כמה בדיוק עולה אושר?

לא יודעת מה אתכם אבל משחר ילדותי שינן לי אבי הבולגרי (ומיד ארחיב על רלוונטיות המוצא לסוגיה שלפנינו) את המשנה הידועה ממסכת אבות הגורסת “איזהו עשיר? השמח בחלקו”. משפט חכם ועמוק, כמרבית המשניות הנפלאות במסכת הזאת. הצרה היא – מי מגדיר כמה גדול יהיה “חלקנו” עד שנוכל לשמוח בו? מבחינתו של אבא התשובה היתה פשוטה. תשמחי במה שיש לך. אל תתאבלי על מה שאין. נו.. לך תסביר לנערה בת שלוש עשרה שהרגע היגרה מבת ים לרמת השרון למשל, שעליה לשמוח בחלקה למרות שאין בידי הוריה לרכוש עבורה זוג נעלי אדידס או מכנסי ליוויס, שני מותגי אופנה הכרחיים אי שם ברמת השרון של שנות השבעים המאוחרות. מותגים שבלעדיהם לא היה כל סיכוי להכנס לחברה אלא מעמדת נחיתות. את אבא זה לא עניין. ” מצאי דרך אחרת להתקבל בחברה. זה מה שיש בת שלי ולא יהיה יותר בקרוב”.

למזלי הטוב, ליבה של אמא לא עמד בטרגדיה כך שבסוף קיבלתי את האדידס וגם את הליוויס, אבל למעט המחווה המרגשת הזאת לרגל השתלבותי בחברה החדשה, הכתיב החינוך הבולגרי שלי – כן, בולגרים הם אכן עם מחושב כלכלית למעט סטיית התקן הבזבזנית המכונה אמא שלי – חיים של חיסכון קבוע וצמצום. קונים רק מה שממש צריך, לא קונים אפרסקים ב–25 שקל לקילו, ואם אין זולים יותר מוותרים על התענוג. לא קונים מלפפונים בעשרה שקלים לקילו כשאפשר לקנות יפים פחות בחצי מחיר. ברור שלא מבזבזים כסף יקר על שטויות, מסעדות, גם לא בשביל יום הולדת או אירוע חגיגי – קונים הכל בשוק (הסיטונאי אם רק אפשר) ומבשלים ארוחה חגיגית בבית.

בשנים שבהן אני שטה גיליתי שיותר ממחצית הבגדים שברשותי אינם נחוצים לי, שבישול ביתי לרוב אכן הרבה יותר טעים מאכילה במסעדה, שלכבות את כל האורות ולעבור ערב שלם עם חברים טובים לאור נרות על הסיפון (כדי לחסוך בחשמל ובכך למנוע את האזעקה הבלתי נמנעת של מצבר הצרכנים בחמש לפנות בוקר), היא חוויה שיש מעטות כמוה כדי למלא את ליבי באושר צרוף, ואפילו הקצבת המים שמחייבת אותי להתקלח בארבע דקות ורצוי בזרם נמוך, היא חוויה נהדרת

כשהוריי היו שואלים: “בכמה קנית את השמלה היפה הזאת”? הייתי משיבה: “היא היתה במבצע של חמישים אחוז”, וגם אז הייתי מקבלת את התשובה הידועה: “סידרו אותך!”. עד יום מותו נחרד אבי מפזיזותי בכל הנוגע לתרבות האכילה והצריכה שלי ורק בערוב ימיו נואש מלחנך אותי על פי דרכו. גם הדמנציה עזרה קצת, לפעמים טוב לשכוח…

מרבית חיי חשבתי שהחינוך הפיננסי הנוקשה, ההטפות החוזרות ונשנות לחסוך תמיד לעת צרה, לא לקחת הלוואות, לא להיכנס לאוברדרפט, לתקן בגדים או חפצים ישנים במקום לזרוק ולרכוש חדשים, ועוד כהנה וכהנה הרגלים – מקורם במצוקת הילדות של אבא, בחוויות הדלות של תקופת השואה, ובעובדה ששני הוריי עבדו קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה. והכל נכון. אבל מהחינוך הספרטני שלי קיבלתי גם מתנה גדולה: היכולת להצטמצם בלי לסבול, בלי להרגיש שאני מוותרת על משהו חשוב. וכן, להיות שמחה בחלקי. מה שמחזיר אותנו לשאלה כמה כסף אנחנו צריכים כדי שנרגיש “שמחים בחלקנו”, במילים אחרות כמה כסף צריך כדי להיות מאושרים? למרבה ההפתעה יש לשאלה הזאת תשובה מדויקת ומי שחתום עליה הוא לא אחר מאשר זוכה פרס נובל בכלכלה התנהגותית, פרופסור דניאל כהנמן. אחד הראיונות היותר מרתקים שקיימתי במהלך שלושים שנות עבודתי בטלוויזיה היה עם האיש החכם הזה. נפגשנו לפני כמה שנים כשהוא הגיע לארץ לרגל קידום ספר המחקר שלו על האושר (הראיון המלא זמין לצפיה בעמוד היוטיוב שלי).

