איך אומרים ג’נוסייד בעברית?

זה כבר סיפור כמעט ישן: ביום שישי ה-23.5, כהרגלה מדי בוקר, נפרדה אלאא א-נג’אר מעשרת ילדיה לפני שיצאה לעבודתה בבית החולים א-נאסר שבעיר מגוריה. השעה היתה מוקדמת, ובת הזקונים סיידין עדיין ישנה במיטתה. כרופאת ילדים מוערכת, היתה האם בת ה-35 עסוקה מאז תחילת המלחמה בטיפול בזאטוטים שנפגעו בהפצצות השכיחות על ח’אן יונס – העיר השנייה בגודלה ברצועה, שצה”ל מכנה “מרחב לחימה מסוכן”. אולם כאשר בעלה חמדי הסיע אותה בבוקר הגורלי ההוא לבית החולים, אלאא בוודאי לא תיארה לעצמה שכעבור כמה שעות היא תיאלץ לזהות את גופותיהם החרוכות של שבעה מילדיה. כמה מהם, על פי עדויות, מתו בידיה שלה. שני ילדים אחרים, ביניהם סיידין בת השבעה חודשים, נותרו קבורים תחת ההריסות. מתוך העשרה רק אדם בן ה-11 שרד את פצעיו, וכך גם האב חמדי, גם הוא רופא, שנפגע באורח קשה בראש ובחזה.

כצפוי, הטרגדיה של אלאא ומשפחתה השתלבה מיד במחזור החדשות הבינלאומי, בליווי תמונות של האם המבכה באיפוק מיוסר את צאצאיה. הצלילים האוטומטיים והעקרים של הגינוי והדאגה, שלא איחרו לבוא, אילצו את צה”ל לשחרר תגובה רשמית לפיה חיל האוויר “תקף מספר חשודים” שפעלו “במבנה סמוך” לכוחות ישראליים. “הטענה על פגיעה בבלתי מעורבים”, נאמר בהודעה, “נבדקת”. 

אפילו אלה מאיתנו שעדיין נוצרים בליבם אמפתיה לגורל בני האדם המכונים “פלסטינים” – אם בגלוי ואם בהיחבא – בקושי מצליחים לעורר את חיישני הזעזוע השחוקים

לכאורה, אין זו אלא עוד אחת מהזוועות הרבות שנקלטות בחטף באנטנה האנושית שלנו – במהלך העבודה, בדרך לארוחת שבת עם החותנים, או סתם תוך כדי גילול משועמם במדיה החברתית. למעשה, רובן המכריע לא עוברות בכלל את הרף הנוקשה של שומרי הסף החדשותיים ונידונות לאנונימיות מוחלטת. הסיפור של עזה – עד כמה שניתן לכנות זאת “סיפור” – כמעט שאינו נשמע בתיבת התהודה העולמית, בוודאי שלא כראוי לממדיו הגרנדיוזיים. עבור הצופים בקולוסיאום הגלובלי, זהו קולאז’ טלוויזיוני עמום של גופות ואבק והריסות ויללות נשים אבלות ושלדי אדם דוממים – התגלמות קצרת נשימה של רבבות חורבנות אישיים ושל קהילה עתיקה השוקעת במצולות. אפילו אלה מאיתנו שעדיין נוצרים בליבם אמפתיה לגורל בני האדם המכונים “פלסטינים” – אם בגלוי ואם בהיחבא – בקושי מצליחים לעורר את חיישני הזעזוע השחוקים. מבחינת הפרוטוקולים של ההיסטוריה הנכתבת על ידי הקלגסים, ילדיהם של אלאא וחמדי בסך הכל הצטרפו למניין “הנזק ההיקפי” של המערכה “לחיסול החמאס”.  אולי זו המחשה חיה לאמירה המפורסמת המיוחסת לסטאלין, לפיה “מותו של אדם אחד זה טרגדיה, מותם של מיליון בני אדם זה סטטיסטיקה”.

