אתה מספר סיפור כי הסיפור הזה הוא אתה

אם כמה מהסופרים הגדולים של העבר היו חיים בתקופה שלנו, דוסטוייבסקי היה כותב סדרת דגל שאפתנית ל–HBO, פרנץ קפקא היה מראה ליוצרי “מראה שחורה” מאיפה משתין המקק, ודאגלס אדמס, ש”המדריך לטרמפיסט בגלקסיה” שלו התחיל כתסכיתי–רדיו – היה תופס טרמפ קוסמי עם מגבת על ספינת הסטרימינג.

המקצוע הבסיסי הוא סיפור סיפורים, המדיום הוא רק כלי. לפני הדפוס,  גאוני הסיפורת אספו את קהלם מתחת לעץ בכפר וליוו את הסיפור בתנועות גוף, קולות ופרצופים. שייקספיר בחר לספר סיפורים דרך תיאטרון נודד צעקני בין שווקים לירידים. היום הבמה הכי גדולה בעולם נמצאת כמעט בכל בית, במרחק לחיצה בשלט או הקלקה על העכבר.

למרות שבכל שנה יוצאים לאור מאות אלפי ספרים ברחבי העולם, רק פעם בכמה שנים יופיע ספר שיהיה יצירת מופת על–זמנית. הטלוויזיה היא מדיום צעיר – תינוק ממש – אבל היא כבר רשמה כמה יצירות כאלה. “הסופרנוס” היא קונצנזוס במובן הזה, כנראה בצדק. סאגה מעמיקה על מוסר, על גבריות ועל משפחה, שמתקיימים בה שני מרכיבים חיוניים ליצירה גדולה: נושא שמעסיק את הצופה ימים ארוכים אחרי הצפייה, וכתיבה ברמת אשפים ומכשפים. גם “הסמויה” היא כזו. “עמוק באדמה” היתה כזאת. ויש גם יצירות נישה, כאלה שלא נועדו לשבירת שיאי רייטינג, ושם באמת אפשר לקחת לקצה את החופש התודעתי והרגשי שכתיבה במיטבה יכוה לאפשר. “בוג’אק הורסמן” ההזויה והמצוירת היא בעיניי אחת הסדרות הכי אנושיות ומרגשות אי–פעם, למרות שהדמות הראשית היא סוס אלכוהוליסט.

האם עכשיו, מאי 2023, משודרת איפשהו סדרה שתיכנס בדיעבד לרשימת 100 הגדולות של המאה?

***

בדיוק בחודש האחרון, אפל TV פתחה בניסיון גרנדיוזי להשתלט על הנישה הזו, עם הסדרה בעלת השם הבלתי אפשרי Extrapolations, שרשימת השחקנים שלה היא כנראה הנוצצת ביותר אי–פעם: מריל סטריפ, אדוארד נורטון, הלן מירן, טובי מגוויר, פורסט וויטאקר, דיוויד שווימר הבלתי נמנע ועוד ועוד. הכל יש בסדרה הזאת, כולל עיסוק בנושא החם של התקופה (משבר האקלים, סליחה על משחק המילים). ניכר שכל מי שמעורב בפרויקט היה נחוש ליצור את הדבר הגדול הבא. וזאת בדיוק הסיבה לכך שהסדרה הזו בלתי ניתנת לצפייה: אין בה מיליגרם אחד של נשמה.

אתה לא מספר סיפור כי החלטת להיות הדבר הגדול הבא. אתה מספר סיפור כי הסיפור הזה הוא אתה, כי כל תא ותא בגופך פועם אותו, כי אם לא תספר אותו תתחרפן. אתה לא “ממציא” סיפור טוב. הוא מוצא אותך ולא מניח לך, ואתה נכנע לו ומתמסר לו, ולא מסתכל הצידה, אחורה או למעלה. ב–Extrapolations לאף אחד לא באמת אכפת מהסיפור, הוא רק אמצעי לכיבוש הקהל. ובגלל זה הוא מגוחך עד כאב, מטיפני וחלול. אם מריל סטריפ, השחקנית שיכולה לגרום לי לבכות כשהיא מקריאה את ספר הטלפונים, משאירה אותי לא רק שווה נפש אלא קצת נבוך כשהיא מופיעה על המסך – מישהו פה שפך מאות מיליונים לביוב.

