כשהפציעה פאולה פרנקל, שכנתי מקיבוץ מפלסים, בראיון לאולפן כאן 11 שבו ביליתי שלוש שעות מחיי ביום שבת האחרון, זה היה משב רוח צונן. פרנקל אמרה במילים מאוד ברורות מה דעתה על השיח בנושא החוסן של תושבי עוטף עזה ושדרות. היא אמרה "אנחנו לא חזקים… אלה לא רק ילדים שחיים בחרדות. זה כולנו". היא דיברה בגילוי לב על הרגעים שכולנו באיזור מכירים: איך תפסה אותה אזעקה בבריכה עם ילדיה ואיך בפעם אחרת זה קרה בנסיעה ותיארה את הבהלה של הניסיון להתארגן ולסייע להם תוך מספר שניות, הבהלה המשתקת שנצרבת בנו לעולמים.
אני מתגורר כיום בשדרות, אבל נזכרתי בימים שבהם הבנים שלי, דניאל והלל, היו פעוטים. נזכרתי באזעקות הליליות כשאני ואמילי, אימם, היינו צריכים לרוץ לחדר הילדים ובלי מילה לזנק ולהרים אותם ולרוץ אל הממ"ד. כל זה ב-10 שניות שהיו לנו אז. ונזכרתי גם בפוסט שכתבתי לפני שנים: "תפסיקו לחזק אותנו". כתבתי שם שאנחנו לא צריכים מצעד של אנשים טובים שבאים "לחזק" אותנו בעיתות משבר. פעם זה היה לקנות בשדרות בימי שישי. פעם אחרת לבקר בימי מלחמה. די. נמאס…