אל תחזקו ואל תחבקו

כשהפציעה פאולה פרנקל, שכנתי מקיבוץ מפלסים, בראיון לאולפן כאן 11 שבו ביליתי שלוש שעות מחיי ביום שבת האחרון, זה היה משב רוח צונן. פרנקל אמרה במילים מאוד ברורות מה דעתה על השיח בנושא החוסן של תושבי עוטף עזה ושדרות. היא אמרה “אנחנו לא חזקים… אלה  לא רק ילדים שחיים בחרדות. זה כולנו”. היא דיברה בגילוי לב על הרגעים שכולנו באיזור מכירים: איך תפסה אותה אזעקה בבריכה עם ילדיה ואיך בפעם אחרת זה קרה בנסיעה ותיארה את הבהלה של הניסיון להתארגן ולסייע להם תוך מספר שניות, הבהלה המשתקת שנצרבת בנו לעולמים.

אני מתגורר כיום בשדרות, אבל נזכרתי בימים שבהם הבנים שלי, דניאל והלל, היו פעוטים. נזכרתי באזעקות הליליות כשאני ואמילי, אימם, היינו צריכים לרוץ לחדר הילדים ובלי מילה לזנק ולהרים אותם ולרוץ אל הממ”ד. כל זה ב-10 שניות שהיו לנו אז. ונזכרתי גם בפוסט שכתבתי לפני שנים: “תפסיקו לחזק אותנו”. כתבתי שם שאנחנו לא צריכים מצעד של אנשים טובים שבאים “לחזק” אותנו בעיתות משבר. פעם זה היה לקנות בשדרות בימי שישי. פעם אחרת לבקר בימי מלחמה. די. נמאס.

החיזוק האמיתי יבוא עם פתרונות כלכליים, פתרונות מיגוניים ובעיקר פתרונות של הנהגה שמביאה לפתרונות קבע דיפלומטיים. תקראו לזה הסדרה, הודנה או הסכם שלום איזורי כולל. אף אחד במערכת לא עבד בשביל זה ברצינות ב-21 השנים האחרונות. לכולם היה נוח להתעלם או להפוך אותנו למוצב קדמי של התנחלויות ואידיאולוגיות אחרות

מי שלא “התחזקו” מעשרות סבבים מאז נחת הקסאם הראשון בשדרות, באפריל 2001, ולא התחזקו מאלפי אזעקות, פציעות וחברות וחברים שאיבדנו, כנראה שלא יתחזקו גם מזה. אנחנו זקוקים למשהו אחר. ללובי עקשני שיתבע פתרונות וידחוף את מקבלי ההחלטות לשנות. כי מה לעשות, בתוך עמם הם יושבים. ברור להם שהכוח האלקטורלי שלנו קטן ושהקשב הישראלי-מערבי מוגבל כל כך. ולכן, גם בבחירות 2015 שהתקיימו אחרי 51 ימי צוק איתן, אי אפשר היה לראות שום השפעה. ואותו כנ”ל חגורה שחורה ושומר חומות ועמוד ענן ו… טוב, אתם לא רוצים באמת את כל הרשימה.

החיזוק האמיתי יבוא עם פתרונות כלכליים, פתרונות מיגוניים ובעיקר פתרונות של הנהגה שמביאה לפתרונות קבע דיפלומטיים. תקראו לזה הסדרה, הודנה או הסכם שלום איזורי כולל. אף אחד במערכת לא עבד בשביל זה ברצינות ב-21 השנים האחרונות. לכולם היה נוח להתעלם או להפוך אותנו למוצב קדמי של התנחלויות ואידיאולוגיות אחרות.

סיפור בהקשר הזה: לפני 4 שנים בדיוק זה כמעט קרה. ממשלת ישראל דנה בפעם הראשונה והאחרונה אי פעם בהסדרה (ממשלת ימין, להזכירנו). אנחנו עלינו לשם עם קול אחר ונשים עושות שלום והפגנו בעד. לא יפתיע אתכן ואתכם לשמוע שהכל מוסמס וחזרנו לסבבי הדמים הידועים והרעים כל כך. איך זה קרה? בגלל אדם אחד. דיפלומט בולגרי. חצי אלמוני. ניקולאי מלדנוב. שלא הפסיק לנסות. לתווך. להיכנס ולצאת מעזה. להביא את המצרים, את האו”ם, את האיחוד, את ארה”ב, את האיחוד, את החמאס ואת ישראל, להבנות. אז אם אדם אחד, שולי וחיצוני למערכת, כמעט עשה את זה בנחישותו, בואו נתאר לעצמנו מה ממשלה נחושה ואזרחים נחושים, משני הצדדים, יוכלו לעשות.

הציונות קמה על האתוס האקטיביסטי של לקחת את גורלנו בידינו ולייצר מציאות ולא להיגרר על ידה. אנחנו מדברים על מדינת סטארט-אפ, אבל חסרי אונים ויזומה מול המצב הקיים.

בימים שקדמו למבצע היינו במציאות מוזרה, שאנחנו לא מכירים. למיטב זכרוני, ויש לי זיכרון ארוך באיזור, לא היה כדבר הזה מעולם. סגירת צירים מרכזיים (ואת הרכבת) שלא בעת לחימה זה דבר שפשוט לא קורה. מה למדנו משלושה ימים וחצי של סגר, רגע לפני תחילת ה”מבצע”? שיש גבול למיגון. בעשורים האחרונים ממשלת ישראל הוציאה מיליארדים על מיגונים בעוטף עזה. פרויקט הממ”דים בשדרות, שעלה קרוב לשני מיליארד שקל. המכשול התת קרקעי, שאין כמוהו בעולם. גדר מערכת חדשה לאורך כל הגבול עם עזה. מכשול תת ימי. אלפי מיגוניות באיזור. סוללות עפר (בדרך כלל, במקומות שבהם נורו וגם פגעו, לצערנו, טילי נ”ט) וכמובן, סוללות כיפת ברזל. ועדיין, מסתבר שאין מיגון מושלם. תמיד יהיה העפיפון, הבלון, הרחפן או טיל הנ”ט שיצליח לחדור ולפגוע באיזור הכי מוגן בעולם. העובדה הזו רק מחדדת את הצורך בהסכם בר קיימא.