האומדן המצטבר של “הנזק ההיקפי” אמנם עורר בזירה הבינלאומית צקצוקי לשון ונזיפות מצטדקות, אבל אלה נבלעו עד כה בתוך הוויה של אדישות כללית. “העולם לא עוצר אותנו”, הודה לאחרונה בגילוי לב השר בצלאל סמוטריץ’, וזאת על אף שאנחנו “מפרקים לעזה את הצורה ומשאירים בה הרס מוחלט וחסר תקדים”. הוא צודק. העולם לא עצר וכנראה לא מתכוון לעצור את המתקפה המאורגנת על אזרחי עזה (והגדה המערבית), אלא אם כן זה ישרת את אותן אג’נדות שדוחפות כיום להגברת הלחימה. למעשה, המערב כיישות פוליטית עומד באופן עקבי לצד ישראל ומחשיב אותה כבת ברית – לא רק ארה”ב, אלא גם כל המדינות המשפיעות באירופה; אליהן מצטרפות “ידידות” אד הוק עשירות כמו סעודיה ואיחוד האמירויות – וכמובן קטאר, הבסיס המבצעי של הכוח הצבאי האמריקאי באסיה. אין בכך כל חדש. על אף אגדת “העולם כולו נגדנו” ישראל היתה מאז ומתמיד בת טיפוחין של מעצמות המערב – מאז ימי הינקות של המדינה תחת חסות צרפת (ספקית המיראז’ים ומפעל הטקסטיל בדימונה), שאחר כך הוחלפה בספונסר האמריקאי.

לא פחות חשובה מהערתו הזחוחה של שר האוצר היתה גם תחזיתו באותו נאום על כך ש”עזה תיהרס לחלוטין ואוכלוסייתה תעזוב בהמוניה”. זוהי נבואה שראוי להתייחס אליה ברצינות – לא מפני שסמוטריץ’ הוא חכם ורואה עתידות, אלא כי הפרספקטיבה הכהניסטית היא תמיד קולעת יותר כאשר מנסים לפענח את מדיניות ישראל ואת שורשיה. אינדיקציה נוספת לכך ניתנה לנו מהשר לבטחון לאומי איתמר בן גביר, שמקדם תחת כל עץ רענן את הרעבת עזה והפצצת מחסני המזון שלה. ההתנערות הפומבית מדבריו בעיתונות ובמערכת הפוליטית בארץ נראית מגוחכת במיוחד לנוכח העובדה שזה בדיוק מה שישראל עושה – רק שהיא לא מודה בכך באופן רשמי. 

 “העולם לא עוצר אותנו”, הודה לאחרונה בגילוי לב השר בצלאל סמוטריץ’, וזאת על אף שאנחנו “מפרקים לעזה את הצורה ומשאירים בה הרס מוחלט וחסר תקדים”

סמוטריץ’ ובן גביר מביעים למעשה את הלך הרוח הפרקטי של הממסד המדיני-צבאי. שלא כמו אלה הנאחזים בגלימה המתפוררת של ההומניזם ו”טוהר הנשק”, נציגיו החיים של הרב (וסוכן ה-FBI) מאיר כהנא יכולים להרשות לעצמם להיות כנים – מן הטעם שישראל מגשימה הלכה למעשה את אידאולוגיית הטיהור האתני שלהם. בזמן שיורשיו הרוחניים של כהנא שרים בחדווה “שישרף לכם הכפר” וזוכים למבטי זעזוע נוזפניים, טייסים “שמאלנים” מיישמים זאת בשטח באמצעות פצצות מן הגיהינום – תוך כדי שהם מתהדרים בעליונות מוסרית מופרכת.