הספר שכתב כהנמן, “רציונאליות הוגנות ואושר” אינו ספר פילוסופיה כי אם ספר בכלכלה התנהגותית והמסקנות שלו הן לא פרי מחשבה מופשטת, אלא תוצאה מחושבת של מחקר אקדמי. תוצאות המחקר על האושר הפתיעו גם את כהנמן עצמו, כי התברר שיש ועוד איך, קשר בין עושר לאושר. אבל, וזה אבל גדול מאוד – רק עד גבול מסוים והגבול הזה הוא ההפתעה האמיתית. על פי המחקר, אין ספק שמי שעשיר יותר יהיה מרוצה יותר בחלקו, במובן של מצב רוח יומיומי. להיות עני זה קשה מאוד ועם כל הכבוד למסכת אבות, קשה להיות מרוצה ושמח בחלקך כשאין לך די כסף לקנות אוכל לך ולמשפחתך או לממן מגורים.

אבל החדשות היו שעל פי אותו מחקר, אנשים שהרוויחו יותר מ–75 אלף דולר לשנה ( נכון לשנת 2005), לא היו מאושרים יותר או במצב רוח יומיומי טוב יותר גם אם היו מיליונרים. מדובר על משכורת למשק בית (זוג פלוס שני ילדים) ובתרגום לישראלית – זוג עם שני ילדים שירוויחו יחדיו מעט יותר מעשרים אלף שקלים לחודש, לא יהיה פחות מאושר בחייו מאשר אותו זוג פלוס שניים שירוויח פי עשרה.

נשמע לכם מופרך? אתם מוזמנים לקרוא ולבדוק שוב אצל פרופסור כהנמן. ואגב, בדיוק על תחושת שביעות הרצון הזאת מבוססת השיטה החברתית המובילה כיום בעולם המערבי הקפיטליסטי: מעמד ביניים חזק ושבע רצון מבטיח יציבות שלטונית ולהפך, מעמד ביניים חלש הוא מקור מועד לצרות – לתשומת ליבם של הפוליטיקאים הכושלים שלנו. ומה באשר לתרבות הצריכה? האם קניות ורכישות חדשות עושות אותנו שמחים יותר? גם כאן התשובה שכהנמן קיבל היתה בלתי צפויה; ישנם דברים שרכישתם תגרום לנו אושר רגעי שיתנדף במהרה. בקטגורייה הזאת נכללים מרבית מוצרי הצריכה – מאייפון חדש ועד מכונית החלומות שלכם.

למה זה כך? בגלל ההרגל. מוצרי צריכה נמאסים עלינו מהר ויחד איתם גם תחושת השמחה המלווה את קנייתם. כלומר, אין שום טעם לנסות לקנות את הדשא של השכן, או את האייפון בגירסתו האחרונה. זה בוודאי לא יקנה לכם אושר. אבל ישנם דברים שרכישתם דווקא כן תסב לנו אושר, בגלל שקשה מאוד להתרגל אליהם. ומדובר בשני תחומים שלרוב לא דורשים הוצאה גדולה מדי: האחד הוא בילוי עם חברים, גם בילוי קטן ומצומצם ביותר. והשני הוא נוף. כל נוף שממלא את לבכם בשמחה. ובכלל, אחד הדברים החשובים שגורמים לנו להיות מאושרים במיוחד הוא עיסוק שממלא אותנו מבפנים, שמטעין אותנו, שממלא את נפשנו בשמחה. לא משנה מהו העיסוק, כל עיסוק שהוא, והתמקדות בתענוגות הקטנים של החיים.

