בזיעת אפך תיסע לחו״ל

בטור הקודם לא הצלחתי לשכנע את כולם שלנסוע לגליל לעשות טסט מספק את הצורך העמוק בחופשה. נראה שאם לא שואלים אותך אם ארזת בעצמך ורבים עם מישהו על המסעד של הכיסא האמצעי במטוס, אז זה לא זה. התעוררתי איזה בוקר מהרטט של המכשיר – העורך שלח הודעה קולית ארוכה ורווית פאתוס, וכמו איזה מפעיל במוסד שלח אותי מעבר לקווים, לטרמינל 3, למען העם והטור הלא כלכלי.

שטפתי פנים, מצאתי את הדרכון הישראלי, הסים הגרמני ונעלי העבודה היפניות ועליתי על טיסה לקבל השראה, נוטש את העסק עם צוות עובדים חדש בדיוק כשהתחילה העונה. החלטה לא כלכלית בעליל, מה לעשות, צריך לפרנס את המוניטין של הטור. לעלות מעכשיו לעכשיו על טיסה, זול זה לא יהיה בשיא הקיץ. מזל שהיו לי כרטיסי טיסה ותוכנית בריחה שהכינותי מראש, וכל מה שנותר זה רק לכתוב על זה כאילו זה היה ספונטני.

אזהרת מסע: אם אתם מאלה שרוצים לטוס לסופ”ש הכל כלול באירופה הקלאסית ולשלם על זה ביוקר העיקר שאפשר להעלות סטורי של “ממוש לקח אותי לפאריס”, אז מצטער אני לא יכול לעזור לכם, אבל גם לא נראה לי שיש יותר מדי כאלה בין קוראי בראשית. החבילה שלנו הפעם כוללת מגוון מיותר של יעדי טיסה, תחבורה ברכבים מסחריים וטרמפים ממוסדים, ושלל אטרקציות כמו עבודות פרך בתנאי גולאג או ניקיון שירותים בתמורה לתנאים של כלא צבאי. אוקיי, אז החלטתי לטוס לספרד. תמיד פינטזתי עליה מאז שחיים רביבו שיווק: “en espana, para me – ofnat Segal”.

בין שתי נקודות לא עובר קו אחד, במיוחד כשזה מגיע לטיסות. אם תתנו למנועי החיפוש חופש יצירתי הם ישלחו אתכם למסע הופעות בדרך ליעד שבחרתם בו. אז אני משחרר קצת את הפילטרים של מנוע החיפוש החביב עלי, KAYAK והוא מוציא אותי לטיול, כמו טרמפ שתפסתם לאילת ועל הדרך הוא עוצר לבקר את סבתא בבאר שבע ואז בירה במצפה רמון. התוצאה האטרקטיבית ביותר שקיבלתי מבחינת מחיר כוללת קונקשן באתונה. לקחתי. שני יעדים במחיר מציאה. בכלל אני לא אוהב להגיע צ’יק צ’ק, מה בוער לי? המטוסים היום מהירים מדי, ולוקח זמן לנשמה להדביק את הגוף, אז במקום לנחות תוך כמה שעות ביעד, עדיין טעון משגרת החיים של המרוץ בארץ, אני מעריך ומאריך את זמן הקונקשן שמאפשר לי להתרגל לעובדה שאני יוצא מהתמונה, שאין לאן למהר, שאין לחץ. יושב לי בשדה, מוחק תמונות מהטלפון, מנקה את האינבוקס של ג’ימייל שכבר שבועות מתריע שנגמר לי המקום. בטיסות אני מקשיב להסכתים של כאן 88 על ג’ימי הנדריקס (גם הוא החליט להיתקע בקונקשן בפריז כשנתקל שם בבריג’יט בארדו). בכלל, קונקשנים הם הזדמנות נהדרת לצאת מהשדה, לדגום את היעד האקראי, כמו טריילר לפני הקרנה של סרט. אולי עוד ארצה לחזור לכאן לראות לאן זה מתפתח.