עוברים מ”כירורגי” למכתשים

“אנחנו הולכים לישון רעבים, ומתעוררים רעבים ומבוהלים מההפצצות ורעש המטוסים.”
אדהם אבו נאסר (בית לאהייא)

טבח שבעת ילדי משפחת א-נאג’ר, אם כן, הוא בשום אופן אינו “אירוע חריג”, ואף לא “טעות מצערת”. אדרבה, הוא תוצאה טבעית של האסטרטגיה הבלתי מוכרזת של מערכת הביטחון – בוודאי מאז שהחל “המבצע” הנוכחי. האבחנה הקלאסית בין “חמושים” לבין “בלתי חמושים” בקושי ממלאת כיום תפקיד פורמלי. הקריטריונים לגזר דין מוות התרחבו באופן אקספוננציאלי ותקפים עתה כמעט עבור כל הולך על שתיים המסומן בתור “חשוד” – בהתאם לתיוגים הרופפים של “מפקדים בשטח” או תוכנות אינטליגנציה מלאכותית. אותו דבר נכון עבור כל מעטפת החי האקראית שאיתרע מזלה להימצא בקרבתו. כל “מבוקש” שנפלט מפס הייצור הבלתי נגמר של חמאס (שללא ספק שבר מזמן את השיא העולמי בהפקת “בכירים”) מהווה הצדקה להרג של עשרות בני אדם ואף יותר. אולי ההמחשה הטובה ביותר לתמורה הרדיקלית שחלה במדיניות הצבאית בעשרים החודשים האחרונים היא העובדה ששיעור הנשים והילדים בין הנפגעים, שבמלחמות קודמות עמד על כשליש, מגיע כעת ל-60% ויותר. 

בזמן שיורשיו הרוחניים של כהנא שרים בחדווה “שישרף לכם הכפר” וזוכים למבטי זעזוע נוזפניים, טייסים “שמאלנים” מיישמים זאת בשטח באמצעות פצצות מן הגיהינום – תוך כדי שהם מתהדרים בעליונות מוסרית מופרכת

גם המושג האנכרוניסטי “הפצצות כירורגיות” יצא למעשה מהלקסיקון הצה”לי. תקיפות של מרכזי אוכלוסין צפופים הן דבר שבשגרה, כמו גם חיסול המוני ועיוור של אזרחים פלסטינים, שיש להם נטייה מוזרה להפוך ל”טרוריסטים” מיד לאחר מותם. “אנחנו הורגים שם אזרחים והם נספרים כמחבלים”, העיד קצין מאוגדה 252 בעיתון “הארץ” בדצמבר 2024. למעשה, לפי תחקיר מדוקדק שנערך כבר בתחילת המלחמה על ידי הארגון הבריטי Airwars, לכל היותר 5% מההרוגים עשויים להיחשב מטרות “לגיטימיות” – כלומר, במסגרת ההגדרה של “פעילי חמאס”, שעשויה גם היא להיות נדיבה למדי. אפילו על פי נתונים שפורסמו בעיתונות בחודש מאי מטעם דובר צה”ל, למעלה מ-80% מההרוגים הם “בלתי מעורבים” וכל היתר הם “מחבלים”.

זה אך טבעי, אם כן, שלקסיקון המלחמה הישן והצדקני הולך ומתפוגג. שהרי אין שום דבר “כירורגי” בפצצת MK-84 ששוקלת כמעט טון ושבכוחה “לבקוע מכתש ברוחב 15 מטר”, “להרוס שכונות שלמות” וליצור רסס קטלני ברדיוס 360 מטר. הפצצה הזו, המכונה “האמר”, היא אחת המורשות האכזריות של מלחמת וייטנאם – ועל אף היותה “טיפשה”, היא יכולה להפוך באורח פלא ל”חכמה” בזכות מערכת JDAM של בואינג, שעליה אומרים שהיא “שברה את רצועת עזה”. האם היא זו שהוטלה על ילדיה של אלאא בבוקר ה-23.5? או שמא היתה זו BLU-109 של ג’נרל דיינמיקס, שיכולה לחדור שכבות בטון עבות; ואולי M117, הלהיט של מלחמת המפרץ הראשונה, שיצאה מכלל שימוש למעט על ידי צבאות ישראל ואינדונזיה?

