איך להשיג 365 ימי חופשה בשנה

יצאתי לחופשה. יושב במוסך במפרץ חיפה ומחכה שיחרטו לי את התופים של הברקסים. בן אדם קם מוקדם בבוקר יום ראשון, ולפני שקופצת עליו ילדה או מורידה אותו כלבה, נכנס לאוטו, חולף על פני מקום העבודה ונוסע לחופשה. מרגיש את רוחות החופש כבר ביציאה מהעיר: נוסע נגד כיוון הפקקים וגם האוטו שלי, אריה שנת 94, מרגיש מאוד מהיר ומשוחרר כשרכבי מנהלים נוצצים מזדחלים בכיוון הנגדי. הכל יחסי, אני מזכיר לעצמי בעודי דוהר בדרך אל החופש. בכניסה לאזור התעשייה נושבות רוחות מאובקות עם ניחוח דיזל שמשגרות אותי בן רגע למסעותיי במקסיקו וביעדים אקזוטיים אחרים. אני מגיע למוסך ושמח לראות שכל הליפטים כבר בעבודה. לרגע חששתי שהגעתי מוקדם מדי.

התקפלתי חזרה לרכב ושאלתי את עצמי את מי אני מכיר בסביבה שבטח קם ביום ראשון לעבודה ולא מצפה שייכנס לו בדלת מישהו שבא לתת חיבוק במקום לדרוש שירות. אז קפצתי אל אלעד. הוא, ממש כמוני, אחד שלא לוקח חופשות. איך אני יודע את זה? כל הסימנים מצביעים על כך שהוא גר בעסק: הוא תמיד שם, גם בשבת. גם אשתו כבר עובדת בעסק וגם הכלבה שלהם תמיד שם איתם. יש לו אוזניה שמשתלטת לו על המוח – כל פעם שנדלק בה אור כחול היא גורמת לו לדקלם טקסט קצר ולקחת פרטי אשראי. בין השתלטות להשתלטות אנחנו מתעדכנים ומדברים קצת על מכוניות.

הבטן מקרקרת, ואין כמו אוכל רחוב כדי לספוג תרבות מקומית במהלך החופשה. האריה מנחש אותי ושובר אל דוכן בורקס רועש ואנרגטי במיוחד, עולה על המדרכה עם גלגל בשביל הזווית המחמיאה וחונה לו בין הכיסאות. ככה זה כשאתה תייר, יש דברים שמותר לך. אני הולך על בורקס תפוח אדמה סולידי, אם זה יהיה מוצלח והחופשה תתארך אחזור בצהריים למשהו אקזוטי יותר. השאלה הבלתי נמנעת מגיעה: “מה אתה רוצה לשתות?”, אני נותן לסומלייה לבחור והוא שולף לי מיץ ענבים ממותג קיקיוני שלא פגשתי עדיין. הלגימה הראשונה זורקת אותי לטרופיות של קייטנת החופש הגדול, נראה שהמתכון המקורי עדיין השתמר בתרבויות ילידיות מסוימות.

המנון אוהדי חיפה שורף את הרמקולים ואם הייתי חובב כדורגל בטח הייתי מתארגן על כרטיסים לדרבי של המקומיים. עד שהמנה מוכנה אני מתכתב עם העורך מטיל האימה של בראשית ומנסה שלא להישמע לו יותר מדי בחופשה אלא יותר בהפסקת צהריים בדרך למוסך, מה שגם קצת נכון תכל’ס, אז המצפון שלי נקי. נהוג להביא מזכרות מחופשה ובא לי משהו מקומי אבל לא טריוויאלי, אז אני מחפש פקקי פלסטיק לפרופיל ברזל 5X2.5 ס”מ למיטות קומתיים שקיבלתי לעסק מליעד, חבר, קולגה ואיש עסקים לא כלכלי בעליל. פקקים לפרופילי ברזל, אני אומר לעצמי, זה זול וקל לסחיבה למקרה שאני חוזר מההרפתקה המוטורית בתחבורה ציבורית, בפקקים. הרי אין ביטוח מקיף לרכבים מעל גיל 20, וגם ככה אני לא מאלה שמגדילים את הביטוח של הרכב השכור. הגעתי למחסן ברזל, המלגזאי מפנה אותי למשרד ואני מעמיס 48 חתיכות (רק 56 ש”ח כולל מע”מ!) ומשלם במזומן. יופי, סגרתי גם את פינת השופינג. עד כאן החופשה זורמת, יאללה נוסע לתדלק (המחירים אצלם באמת יותר זולים ב- 50 אגורות, אולי בזכות צינור הנפט הבריטי שעבר כאן פעם איפשהו) וחוזר למוסך לשבת ליד הפח, לפתוח מחשב ולכתוב טקסט של 1000 מילים על חופשה במינימום כסף.

גאון מי שהמציא את הרעיון של החופשה המיוחלת, הגזר שמניע אותנו בתקופות עומס אינסופיות. המסר לכל הנמלים העמלניות החרוצות העובדות במרץ: תתאמצו עוד קצת, תנו שעות נוספות במשרד, תוותרו על עוד ארוחה/מנוחה/משפחה/חברים ושימו בצד גם חצי מחדוות החיים שלכם. בתמורה תזכו ל–14 ימי חופשה שנתיים מעוגנים בחוק!

