או שנדבר איתם, או שילמדו מפורנו
כשהייתי בת 6 בערך, היה בבית שלנו ריטואל קבוע בימי שישי בערב – ארוחת קידוש שאחריה כל המשפחה מתיישבת בסלון ומחכה לסרט התורכי. כולנו צופים יחד, עד שמתישהו מגיע הקטע של הנשיקה הצרפתית. ואז אבא שלי שואל בכעס את אמא שלי: למה אנחנו צופים בזה?! ואומר לה להעביר ערוץ. לפעמים היא מעבירה, לפעמים מחכים שזה יגמר, כמה שניות של נשיקה שמרגישות כמו נצח. עם הזמן כבר נוצקה בי ההתניה של הבושה. אני זוכרת איך בכל פעם שהגיע הקטע של הנשיקה בסרט, התביישתי עמוקות, היו לי גלי חום מבושה. אבל גם ממש התרגשתי כי באיזשהו מקום זה הרגיש לי נעים. מהסרט הטורקי של בית ילדותי נצמדה לי בושה להתרגשות האינטימית והמינית שלי לעוד שנים ארוכות. ואיתה, כמובן, באה גם אשמה. המסר של אבא היה מאוד ברור, ואני הטמעתי מהר מאוד שצריך להתבייש מגילויי אהבה רומנטיים ומיניים.
בשנים האחרונות אני מעכלת עם אילו מסרים גדלתי בבית ביחס למיניות. ואני לא היחידה, הרי אנחנו חיים בתרבות שבה הרוב המוחץ של האנשים גדלו בבתים שלא דיברו איתם על מין, והמסר הנסתר היה ברור – מיניות זה משהו מוקצה, שצריך להסתיר אותו, להיזהר ממנו ולהתבייש בו. לחוות מולו אשמה, בושה ופחד. והעניין הוא שמיניות הופכת להיות מעוותת ומסוכנת דווקא…
תגובות