ואיזו תוכנת אינטליגנציה מלאכותית סימנה את המטרה וחרצה את גורלם של יחייא, רוסלאן, ג’יבראן ויתר צאצאי משפחת א-נג’אר? האם היתה זו “הבשורה”, שנחנכה בסבב הלחימה של 2021 – “מלחמת ה- AI הראשונה בתולדות ישראל” – ושסורקת את כל שטח הרצועה על מנת “לייצר יעדים”? או אולי מערכת “לבנדר”, המזהה מטרות אנושיות מתוך היצע כולל של עשרות אלפי פלסטינים, ונסמכת על מאגר נתונים שנאסף על כל אחד ואחת מ-2.1 מיליון תושבי הרצועה? לאיזה נדבך אסטרטגי שייכת הזוועה הזו, והאם היא נרשמה כהצלחה בשדה הניסויים העזתי?

לכל זאת נוספת העובדה הטריוויאלית שהסיוט ההמוני של המזרח התיכון הוא החלום הרטוב של תעשיית הנשק, שנהנית כיום מתור זהב שכמוהו לא ידעה. האות לתחילת החגיגה ניתן מיד לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, כאשר מניות התאגידים זינקו בזכות “הביקוש הנוסף שחמאס יצר”. היה אפשר לשמוע את הזמזום הנרגש בחדרי הדירקטוריון המהודרים של וול סטריט לנוכח השיטפון הצפוי של התקציבים הציבוריים – “חבילות הסיוע” בשווי עשרות מיליארדי דולרים שמיועדות כולן לסבסד את תעשיית המלחמה האמריקאית. מתוך השמד והזוועה נובע מעיין פיננסי איתן של כסף ציבורי, שזורם הישר לכיסי בעלי המניות של הקרטל – והמנגנון הזה עובד באופן רציף, ללא קשר לדיוני הסרק בתקשורת או לדייר האקראי בבית הלבן או במעון הרוה”מ בבלפור. זאת הפוליטיקה המעשית בהתגלמותה, וככל שהיא נהירה ובוטה יותר כך נדמה שהציבור מסרב להכיר בה.

אפילו על פי נתונים שפורסמו בעיתונות בחודש מאי מטעם דובר צה”ל, למעלה מ-80% מההרוגים הם “בלתי מעורבים” וכל היתר הם “מחבלים”

מבול של דינמיט

“חלמתי שיורד גשם של בננות.”
איימן, בן 4 (עזה)

אז כמה חומר נפץ הוטל עד כה על עזה? על פי ההערכה המקצועית האחרונה מיוני 2024 מדובר ב-70 אלף טון – כמות “חסרת תקדים מאז מלחמת העולם השנייה”, בוודאי בהתחשב בשטח הזעיר שספג את כל הנפץ הזה. פרופ’ פול רוג’רס מאוניברסיטת ברדפורד שבאנגליה העריך לאחרונה שמדובר בעוצמת אש של “שש פעמים הירושימה” – בהתייחסו לפצצת האטום שהוטלה באוגוסט 1945 על העיר היפנית והרגה יותר ממאה אלף בני אדם. 

ואכן, הנתונים מעידים על קטסטרופה ששמה ללעג את טענות “צורכי הביטחון” והצהרות “חיסול החמאס”. זו אפילו אינה נקמה פרימיטיבית על טבח ה-7 באוקטובר, אלא מערכה מאורגנת של חורבן ורצח המוני. האומדנים הרשמיים והמפורטים שפרסם בסוף יוני משרד הבריאות עומדים על על כ-55 אלף בני אדם, ביניהם יותר מ-17 אלף ילדים – כשליש מתוכם מתחת לגיל חמש – וכתשעת אלפים נשים. אולם המספרים המתפרסמים לוקים בחסר, ואף אחד לא יכול בשלב זה לקבוע בוודאות כמה בני אדם נהרגו בעזה מאז תחילת הלחימה. מה עוד ש-OCHA, משרד התיאום לעניינים הומניטריים של האו”ם, הפסיק לעדכן את דיווחיו מאז תחילת סבב הלוחמה הנוכחי. 