אבל כדי ליהנות מהטלטלות האלה צריך להיות לי נוח. אין מה להסתובב עם מזוודה כי תכלס לא צריך הרבה, אפילו טרולי זה מגביל. היום אם טסים עם ילקוט בצפר אפשר להגיע שעה לפני הטיסה, אין עלויות נוספות, ממשיכים ישר לביקורת ביטחונית והופ אנחנו בדיוטי פרי. משכנעים את עצמנו שזה מחיר טוב לבקבוק שיוואס. כמה בגדים באמת אתם צריכים? הרי תמיד אפשר לעשות כביסה, או לקנות חדש וזול במקום מה שבאנו איתו. באתי לחופשה, לחוות חוויות, ומזוודה מרובעת וכבדה זאת משקולת שלא עושה חשק לזרום להרפתקאות. שחררו את עצמכם. רק בגדים נוחים שאין אליהם אטאצ’מנט ומברשת שיניים.

המטוס נוחת באתונה. מזל שהמראנו באיחור ופיספסתי את הקונקשן לברצלונה, אז פינקו אותי בטיסה למינכן לאחר הצהריים ומשם כבר נראה. מה שנשאר זה לשרוף בוקר באתונה, נפלא; עיר מפוייחת ושבורה כמו תל אביב של שנות ה–90. עד היום פרס הניחומים שלי כשאני נאלץ להיכנס לעיר היקרה בעולם הוא ביקור באבו חסן – מערכת היחסים הכי יציבה שלי עם מנת מסבחה. כך גם באתונה יש את דיפורטו (Diporto), כמה שולחנות מתחת לאדמה עליהם זורקים לך מה שיש עם קראף יין לבן ומאותו רגע שנפתחים שערי גן עדן אתה כבר מרגיש שאתה צריך לפנות את המקום שלך למישהו יותר רעב.

בטיסה של לופטהאנזה למינכן שיחקנו שוב בקורונה ושמנו מסיכות, אבל הפעם הגרמנים כבר לא לקחו את זה ברצינות והיה נחמד לראות אותם משתעשעים איתן. חמודים. בסוף נחתתי בברצלונה, 12 שעות מאוחר מדי, הרכב שסגרתי עליו בזול כבר לפני חצי שנה לא היה זמין יותר ואין עם מי לדבר. לא נורא, זה רק שיא העונה ואין רכבים זמינים בשדה בפחות מ–150 יורו ליום. אז עליתי על האוטובוס האחרון לעיירת חוף castelldefels, חצי שעה דרומית לברצלונה, סוג של ראשון לציון. בדרך בדקתי בגוגל זמינות במלונות מקומיים ובמקום להזמין דרך בוקינג ושאר הכרישים שגובים מבעלי העסקים עמלה של עד רבע מהסכום, פשוט התקשרתי אליהם עד שמצאתי אחד עם זמינות וסגרתי איתו בכמעט חצי מהמחיר המפורסם. אוטוטו חצות, התאריך מתחלף ואין סיכוי שיקבל הזמנת אונליין. דוגם את המאפים בארוחת הבוקר, פתחתי גוגל לחפש השכרת רכב מקומית עם דירוגים גבוהים ודפדפתי ישר לדף השלישי, מדלג על כל הקישורים הממומנים של המונופולים. מצאתי מה שחיפשתי וזרקתי בדרך החוצה את המפתח לחואן פקיד הקבלה. מנפנף לי ידיים בהליכת בוקר אני חוצה את העיירה, מתרשם מהקצב האחר איתו הם מתחילים את היום.