***

אבל יש שתי סדרות שמצליחות להתבלט מעל כולן בשלוש–ארבע השנים האחרונות, ולא מן הנמנע שימצאו את דרכן להיכל התהילה של הטלוויזיה במאה הזו. אחת מהן היא כמובן “יורשים” של HBO. בניגוד לנפיחה הגדולה של אפל, לא הלכו כאן על סוללת כוכבים הוליוודיים, אלא על שחקני נשמה שרובם הגיעו רעבים ומוכנים להתפוצץ. גם אין כאן איזה נושא סופר–פופולרי או מקורי: עוד סדרה על יחסים בתוך משפחה עשירה מדי. אבל מה שיש כאן, בשפע כמעט בלתי ניתן להכלה, הוא נשמה. לאו דווקא “נשמה טובה”, אלא נשמה מיוסרת, מסוכסכת, חבולה וחשופה. הסדרה הזו היא יצור חי, כל פריים שלה נושם, כל שנייה בה טעונה, כל שתיקה היא פצצת זמן מתקתקת. ואם כל זה לא מספיק (וזה כמעט יותר מדי) הכתיבה כאן היא מופע כל כך וירטואוזי עד שבכל פרק אני צריך להשהות כמה פעמים כדי לקלוט הכל.

נהוג להתייחס ל”יורשים” כאל סדרה מרושעת. על פניו זה נכון, כל הדמויות שם ספוגות ארס, פוגעניות, תככניות. אבל כמו שכל מספר סיפורים ראוי לשמו יודע אין דמות רעה, יש דמות שרע לה. ולכל הדמויות בתוך המדחס המשפחתי–קפיטליסטי הזה לא כיף בחיים. דרך יפה להבין את הסדרה הזאת, שמשולה לקריאה של התנ”ך לצד פירוש רש”י: צפו ב”יורשים” במקביל למיני–סדרה הנהדרת של נטלפליקס “ממלכת השימפנזים”. מתועדת שם, באינטימיות חסרת תקדים, פרשה היסטורית ודמרטית שהתרחשה בתוך להקת השימפנזים הכי גדולה בעולם. כל המרכיבים של “יורשים” נמצאים שם: מאבקי–כוח ושליטה, בריתות, הישרדות בתוך הסולם החברתי, אחווה ובגידה. אחד לאחד, רק שאצל השימפנזים אין חליפות, נימוסים או פאסיב–אגרסיב: הכל ישיר, חשוף ואותנטי. וכמו ב”יורשים”, גם כאן אין יעד סופי, אין נחלה ומנוחה, רק מאבק נואש לטפס לפסגה, ומאבק נואש לא פחות לא ליפול ממנה.

***

המועמדת השנייה לכניסה לפנתיאון, ושבמובנים רבים היא ההפך הגמור מ”יורשים” היא “טד לאסו”. אתה שוחה לך בבריכת האדרנלין והטסטוסטרון של הטלוויזיה, ופתאום מופיע מולך הדולפין הזה. טד לאסו היא אחת הסדרות הכי טובות לב ששודרו אי–פעם. אבל כמו שאבא שלי נהג לומר “נחמד זה לא מקצוע”. טד לאסו היא גם אחת הסדרות הכי טובות ששודרו אי פעם. הנס שלה כפול ומכופל: לא רק שהיא מוצר טלוויזיוני עילאי וממכר, היא מצליחה לעשות את זה בלי צל צילו של קצה זנבו של אפס קצהו של זדון. היא כל כך טובה שהיא אפילו לא זקוקה למה שנחשב בדרך כלל למרכיב הכרחי בסדרה טלוויזיונית: מתח. ממש לא אכפת לך אם קבוצת הכדורגל של טד תנצח או תפסיד בפרק הזה. והפרקים לא מסתיימים ב”קצה המצוק” הידוע, רגע של מתח שיחייב אותך להמשיך מיד לפרק הבא. לא, הסדרה הזו סומכת על עצמה, על הדמויות, על העולם הפנימי שלהן ועליך כצופה.