הסיוט ההמוני של המזרח התיכון הוא החלום הרטוב של תעשיית הנשק, שנהנית כיום מתור זהב שכמוהו לא ידעה

באמצע חודש יוני התפרסם מחקר בהובלת פרופ’ מייקל ספגט (Spagat) מאוניברסיטת רויאל הולוויי שבלונדון, שקבע כי מספר ההרוגים האמיתי עד ינואר 2025 עמד על כ-75 אלף. החוקרים התבססו על סקרי שטח שכללו 2,000 משפחות ברצועה, בהתאם לשיטות שיושמו בעבר באזורי מלחמה כגון עיראק, קוסובו ודארפור. עוד מצא המחקר כי יותר מ-8,500 איש מתו כתוצאה מנסיבות הקשורות למלחמה כמו מחלות, מחסור במזון והיעדר טיפול רפואי. בהתחשב במספר ההרוגים שנוסף מאז תחילת המתקפה הנוכחית וההחמרה הקריטית במשבר התזונה, ההערכה היא שכמות המתים כתוצאה ישירה מהמלחמה מתקרבת כיום למאה אלף בני אדם.  

וזוהי רק תמונה חלקית של האסון המתגלגל הזה. מספר הפצועים עומד על ב-130 אלף – כרבע מהם פגועים קשה עד אנוש. בכל יום, לפי ההערכות, כעשרה ילדים מאבדים רגל אחת או שתיים.  כמעט שני מיליון בני אדם, כ-95% מאוכלוסיית הרצועה, נעקרו מבתיהם, וכ-1.6 מיליון מהם חיים באוהלים, בתנאים שאינם ראויים למגורי אדם. מערכת החשמל אינה מתפקדת. מרבית ממתקני המים ניזוקו קשה, ומחסור במי שתיה הוא תופעה שכיחה ואכזרית במיוחד. יותר מ-400 בתי ספר ברחבי הרצועה נפגעו ישירות מההפצצות – חלקם בזמן שהיוו מקלט למשפחות עקורות. 26 מתוך 36 בתי החולים נהרסו, והיתר “מתפקדים בקושי”. מאות מסגדים נחרבו, וכן כמה מהכנסיות הנדירות של עזה – ביניהן כנסיית פורפיריוס הקדוש מהמאה ה-5 לספירה שהפצצתה גבתה 18 הרוגים. לאחר יותר מעשרים חודשים של המטרת אש וגופרית על הרצועה, המדיניות האמיתית של ישראל חייבת כבר להיות שקופה לכל בר-דעת – קל וחומר לנוכח השלב המיושם בימים אלה באודיסיאת השאול הזו, ששובר שיאים חדשים של טירוף.

משחקי הרעב

“כבר חווינו הרבה דברים קשים. אבל הרעב שאנחנו חווים בחודשיים האחרונים הוא כבר בקנה מידה אחר. הילדים שלי מתחננים שאשיג להם בשר או ביצים, ואני נאלץ לומר להם שאין ושאני לא יכול. מה פשעו הילדים שלי? למה מגיע להם לרעוב?”
עבדאללה שקורה (ח’אן יונס)

באמצע חודש מרץ, בעקבות “קריסת” הפסקת האש שנמשכה כשישה שבועות, הידקה ישראל שוב את המצור על עזה, חסמה את הסיוע ההומניטרי ופתחה במתקפה אווירית וקרקעית. מה שנראה ימים ספורים לפני כן כהתקדמות לקראת הסדר יציב ושחרור מיוחל של יתר החטופים, התגלגל באחת לסערת ברקים ומרעומים של גוג ומגוג מחודש. מטבע הדברים, עם חידוש הלחימה הוחמר גם “המשבר ההומניטרי”, שמשמעותו מניעת מזון ואמצעים רפואיים מאוכלוסייה שכחצי מיליון ממנה מוגדרים עתה במצב פיזי “קטסטרופלי”.