האמת שזה כבר היום השני של החופשה החצי שנתית שלי, התחלתי אותה אתמול כשהחלטתי לנצל את השבת לנסיעה לגליל, לעשות טסט לאוטו. תיירים שמגיעים לישראל תמיד מופתעים שהכל סגור בשבת אבל מי שעושה שיעורי בית מגלה שבירכא מכון הטסטים עמוס בנופשים כמוני. אז אני עוקף את התור לבור ונכנס ישר למוסך לאישור בלמים לפגוש את איימן שבדיוק חזר מחופשה אחרי שברח להם מהעבודה לאיזה חוף. איימן מתחיל לחפור לי שאמצא לו חלקים לג’יפ לאדה אבל אני לוקח את האישור ונכנס למסלול של הטסט. להפתעתי, האריה הזקן עובר חלק כמו ביקורת גבולות בכניסה לסיני, ואני נשלח חזרה למוסך עם חותמת שחורה. תאמר הסדרן מסמן לי להעמיד את האוטו בצד ואני מפלס את הדרך בין הליפטים לפינת ההמתנה, מרגיש כבר לגמרי בבית ומוזג לעצמי כוס קפה מקומי חזק ומר. מגלגל סיגריה, לוגם ומתבונן בשורת המכונאים המיומנים נוברים בקרביים של המכונות.

תענוג לראות מישהו אחר עובד ועושה את העבודה שלי. המוסכניקים האלה, חלק מהם מפוייחים ומשומנים, מניפים כלים ושולפים ציריות כמו מפרקים איזו ממותה. אחרים מרפרפים בקלילות כמו ציפור שמנקה נקבוביות של קרנף בסוואנה. יש משהו בעצם העבודה של אומנים (עם שורוק) שהיא מעשה האומנות (חולם) עצמו. תנועות הידיים חסכוניות אבל אפקטיביות, נושאות איתן מקצב שמוכתב על ידי כוח הכבידה והמפגש בין החומרים, וכל הגוף רוקד מאחוריהן. התנועות שלהם למודות ניסיון, בין מכה למכה היד נרפית ונחה והתודעה מתגייסת רק כשהיא נדרשת. בשאר הזמן היא מאפשרת להם לזמזם לחן או לנהל שיחת חולין. אני לא יכול להתעייף מלהתבונן באחרים עושים עבודה טובה. כמו רוב אנשי המקצוע שיצא לי להזמין אחרי שניסיתי בעצמי ועשיתי נזק, הם נכנסו כמו הזאב מספרות זולה, עשו קסמים ולימדו אותי את מלאכת היד ששום ערוץ יוטיוב לא יכול להעביר.

בטבע אין חופשות, יש אתנחתאות בין לבין הפעולות ההישרדותיות היומיומיות. כשהבטן מלאה ואין סכנות אפשר לשחק ולנמנם. אני לא מכיר חיה שיוצאת לחופשה. לדידי החופשה תמיד שזורה בשגרת היומיום. גאון מי שהמציא את הרעיון של החופשה המיוחלת, הגזר שמניע אותנו בתקופות עומס אינסופיות. המסר לכל הנמלים העמלניות החרוצות העובדות במרץ: תתאמצו עוד קצת, תנו שעות נוספות במשרד, תוותרו על עוד ארוחה/מנוחה/ משפחה/חברים ושימו בצד גם חצי מחדוות החיים שלכם. בתמורה תזכו ל–14 ימי חופשה שנתיים מעוגנים בחוק! בכסף שחסכתם כל שנה, תוכלו לרכוש כרטיס טיסה לגן עדן בצד השני של העולם. ועכשיו בבקשה שקופית של בירה קרה, רגליים שזופות, חול לבן, מים צלולים – ולא לשכוח לצלם שם את עצמנו מזוית מחמיאה בשביל הרקע במחשב במשרד, שנוכל להתגעגע.

אבל אני, העבודה היא חיי. אז החלטתי מזמן לפרוס את החופשה על פני כל השנה, ולאורך כל יום. כל נסיעה לטסט או השתלמות היא הזדמנות לפגוש חיות מופלאות, תרבויות ילידיות, לאכול מאכל מקומי ולהשתאות איך אנשים חיים ככה. על הדרך כמובן תמיד לעצור אצל חברים ולייצר להם הפסקת–חופשה כפויה באמצע היום.

צריך לחצות את העיר לאסוף משהו? קיבלתי חוויה אנתרופולוגית עתידנית. חניתי 5 דקות הליכה מיעד כלשהו? זכיתי בסיור של אדריכלות עירונית והצצה לעסקים שלא ידעתי שעדיין קיימים (בחיפה למשל עדיין תמצאו סנדלרים, שענים, חנויות סידקית ושאר שרידים מימים שכשמשהו התקלקל השקיעו בלתקן ולא להתחדש). מחכה לאסוף את הילדה? חופשת ספסל נהדרת: יושב ובוהה בנהר האנשים שחולפים על פניי או סתם בשורשים של זן עץ פולש שמפרק לו אט אט את המדרכה.

ככה זה אצלי; אין הפרדה, אין גן–עדן וגיהנום, אין עבדות וחופש. לא מושקעים ביומיום שלי משאבים רגשיים ופיננסיים כדי שאצליח להפיק בועה מנותקת לרגע קצר, באיי סיישל או יוון, שתשאיר אולי טעם מתוק אבל תשלח אותי חזרה אל שגרה מייסרת של 350 יום עם חלום ורצון לעוד חופשה רחוקה מיוחלת בשנה הבאה. לא, תודה.

אני אף פעם לא רוצה לסיים את היום שלי, הוא פשוט מסתיים.