טד לאסו הוא ברנש חביב שאימן קבוצת פוטבול נידחת בקולג’ אמריקאי, ופתאום הוא מגויס לאמן קבוצת פאר בליגה האנגלית לכדורגל. לטד לאסו, כמו לרוב האמריקנים, אין מושג ירקרק בכדורגל, כמו שאין לו מושג למה באמת הביאו אותו: מסתבר שבעלת הקבוצה זכתה בה בקרב הגירושין עם בעלה לשעבר, והיא רוצה לנקום בו באופן המשפיל ביותר שעולה על דעתה: להרוס עד היסוד את הקבוצה האהובה שלו בעזרת איזה אידיוט שימושי מאמריקה.

לאסו, עם השפם ובלורית האייטיז והחיוך הביישני ונימוסי אמריקה התיכונה יכול להיראות כמו אידיוט, אבל הוא משהו אחר לגמרי, שנוהגים תמיד לטעות בו: הוא תם. תם זה לא אידיוט, כנראה להפך, זה מה שהסדרה הזו אומרת. כמו שמתוחכם זה לא חכם, אולי להפך. בגלל שאין בו זדון, טד לאסו כמעט שלא יכול לפגוע. ומכויון שהוא לא מייחס לזולת זדון – כמעט שאי אפשר לפגוע בו, גם כשממש מנסים. מתברר שקל להמיס ציניות כי אחרי הכל זו רק שכבה, דקה או עבה ככל שתהיה; מתחתיה כולם טד לאסו.

הוא מגיע כמו חייזר לעולם הכדורגל רווי היצרים והאגו, ולאנגליה רווית המעמדות והכללים, והוא עיוור לכל זה. כל מה שהוא רואה זה בני אדם. לכן הוא היחיד שקולט שנער המגבות של הקבוצה הוא למעשה גאון אסטרטגי, והופך אותו למאמן לצידו. לכן הוא גם לא קולט שהמשחק מכור נגדו. והוא צודק, כי הוא משחק משחק אחד לגמרי, כזה שבו אתה לא יכול להפסיד לאיש, רק לעצמך.

כל היופי הזה ארוז בדיאלוגים מהקורעים ביותר של העשור. דווקא בגלל שיוצרי הסדרה אוהבים בכל ליבם את כל הדמויות, עד השולית ביותר, הם יכולים להרשות לעצמם לצחוק עליהן בלי איפוק: כי כשאתה כל כך אוהב מישהו ואתה צוחק עליו אתה בעצם צוחק על עצמך, ואין דבר יותר בריא מזה.

לעונה הנוכחית, השלישית, הגעתי קצת ספקן. האם בסופו של דבר זה יתברר כגימיק, האם הקסם יתפוגג, האם תום–לב הוא באמת עוגן מספיק חזק? אני גם יודע שמטבעי אני קצת נוטה ליפול במלכודות דבש, ולכן  נשארתי עם הספקנות לאורך חמישה פרקים מתוקים. ואז הגיע פרק 6 וחיסל את כל משאבי הביקורת שלי. פרק 6 בעונה 3 של טד לאסו הוא אחד הפרקים הכי טובים בתולדות הטלוויזיה. אני אגיד יותר מזה: הצפייה בו היתה אחת השעות הכי מלבבות בחיי.

היופי בסדרה הזאת הוא שאפילו אין דבר כזה ספוילרים, כי זה לא המה אלא האיך. לכן אני יכול להדליף כאן במצפון שקט שבפרק הזה כל הקבוצה נוסעת לאמסטרדם וזוכה – אחרי הפסד 5:0 במשחק ידידות עם קבוצה הולנדית – ללילה חופשי. כמות הסיפורים המלאים, המרגשים, המקוריים והמעמיקים שהצליחו לדחוס כאן לפרק אחד מגובש היא הוכחה שזמן הוא אשליה. לקראת סופו של הפרק טד לאסו החנון עובר טריפ עם פטריה (או שלא) שבשיאו הוא הוגה לגמרי לבדו טקטיקת כדורגל גאונית ומהפכנית עבור הקבוצה שלו (בלי לדעת שזה “הכדורגל הטוטאלי” של נבחרת הכדורגל אולי הכי מלהיבה אי פעם, הולנד של יוהאן קרויף). בסדרה על כדורגל, סיפור כזה הוא העיקר: המאמן הכושל מתחבר לרוחם של המאסטרים מהסבנטיז, והופך את העונה על פיה. בסדרה הזו, זאת לא יותר מבדיחת בונוס.