הסיטואציה הזו אינה רק תוצר בלתי נמנע של מציאות טרגית, אלא פרי באושים של מדיניות שיטתית ומודעת. זו הסיבה שההרעבה של תושבי הרצועה מעוררת בעולם את התגובות הנזעמות ביותר כלפי ישראל. החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי מנובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון בשל חשד לביצוע פשעי מלחמה היתה מושתתת בעיקר על סעיפי ההרעבה “ומניעה שיטתית של אמצעים חיוניים לקיום אנושי”. יש לזכור שהמלחמה הרסה כמעט לחלוטין את התשתית החקלאית של הרצועה, שהצליחה בעבר לספק חלק נכבד מצורכי תושביה. ההסתמכות הקריטית על סיוע חיצוני העניקה לישראל כלי שליטה ממעלה ראשונה, ומאז התפרקות הפסקת האש וסגירת המעברים בחודש מרץ נחנך פרק חדש ומחריד במיוחד בהתעללות השגרתית של הצבא באוכלוסייה.

היישום האסטרטגי של התוכנית כולל קודם לכל את ההשתלטות על מנגנוני “הסיוע” ודחיקת הארגונים הבינלאומיים. בסוף חודש אפריל כבר הודיעה “תכנית המזון של האו”ם” (WFP) שמחסניה ברצועה התרוקנו לחלוטין. זמן קצר לאחר מכן הפסיק את פעילותו גם “המטבח המרכזי העולמי” (WCK) – ארגון צדקה בינלאומי שהיה מספק מדי יום יותר מ-130 אלף ארוחות – בשל חוסר יכולת לקבל אספקה ולחדש את המלאי. ההתפתחויות הללו חפפו להסלמת “המבצע הצבאי”, שבמסגרתו הסמיכה הממשלה את צה”ל לכבוש חלק ניכר מהרצועה, לצמצם באופן דרסטי את שטחי המחייה, להרוס כל מבנה שעדיין עומד – והכי חשוב: לרכז בכוח את האוכלוסייה בתוך “אזורים הומניטריים”, בעיקר בקרבת אל-מוואסי שבנפת רפיח. במקביל, במסגרת “תוכנית טראמפ”, הושלמו ההכנות האופרטיביות להגירה המונית “מרצון” של פלסטינים דרך נמל אשדוד, שדה התעופה רמון ומעבר רפיח – עם הבטחות למימון מלא של הוצאות המעבר ופתרונות דיור זמניים, ובצירוף מענק כספי. ללא כפיה, כמובן: מי שמעדיף יוכל להישאר בעזה המופצצת והמורעבת.

בכל יום, לפי ההערכות, כעשרה ילדים מאבדים רגל אחת או שתיים

כחלק מהמלחמה המתחדשת הופקדה חלוקת המזון באופן בלעדי תחת אחריותה של ישות מפוקפקת בשם “הקרן ההומניטרית לעזה” (GHF), שנוסדה בפברואר השנה ונועדה לכאורה למנוע את השתלטות “אנשי חמאס או בוזזים אחרים” על “הסיוע”. על הקרן נאמר שהיא “יוזמה ישראלית-אמריקאית” הרשומה בארה”ב ובשווייץ – אם כי אין מידע ממשי על בעליה ועל מקורות המימון שלה, מלבד העובדה שהיא עתידה לקבל חצי מיליארד דולר ממחלקת המדינה האמריקאית. “הקרן ההומניטרית”, שראש פרוייקט הסיוע של האו”ם כינה “עלה תאנה לעוד אלימות ועקירה”, הפחיתה באופן דרמטי את מספר מתחמי החלוקה (לחמישה בלבד), והפקידה את אבטחתם בידי “חברות קבלן” אמריקניות, תחת “פיקוח מרחוק” של צה”ל. אפילו ראש האופוזציה יאיר לפיד עלה על עקבות ההונאה כשטען לאחרונה בכנסת ש-GHF היא “חברת קש” המנוהלת על ידי תאגידים 

