למי קראתם דמוקרטיה

בשבוע שעבר זכיתי סופסוף לבקר בארץ. החתונה של אחייניתי היוותה עבורי עילה ראויה לחצות את הים התיכון לאחר שלוש שנים של היעדרות-קוביד כפוייה. על אף שאינני נמנה על הזן הנוסטלגי, אני מודה שבמשך ששת ימי השהות רטטה בחזי להבה סמויה של געגועי מולדת מעודנים. אך המולדת שלי אינה המדינה וסמליה, אלא מארג של חיבורים אישיים שכרוך במרחב הגיאוגרפי המכונה ישראל: המשפחה והחברים, הנופים מעוררי הגעגוע, ניחוח הים והאורנים והפלאפל, צלילי העברית המתובלים בערבית, וכמובן – זיכרונות הילדות שכוחם לעולם אינו תש.

אולם הביקור הזה היה שונה מקודמיו, כי הפעם הזדמן לי לפגוש לראשונה, מחוץ למרחב המטשטש של הסייבר, כמה מבני בריתי החדשים – בני אדם מרקעים חברתיים שונים שמהווים איים פועמים של מרי בים של קונפורמיות תשושה. כבונוס אפילו זכיתי להכיר באופן אישי כמה מחברי המערכת של העיתון הפלאי שבו אני כותב.

הקהילות שהתגבשו בשנתיים האחרונות יצרו רקמה רעננה של קשרים ייחודיים. תחת קילוחי האש הכוזבת של דרקון הקורונה התפרקו הזהויות הסוציאליות והפוליטיות הישנות, והתרכבו לתופעה שאינה משתלבת במערך ההגדרות הדוגמטי והמוכר לעייפה. אנשים מצאו נחמה ואוזן קשבת במקומות שבעבר היו זרים להם. גורלותיהם נקשרו זה בזה ויצרו נחשול רב עוצמה שהממסד המבועת, שניזון מפירוד ושנאה, מיהר לתייג במושגיו הנדושים והנבזיים.

כמו בכל ביקור, גם הפעם השקעתי משאבי נפש עצומים כדי לחמוק מפרצי האקטואליה שרדפו אותי באשר הלכתי. בישראל נוכחות החדשות בכל חלקה נידחת ותחת כל עץ רענן. הן מבליחות ללא התראה על גבי טלוויזיות תמימות ומתוך מכשירי רדיו אקראיים. הן בוקעות מרמקולים בבתי קפה ומזמרות את שירתן המשמימה מבעד לחלונות פתוחים של חדרי מגורים ומכוניות חולפות. הן זועקות מעל דוכני העיתונים ומהדהדות בשיחות שגרתיות בפינות רחוב או במסעדות. אחת ממהדורות הערב שצפיתי בהן (בעל כורחי) הקדישה זמן ניכר לאיזו מריבה בסיעת הליכוד שאת פשרה, אני מודה, לא עלה בידי לפצח. על רקע גרפיקה קודרת נוגנה הקלטה של צעקות ומילים חריפות שנשמעה לכול היותר כמו ליל סדר משפחתי שיצא משליטה לאחר הכוס השלישית. זה היה מבדר ומייאש כאחד לחזות בכובד הראש של שוכני האולפן לנוכח סערה מינורית שאין לה כל השפעה על חייהם האמיתיים של האזרחים – במיוחד בשעה שמעבר לים עמדה להתכנס האספה הכללית של ארגון הבריאות העולמי כדי להצביע על החלטה בעלת משמעות היסטורית.