הדושיות החדשות

יצא לי לאחרונה לראות שתי סדרות ישראליות, מה שלא קורה לי הרבה. לא רק מטעמי סנוביות או אנטישמיות, אלא גם כי ברוב המקרים הן לא יכולות להתחרות באיכויות ההפקה של האולפנים הגדולים מצד אחד, ומצד שני אם כבר משהו קטן בתקציב נמוך אני מעדיף לברוח לסדרות איטלקיות או ספרדיות ולעבוד על אוצר המילים שלי, או סקנדיביות כי הן מצננות לי את הדם.

אבל יצא לי לראות את כל העונה הראשונה של “חאנשי” וכמה פרקים ראשונים של “קורדרוי”. הן סדרות מאוד שונות זו מזו: חאנשי (של היוצרת עליזה חנוביץ’ שגם מגלמת את הדמות הראשית) משוטטת בין ירושלים הדתית לבין ההתנחלויות, קורדרוי (של הדס בן-ארויה) פועלת בהארד-קור של תל אביב. חאנשי מצחיקה וקלילה, קורדרוי אינטנסיבית וקודרת. אבל דבר אחד משותף לשתיהן: הגיבורות הראשיות שלהן פוגעניות, אגריסיביות ואגוצנטריות ברמה כמעט סוציופטית.

חאנשי מגיעה לישראל אחרי שהבריזה ברגע האחרון לחתן המיועד שלה בברוקלין, ונפרדת ממנו בשיחה טלפונית. היא מפעילה אלף מניפולציות ולחצים על בחור שנדלקה עליו (דתי שומר נגיעה) כדי שייעתר לה מינית, ובסופו של דבר אונסת אותו בכוח, בסצנה קשה מנשוא. ביום חתונתה של חברתה הטובה ביותר חאנשי מנסה לשכנע אותה לברוח יחד איתה – ואת כל זה ועוד הרבה היא עושה באינסוף חיינדעלעך ומשחקי פיתוי-דחייה.

הגיבורה של קורדרוי צדה בפרק הראשון את דני רופ ביום הולדתו, מציעה לו שלישייה אבל בסופו של דבר מגישה לו את חברתה הטובה והמסוממת (שלא היתה ממש בעניין) ומסתלקת, וכשרופ המסוחרר מתקשר אליה למחרת, היא יורקת אותו לפח. היא פונה לבוס שלה בשפה מינית בוטה ושולחת לו במייל תמונות של הציצים שלה בתור בדיחה. היא מזמינה לדירה שלה עמית לעבודה, נשוי, שחטא בהערה מינית לא ראויה כלפיה, ומתעללת בו נפשית שעות ארוכות. וכשהוא מתפוצץ לבסוף ומגיב באלימות, היא נדלקת ומזיינת אותו.

יש לשתיהן עבר וסיבות, כמובן. והפוגענות שלהן מופנית לא רק החוצה אלא גם עמוק פנימה. אבל בכל זאת עלה בדעתי – אין שום מצב בשום תסריט שיעשו היום סדרה שבה הגיבור הראשי הוא זכר דוש שכזה. הפעם האחרונה שבה גבר רעיל החזיק סדרה מצליחה היתה “קליפורניקיישן” ההיסטורית, שלזכותה עמדו כתיבה מופתית, זוהר הוליוודי ובעיקר טונות של קסם אישי של דייוויד דוקובני בשיאו. וגם כך, הסדרה הזו הגיעה לסופה כשהרוח הציבורית כבר לא יכלה להתייחס בסלחנות לרמות כאלה של החפצה ופגיעה.

אז עכשיו באיחור אלגנטי מגיע לישראל תור הזהב של הנשיות הרעילה. החלוצה (וההשראה המאוד ברורה במקרה של חאנשי) היתה “בנות” של לנה דנהאם, שבאמת התחילה מרעננת והפכה בלתי נסבלת. אז זה כנראה עניין של שיווי משקל, המטוטלת צריכה לנוע מקצה לקצה לפני שהיא מתיישרת. כשלעצמי אם בא לי להעביר את הזמן בצפייה בגברים או נשים שדורכים על גופות, אני מעדיף כבר איזו סדרת זומבים הגונה.