בסוף חודש מאי, לאחר שבועות ארוכים של הרעבה אסטרטגית, הסכימה ישראל לאפשר הכנסת “כמות בסיסית של מזון” על מנת למנוע “משבר של רעב” בעזה. לפי הצהרת משרד ראש הממשלה ההחלטה התקבלה בהתאם להמלצת צה”ל, בהתבסס על הצורך “לתמוך במתקפה המחודשת” נגד חמאס. מאז השקת המבצע היו מקרים חוזרים ונשנים של הפצצה וירי על אזרחים רעבים שהתגודדו במרכזי חלוקת המזון, שלפי הערכות האו”ם גבו עד כה כ-400 הרוגים. המשמעות היא שהמונופול המוחלט על מנגנון הפצת המזון, המלווה בסכנת חיים מתמדת, מאפשר לצבא להשתמש ב”סיוע ההומניטרי” ככלי להפעלת לחץ על אזרחים לשם עקירתם וריכוזם בגטאות מצומצמים – ואולי גם על מנת לעורר “הגירה” המונית, שמיוחלת לא רק על ידי הכהניסטים המקצועיים ובעלי בריתם במערכת הביטחון, אלא (אם להודות על האמת) על ידי מרבית אזרחי ישראל.

מאז התפרקות הפסקת האש וסגירת המעברים בחודש מרץ נחנך פרק חדש ומחריד במיוחד בהתעללות השגרתית של הצבא באוכלוסייה

הכוחות הישראליים פועלים כעת במהירות ובתושייה קרה ומחושבת, כמו מונעים על ידי תוכנת הפעלה היסטורית – נחושים להפוך את עזה לארץ רפאים עבור היהודים ולאוצר נדל”ני עבור גבירי האנושות. העיר רפיח שבדרום הרצועה, עד לא מזמן כרך של 200 אלף תושבים היא כבר כיום No man’s land. מגמת “הטיהור” (Judenrein – “טהור מיהודים”, כונה כל שטח שהיה נקי מבני דת משה) נמשכת כעת לעבר “ציר סופה” שחוצה את הרצועה ממזרח למערב. בכך תושלם השתלטות על כחמישית מהשטח ופינויו האולטימטיבי מפלסטינים. במקביל הורחב שטח החיץ מגדר ההפרדה, נמשך בידוד העיר עזה ונערך פינוי ברוטלי לאורך “מסדרון נצרים” – רצועת שטח ממעבר קרני בצפון ועד מרכז הרצועה. לפי עדויות של חיילים, הם קיבלו פקודה לחסל במתכוון ובשיטתיות כל דבר שנמצא בשטח המפונה – כולל “שכונות מגורים שלמות, מבני ציבור, מוסדות חינוך, מסגדים ובתי עלמין.”

עזה טהורה לנצח

“אנחנו תשע נפשות באוהל, בלי מים, בלי חשמל, בלי תרופות וכמעט בלי אוכל. החיים שלנו מרגישים כמו אסון. אנחנו גרים פה במדבר, בתנאים שלא ראויים למגורי אדם. קשה להשיג מים ראויים לשתייה ואפילו מים שיכולים לשמש לניקוי. אין שום אפשרות להתקלח וגם כביסה אנחנו לא עושים. הכול פה מלא חרקים – יתושים וזבובים ויש גם זוחלים. כולנו איבדנו הרבה מהמשקל ומרגישים כל הזמן חלשים ותשושים.”
פאטמה בכר (בית חאנון)

“טיהור” רצועת עזה, אם כן, הוא למעשה כבר אג’נדה רשמית, ואני מתקשה להבין מדוע ישראלים רבים עדיין יוצאים מגדרם כאשר מציינים לעומתם את המובן מאליו. הם יכולים אולי להצדיק את המציאות הזו, אבל בוודאי לא להכחישה. ללא קשר להאשמות הנפוצות ברצח עם (אפילו ויקיפדיה כבר קושרת לראשה של ישראל את כתר הג’נוסייד) – ובמנותק מהעמדות של ארגונים כמו אמנסטי והגינויים האקראיים מצד אנשי ציבור ועיתונאים – המשטר הישראלי זוכה לתמיכה בינלאומית מעשית המתבטאת בכסף רב, נהר של נשק ומטרייה מדינית יציבה. יתכן שבעתיד תהפוך המדינה הציונית ליישות מצורעת ושצאצאי הדור הנוכחי יישאו על מצחם אות צורבת של חרפה, אבל הגשמת חזון “עזה הריקה” גוברת על פני כל השיקולים המוסריים והתועלתניים שעשויים לשבש את מכונת המלחמה.