בהקשר של הנ”ט, כרגע הפתרון הוא ייעור. ייעור יכול לסייע לעוד כמה עניינים מלבד ענייני ביטחון. אבל מסתבר שכדי לייצר את הייעור הנדרש נדרשים עוד תקציבים. ולמרבה החלם וההלם, הוחלט משום מה שאת הכסף הזה צריכים לתת תאגידי המים באיזור. הם מתנגדים לזה, הייעור נתקע ואנחנו משותקים, במחיר אישי וגם כלכלי כבד, בגלל איום הנ”ט שאין לו כרגע מענה.

למדנו שוב כמה העסקים כאן פגיעים. לפחות הפעם, ההבטחה לפיצויים היתה מיידית. הניסיון של העסקים בשדרות ובאיזור בעניין פיצויים בעיתות מלחמה הוא גרוע. הפיצויים ב”סבבים” הקודמים התקבלו מעט ומאוחר כל כך. ובל נשכח את החקלאים שלא הורשו לעבד את שדותיהם משלישי לפנות בוקר ויחוו נזקים משמעותיים בגידולים השונים.

ואחרון חביב, עניין הפינויים. בכל פעם זו סאגה שלמה. התחלנו בהפרטה מוחלטת. כל אחד לעצמו. ב-2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, זה היה השיא. כל החלשים כלכלית, המוגבלים בריאותית והקשישים, נותרו מאחור ברשויות לא מתפקדות. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו, כולל ראשי רשויות ופקידים בכירים, פשוט ברחו מהאיזור.

מאז הוקמו רשויות והופקו לקחים, אבל בכל פעם אנחנו נתקלים בבעיות מבעיות שונות. אז כן, הצלילים של ההנהגה השתנו. אם ב-1991 מי שעזב את תל אביב כונה “עריק” עכשיו יש הבנה ואף עידוד ליציאה של תושבים, אזרחים וקהילות. ועדיין, צריך להשתפר בביצוע ובלקיחת האחריות של המדינה על מימון ומציאת פתרונות מספקים.

לסיום, כמה מילים על הגעגועים שלי לעזה. גדלתי כילד באשקלון. נולדתי ב-1976 ועד האינתיפאדה הראשונה עזה היתה העיר הגדולה שלנו. אבי שירת בעזה וביקרנו אותו פעמים רבות. הגענו לעזה לשוק. לרופאי שיניים. לטסטים. לחוף הים. כשאני מספר את זה לבנים שלי, נערים בני 16 ו13 שכל מציאות חייהם היא “צבע אדום”, הם מתקשים להאמין. כשאנחנו זורעים זרעים של שלום ושגשוג, זה גם מה שנקצור. כעת אנחנו זורעים, אולי בעל כורחנו, זרעים של חרדות, אלימות וזעם, אז די ברור מה יהיה הקציר שלנו  – בצד שלנו וגם בצד העזתי, עם אחת האוכלוסיות הצעירות בעולם. אנחנו מחויבים לילדים שלנו לדברים שמעבר לטיפול במרכזי החוסן וחיבוק והגנה בשעה של ירי ומתיחות ביטחונית. אנחנו מחויבים במאמץ לשינוי.

כנראה שהייאוש נעשה אחר בסבב האחרון. במהלכו, לא חטפתי כמעט ביקורות על איזכור ילדי עזה, כפי שקורה ברגיל. שוב ושוב הזכרתי שהשגשוג של ילדיי שלי בשדרות ושל ילדי שכניי וילדי נתיבות, רהט ואשקלון תלוי גם בכמה טוב יהיה לילדי עזה. יכול להיות שזה הישג קטן של ממשלת השינוי הלא מאוד משנה. המהלך החיובי היחידי שנעשה הוא הכנסת פועלים עזתיים לישראל. אחרי שנים של לחץ מצד ראשי רשויות וחקלאים באיזור והתנגדות מסיבית של השב”כ, זה קרה. למעשה, בני גנץ ניסה לייצר משוואה שבה הכניסה של העזתים היא זו שהביאה לשקט של השנה האחרונה.

מי שמכיר את המצב מעבר לגדר יודע שזה צעד הכרחי בכיוון הנכון, אבל רחוק מלהיות מספק. החשמל עדיין תלוי במעבר הסולר ונפסק באופן יזום למשך שעות רבות ביממה. המים בברזים שם עדיין מזוהמים. החופים בעזה נפתחו, אחרי שנים, רק לאחרונה, לאחר שהחל טיפול חלקי בשפכים. האבטלה עולה על 50%. והאפשרות ליציאה מהרצועה מאוד מאוד מצומצמת.

בחודשים האחרונים התקיימו מחאות חברתיות מול שלטון החמאס, תחת הסיסמא: “רוצים לחיות!”. המחאות הושתקו בכוח. להתעניין במה שקורה מעבר לגדר זה לא רק הדבר המוסרי, זה גם הציווי היהודי של “לא תוכל להתעלם” (דברים כ”ב). וזה גם הדבר הרציונלי לעשות, לכל מי שמייחל לשינוי ולתיקון באיזור.