בכניסה לסוכנות אני פוגש את הבעלים, מירה, עוד לפני שליטפתי לה את הכלבים אמרתי לה שאני רוצה רכב מסחרי. ברלינגו, ג’אמפי, טראפיק, כזה של גננים, שליחים ושיפוצניקים מתחילים. בשדה התעופה אין סיכוי למצוא רכב כזה, כי מי התייר הספארטני שירצה בזה? – אני. בשבילי זה הרכב המושלם, שלושה מקומות מקדימה וחלל גדול ופנוי מאחור, בדיוק ברוחב של מזרן כמעט זוגי. (טיפ למשפחות מתחילות – חוקית זה סוג הרכב היחידי שמותר לשים כיסא תינוק מקדימה, אם בא לכם לשם שינוי לשבת פעם ראשונה ביחד). מנוע טורבו דיזל חסכוני אבל חזק, אין חשש לפריצות גם כי לא מזוהים כתיירים וכמובן, אפשר לישון ברכב בסבבה בכל מקום שמגיעים אליו. אה, ועם כיסוי ביטוחי מלא הוא עדיין עולה פחות מחצי שכירות של איזה פיאט 500 פצפונת או מיקרה מסכנה.

היידה, מתניע. אני באיחור של 24 שעות להקמה של הפסטיבל ויש לי עוד שלוש עצירות על הדרך: 1. סופרמרקט. מעמיס מהעגלה את השקיות של האוכל, וזורק לתוך הרכב גם את העגלה, נו, יש מלא מקום ובטח זה יהיה שימושי. 2. עצירה בצ’יינה באזאר (הכל בשקל של הספרדים) לקנות פיצ’יפקעס כמו תאורה סולארית, סט כלי אוכל, רשת יתושים, מגבת ואקדח מים להגנה עצמית. 3. דקטלון – מזרן מתנפח, אוהל, פריזבי, פנס ראש וכמה שאקלים, שיהיה. עוצר בדרך בעיירה שנקראת ליידה Lleida לאסוף שני איטלקים שהגיעו דרך אפליקציה שמשדכת לי טרמפיסטים תמורת השתתפות בדלק. אנחנו אוכלים גלידה כדי להכיר קצת ואז זורק אותם מאחורה ומשתדל לזכור אותם בסיבובים. כשאני יורד לשטח אני כבר במירוץ נגד השמש השוקעת, אחרי שני קילומטרים של ענן אבק ושברי קללות באיטלקית אני מבחין באיזה אופל קורסה גרוטאה תקועה בצד הדרך, עמוסה עד לתקרה בפירות וירקות. מהחלון מציץ הראש של אפרן, גליציאני אותנטי שרק מי שגדל בכפר שלו מבין מה הוא נוהם, העברנו את הסחורה אלי והמשכנו לעומק המדבר.

הידעתם? יש מי שהולכים לפסטיבלים, ויש את אלה שמקימים אותם. הראשונים משלמים כדי להיות אורחים, האחרים באים להזיע ביחד ולהרוויח את הבירה הקרה בסוף היום. בשביל חלקנו הכיף האמיתי נגמר כשפותחים את השערים. לא זוכר אם הייתי אי פעם בפסטיבל שלא עבדתי או התנדבתי בו, מאז הימים שהייתי בצוות המטפלים של נעמה בפסטיבל בראשית ועד שהצטרפתי לצוות הכותבים של גבי בעיתון בראשית. קודם כל זה לא עולה כסף, באתי לתת מעצמי. וכן כל החוויה נמשכת יותר מכמה ימי הפסטיבל עצמו כי תכלס אנחנו מגיעים לשטח לפני. והכיף הגדול הוא החברות שנרקמת בין אנשים מכל העולם שעובדים ביחד בשמש ( או בגשם ), ואז כשהמוזיקה מתחילה, הגוף כבר מחומם ומחושל.

אז כדי לתת דוגמה אישית על חופשה חוויתית בתקציב מינימליסטי, אני כותב לכם עכשיו מהחום המאובק של המדבר הספרדי, אחרי שני קונקשנים שהובילו לתפנית בהשכרת הרכב, עם שני איטלקים וגליציאני בארגז, בסוף מצאתי את עצמי מרים רשתות–צל בהקמה של איזה פסטיבל תמורת תנאי מחייה בסיסיים, וברז בירה חופשי. Salud עם כוס בירה קרה לכל מי שמחזיק אחת עכשיו!