לפי עדויות של חיילים, הם קיבלו פקודה לחסל במתכוון ובשיטתיות כל דבר שנמצא בשטח המפונה – כולל “שכונות מגורים שלמות, מבני ציבור, מוסדות חינוך, מסגדים ובתי עלמין.“

השלטון הישראלי אינו מתרשם במיוחד מהביקורת הגוברת בעולם, פשוט מפני שהוא מבין שאין בה ממש. ספק אם האיום של נשיא צרפת וראשי ממשלות קנדה ובריטניה לנקוט “בפעולות קונקרטיות” לנוכח “הפעולות המזעזעות” של הצבא בעזה הרים גבה מודאגת בירושלים. יש להניח שאפילו הקריאות להתערבות צבאית – על בסיס הסעיף הראשון של “אמנת רצח העם” מ- 1948 – אינן מדירות שינה מעיניי קברניטי הקטסטרופה. אולי הם מבינים שנכון לעכשיו אין באופק כוח ממשי שיכול לבלום את השור הצה”לי בדישו – לפחות עד שתושלם האג’נדה, והעולם יוכל לרחוץ בניקיון כפיו בעת שאזרחי ישראל יישאו את כתם הפשע לצמיתות.

אז מהי האג’נדה? מהי התכלית שלשמה מגוייסים משאבים דמיוניים, שלו היו מושקעים בחברה הישראלית היו משנים את פניה לדורי דורות? סלוגן “הניצחון המוחלט” כבר איבד מן הסתם את כוחו היחצני, אפילו בקרב רבים שהאמינו בו מלכתחילה. גם עילת “השבת החטופים” הפכה לעלה תאנה יבש ומצומק למדי – הרי מאז תחילת המתקפה לא נמצא או שוחרר אף לא אחד מעשרות החטופים החיים. “ביטחון ישראל” הוא אמנם סיסמה נאה שיכולה להניע עולמות ולגייס לבבות, אבל זה מעולם לא היה באמת חלק מהותי ממדיניות היסוד של המדינה, שביטחון אזרחיה רק הולך ומידרדר ככל שחולפות השנים. בכל זאת, הרי בפוליטיקה אמיתית עסקינן, ולא בתיאטרון הבובות הטלוויזיוני. 

יוסף בורל (Borrell), לשעבר שר החוץ של ספרד ונשיא הפרלמנט האירופי, טען לאחרונה ש”הטיהור האתני הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה” נועד ליצור “יעד תיירותי מפואר”. אולי יש בזה משהו, שכן אפילו דונלד טראמפ כינה את הרצועה “הנדל”ן הנפלא הזה”. הוא אף הכריז בתחילת פברואר שאמריקה “תשתלט על עזה ותחזיק בה”, ושיום אחד היא תהיה “הריביירה של המזרח התיכון”.
זו לא בהכרח פליטת פה של נשיא חסר בלמים וטקט, אלא דווקא רמז ישיר לאג’נדה האמיתית המניעה את החורבן. ייתכן שארה”ב מפתחת באמתחתה “תוכנית מרשל” עבור הרצועה – בדומה לזו שנעשתה באירופה לאחר המלחמה. ייתכן אף שזו תגובה פוליטית ליוזמת “החגורה והדרך” הסינית, שבאופן כזה או אחר היתה אמורה לכלול גם את עזה. לכך יש להוסיף, מטבע הדברים, את האוצר הגלום של הגז הטבעי הממתין עדיין לגואל בשדה “מרין” שלחופי הרצועה.  כך או כך, חלקת הארץ הקטנה וספוגת ההיסטוריה הזו נעשית עתה נכס מניב של האימפריה – בעת שתושביה משלמים את המחיר הנורא מכל. העול המוסרי, לעומת זאת, יהיה מנת חלקם של הישראלים וצאצאיהם. לדראון עולם.