אי. שקט.
כבר למעלה מחודש שאני חיה בתוך גלויה. זוכרים שפעם היו בעולמנו גלויות צבעוניות שהציעו מבט תלת ממד אל הנוף הנשקף מהן? אז ככה זה מרגיש. אפשר לומר שהגשמתי חלום ילדות. כעת אני דמות מזערית בתוך התמונה. האשליה הפכה למציאות, בעוד המציאות הישנה הופכת לאיטה לאשליה.
העיר הגדולה באי, שנכון יותר יהיה לכנות אותה עיירה, נמצאת בטווח שעה נסיעה. היא לא מהווה פיתוי עבורי. לאחרונה מצאתי שאין בי שום רצון להיכנס למכונית הקטנה ששכרתי ולנסוע לאנשהו. הים ממלא את נפשי ואת חושיי. אני גרה בכפר דייגים קטן על שפת מפרץ, ממנו נשקפים איים רחוקים. המקום מנומנם, שלא לומר ישנוני לגמרי. שלוש או ארבע טברנות קטנות, חנות מכולת זעירה. כמה חדרי קייטנים להשכרה, וזהו. את הרעש האנושי הקבוע בכל כפר מחליפה כאן סימפוניית צלילים של מים זורמים, רוח ולא מעט ציפורים. בניגוד לדימוי המקובל של איים ביוון…
תגובות