זוג עם שני ילדים שירוויחו יחדיו מעט יותר מעשרים אלף שקלים לחודש, לא יהיה פחות מאושר בחייו מאשר אותו זוג פלוס שניים שירוויח פי עשרה. נשמע לכם מופרך? אתם מוזמנים לקרוא ולבדוק בספרו של פרופסור כהנמן

אז האם יש קשר בין כסף לאושר? התשובה היא כן, אבל לא צריך כל כך הרבה בשביל להיות מאושר. בוודאי שלא חייבים להיות מיליונרים. ומה עם יוקר המחייה, שחיקת השכר, הדרישות הלא פוסקות של הילדים, ההכנסה הפנויה שהולכת ומצטמצמת? האוברדרפט התופח?
בעניין הזה אני מזמינה אתכם לפנות להמלצותיו של אבא חיים שתועדו בתחילת המאמר. גם קורס בניהול פיננסי משפחתי לא יזיק. תתפלאו על כמה דברים אפשר לוותר, בלי להרגיש שהפסדנו משהו, אם בכלל.

ועוד דבר מה חשוב שלמדתי רק בשנים האחרונות. במהלך השנים שבהן התמסרתי לשייט, גיליתי את חדוות הצמצום. בניגוד לדעה הרווחת, מרבית השייטים בעולם, ובעיקר אלה כמוני, החובבים סירות מפרש, חייבים לעבור חינוך מחדש בכל הנוגע לתרבות הצריכה שממנה באו. ראשית כי אין מקום. הכל קטן מאוד בסירת מפרש, קצת בדומה לקרוואן נניח, אבל על הים. כדי לחיות בסירה יותר מכמה ימים ולעיתים שבועות חודשים או שנים (לברי המזל שבינינו שנענו לחוויה המאתגרת) חייבים להצטמצם. מאוד. אין מקום לשום דבר שאינו נחוץ לגמרי. בניגוד לדימוי הנוצץ, מרבית האנשים שחיים על הים אינם אנשים עשירים, ולכן גם הכסף למחייה מוגבל. אז גם קניות ורכישות מחושבות במשורה. כך גם הבחירה להשתמש במפרש ולא במנוע נניח, זאת כדי לחסוך בהוצאות הדלק. או לבחור היכן לקנות את מוצרי המזון כדי לבשל בסירה. השימוש במים מתוקים מוגבל ביותר מכיוון שכמות המים במיכלי הסירה גם היא מוגבלת. כך גם בצריכת החשמל. בעלי סירות רבים מתקינים לשם כך קולטי שמש, כדי לחסוך את צריכת החשמל שמרוקנת מידי לילה את המצבר.

בשנים שבהן אני שטה גיליתי שיותר ממחצית הבגדים שברשותי אינם נחוצים לי, שבישול ביתי לרוב אכן הרבה יותר טעים מאכילה במסעדה, שלכבות את כל האורות ולעבור ערב שלם עם חברים טובים לאור נרות על הסיפון (כדי לחסוך בחשמל ובכך למנוע את האזעקה הבלתי נמנעת של מצבר הצרכנים בחמש לפנות בוקר), היא חוויה שיש מעטות כמוה כדי למלא את ליבי באושר צרוף, ואפילו הקצבת המים שמחייבת אותי להתקלח בארבע דקות ורצוי בזרם נמוך, היא חוויה נהדרת.

בשנים האחרונות פורחת ברחבי העולם המערבי השבע להחריד תנועה מעניינת הנקראת ” מינימליזם”. אנשי הייטק עשירים כקורח, אנשי עסקים שמאסו במרדף המתיש אחרי הכסף (שלא הניב להם את הרווח האמיתי שלו ציפו – אושר או לפחות שביעות רצון), עזבו את עבודתם ובחרו לעבור ולחיות בבתים קטנים ביותר, דמויי קרוואן, תוך שהם מוותרים על כל הדברים שתיארתי להלן ויותר מכך.

בעבר, הסתכלתי עליהם בתדהמה מהולה בהערצה, לא מאמינה שמישהו יכול באמת להיות מאושר כך. היום, אני מבינה. צמצום, עד כמה שהדבר נשמע מופרך, מקנה אושר כי הוא מפנה מקום לחוויות ולתחושות מסוג אחר לגמרי. אין זו התייפיפות של מי שיש לה די והותר, אלא חווית חיים. בתורת הקבלה נוהגים להסביר את הסתירה המובנית בין אינסופיותו של האל לעובדה שבכל זאת הוא מי שברא את העולם, בכך שאלוהים צמצם את עצמו. מתוך החלל הפנוי – ה”טהירו”, נוצר העולם.

אז נכון שאנחנו איננו אלוהים (אלא רק חלק מזערי ממנו על פי שפינוזה), אבל השפעת הצמצום על בריאת עולם חדש בתוכנו היא עובדה קיימת. והעולם הזה, לפחות מניסיוני, הוא עולם מאושר יותר. הרבה יותר.