגיפה. אם לא די בכך, פורסמו יעדים למכסת אחוז החיילים המחוסנים המצופה בכלל היחידות (90%) ודרישה לדיווחים שבועיים מכל היחידות למטכ”ל בדבר ההתקדמות במילוי המכסה. 

בשלב זה, פיצול האישיות בצבא היה לעובדה מוגמרת. 

משהוחל התו הירוק בצה”ל, הושתו על חייליו, בחובה ובקבע, שורה של הגבלות, ובהן, איסור על כניסה למחנות צה”ל לחיילי חסרי תו ירוק (עיין ערך: ‘חייל, המחנה הוא ביתך!’) או לחילופין חובת ביצוע בדיקת PCR שבועית; הוצאת חייל לחופשה על חשבון ימי החופשה שנתית לחייל שמסרב לכך, ובתום ימי החופשה – הוצאה כפויה לחל”ת לחייל בקבע, ולגבי חייל בחובה – ניצול כפוי של כל ימי החופשה המגיעים לו, ועוד כהנה וכהנה. 

צה”ל השיג את מטרותיו. באחיזה המלהטטת הזאת בשני קצוות המקל הסותרים, ובאמצעות אחיזת עיניים מהתלת, הביא הפיקוד הבכיר את אחרון חייליו למצב שבו “כופים אותו עד שיאמר ‘רוצה אני’.” גורמי הפיקוד הבכירים אומנם הדגישו שאין למנוע מהחיילים שירותים חיוניים, כגון חדר אוכל או מענה רפואי, (אף שהגבילו את כניסתם לחדרי הכושר ביחידה) אך מנגד הפקידו בידי הפיקוד הזוטר הרשאה לשלב בין דרכי הפעולה לבין אופי החיילים והיחידה שבה הם משרתים, בבואו לשפוט מי לחסד ומי לשבט. 

ובים

יחידת מגל”ן, פיקוד הצפון, מפקדת חיל הים, בסיסי הדרכה ובסיסי טירונים ברחבי הארץ פועלים על פי רוב בהתאם לכיוון של הזרמים התת קרקעיים, אלה שאינם נשמעים ל’מראית העין’ של הספירות העליונות, אלא מצדיעים לדחפים האמיתיים המניעים, מלמטה. 

בעקבות המסר הכפול והמשטה שעבר משדרת הפיקוד הבכיר, שיקול הדעת נותר בידי גורמי הפיקוד השונים. מפקד הישר בעיניו יעשה. ואכן, כך עשה. 

כך למשל, בבסיסי חיל הים סומנו הלוחמים המחוסנים בתג מיוחד, שהבדיל אותם מאלו שמשפריצים לכל עבר גלי וירוסים קטלניים. מפקד חיל הים הגדיל לעשות כשאסר על שירות בכלי שיט כלשהו על חיילים שאינם מחוסנים, לרבות חיילים שבידיהם בדיקות סרולוגיות המוכיחות כי אינם מדבקים. בזאת הוטבע אל תהומות הנשייה עקרון ההצדקה האפידמיולוגית.

במגל”ן הוגבלו החיילים חסרי הדעת (שכונו ‘חיילים לא מוגנים’) ביציאות הביתה, הם הוגדרו כבלתי מבצעיים שאינם מורשים להשתתף בפעילויות מעבר לפעילויות בקפסולה הפלוגתית, תרגילים בחו”ל או תרגילים עם חיל האוויר; הם לא הורשו להתאמן בחדר הכושר ביחידה, או לאכול בחדר האוכל, אלא רק בפרגולות בשטח הפתוח; הם לא הורשו לצאת לחו”ל, גם אם הם חיילים בודדים ופקודות הצבא מחייבות זאת; הם נדרשים לבצע את הבידודים הרפואיים בבסיס ולא בבית, כשאר החיילים ה’מוגנים’. אכן, פרשנות יצירתית במיוחד של מפקדי מגל”ן לעיקרון אי הטלת סנקציות על לא מחוסנים.

הגדיל לעשות מפקד פיקוד צפון כשהשעה את מפקד יחידת האלפיניסטים, סא”ל במילואים, מתפקידו. 

חיילים שונים ביחידות מגוונות שהחליטו שלא להתחסן הועברו מתפקידים ייעודיים שאליהם הוכשרו והועברו לתפקידים מבזים ומשפילים, כגון עובדי רס”ר; אחרים נאלצו לפרוש מקורסים שונים. חייל אומלל אחד אף נשפט לתקופת מחבוש בלתי מידתית בעליל בת עשרים ושמונה ימים בגין אי עטיית מסיכה באזור פתוח. לא מעט חיילים עמדו במשך תקופה ארוכה במסכת הלחצים שהופעלה עליהם במסגרת מטריית “החובה הערטילאית לכבד את החלטתם”, אך לבסוף נכנעו למתקפת הארטילריה הכבדה שהונחתה עליהם, דווקא מצד חבריהם לנשק. זו כללה נידוי, שיסוי ודחייה חברתית, תפקודית ואישית. בזה הם לא עמדו. הרימו ידיים והתחסנו בעל כורחם; 

חכו, יש עוד. לימודים אקדמיים של קצינה מוכשרת במיוחד בפיקוד העורף הופסקו על ידי מפקדיה והיא הוצאה לחל”ת, בשל סירובה להתחסן ולהיבדק; בבסיס טירונים אי שם, הרבה מעבר להרי החושך, נערכה השכמה מוקדמת במיוחד, ובאישון לילה, הובלו טירוניות להזרקה קולקטיבית, כשהן ישנות למחצה בערפול חושים; נציבת קבילות החיילים הורתה למפקדי היחידה להתנצל על כך. אבל באותו בסיס, חודשים ספורים אחר כך, נערכה הפרדה יצירתית במיוחד בין המחוסנות לבין כל השאר: כיורים ואסלות נפרדים הוקצו בשלטים ייעודיים – לחיילות שלא קפצו לדום לקריאה למילוי מכסת ה-90%. תוך שצה”ל מקפיד כמובן על מתן כבוד רב לכבוד האישה וחירותה, הוגשו חמג”שיות קרות על הרצפה לחיילות שסיכנו את חיי חברותיהן, בכך שבחרו לפעול על פי רוח צה”ל. 

הכותבת היא סא”ל במיל. 

נכתב בסיוע “חיילים בריאים מדעת”, קבוצת פייסבוק שהקימה אל”מ אורלי דרי ירון, נשיאת ביה”ד צפון בדימוס