אין בזה כל הפתעה, כמובן. כלל האצבע בדמוקרטיה הוא שככל שהנושא מכריע יותר כך הולך ומצטמצם הדיון סביבו. לעתים קרובות הוא אף אינו מתקיים. כמה מההחלטות החשובות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל לא נסמכו כלל על דעת הציבור ועצתו, ורובן אף נותרו נסתרות במשך שנים רבות. חלקן גם לא זכו, וכנראה לא יזכו לעולם, לצאת אל אור השמש. ולא מדובר רק בענייני “ביטחון” ומודיעין, שנהנים ממנגנון סיווג שמזכיר את הדיקטטורות הצבאיות הגרועות ביותר (ראו למשל את המסמכים הרבים ממלחמת העצמאות שעדיין לא פורסמו), אלא בכל מדיניות מהותית. לדוגמה, כמה מהסכמי הסחר שהמדינה חתומה עליהן, ושהשפעתן על החברה ופרטיה היא קריטית, נדונו והתגבשו תחת סודיות מוחלטת ונחשפו בפני הציבור ונבחריו כעובדה מוגמרת.

התקשורת מקדמת דרמות המבוססות על פולחני אישיות מגוחכים ורכילות לעוסה, תוך העמדת פנים כאילו מדובר בהתרחשויות הרות גורל. זהו המוטיב שמכתיב את התנהגותה. יכולתה לעצב את “השיח הציבורי” נשענת במידה רבה על התמקדותה במחלוקות משניות מחד ועל יצירת קונסנזוסים מפוברקים מאידך – כמו זה שהתגלם למשל בעידן הקורונה ובהתגשמות חזון אחרית הימים: “וגרה זנדברג עם סמוטריץ’, ואברי עם פרסיקו ירבץ.” אך כאשר העיניים לומדות להביט מעבר לאלומות הזרקורים ומתרגלות לפשפש באפילה, מתגלה מציאות קודרת ופרוזאית שימיה כימי המדינה: הלכה למעשה, אין כל קשר בין התיאטרון הפוליטי לבין המדיניות האמיתית של הרשויות.

זוהי קביעה שאפשר להעמיד כיום למבחן פשוט לנוכח התנהלותה של “ממשלת השינוי”; האם מאז הקמתה השתחרר התקציב מאזיקיו הניאו-ליברליים? האם השכר במשק יצא מקפאונו? האם התרככו המצור על עזה והאפרטהייד בגדה המערבית? האם נעשו צעדים אמיתיים לקראת הסדר מדיני? האם אוצרות הגז נחלצו מידי שודדיהם? האם השתנו כהוא זה פסיכוזת המגיפה ואמצעיה המדכאים? במה נבדלת הממשלה הנוכחית מקודמתה למעט בפאזל המפלגתי ובדמותו של העומד בראשה?

זה אינו תקף לישראל בלבד. לא מזמן איתגרתי חבר גרמני לזהות תחום כלשהו שבו הקואליצייה העכשווית של הסוציאל-דמוקרטים והירוקים בברלין שונה מממשלת מרקל והשמרנים. הוא השתתק וחפר בשערות ראשו, וכעבור כמה רגעים נאלץ להודות שהוא אינו מוצא אפילו אחד. בארה”ב התעסקה התקשורת במשך ארבע שנים בדונלד טראמפ והתמקדה באובססיביות בהצהרותיו הפרובוקטיביות ובפוסטים שלו בטוויטר – וזאת על אף שהוא הוציא אל הפועל את אותם עיקרי מדיניות שהונהגו על ידי קודמיו, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד. דמותו הליצנית וגסת הרוח – במיוחד לנוכח פריצתה של פרשת רוסיה-גייט שהתגלתה לימים כעורבא פרח – היוותה עילה מושלמת להתלקחותו של טורנדו מלאכותי שאינו שוכך עד היום. הצגתו על ידי מתנגדיו כסכנה חסרת תקדים לדמוקרטיה מסתברת כמגוחכת אם רק סוקרים בעיניים פקוחות את פעולות החקיקה של שני הממשלים הקודמים. אלה כרסמו בשיטתיות במעמדה של החוקה ובזכויות האדם. מה עוד שבאופן אבסורדי, ובניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, ידיו של טראמפ מגואלות בפחות דם של חפים מפשע מאשר ידיהם של ג’ורג’ בוש ושל הנסיך הליברלי ברק אובמה.

אבל “הדיון הציבורי” לא מתנהל בזירה רציונלית ואינו כפוף למציאות, אלא למניפולציות שיטתיות שתכליתן להכשיר את הקרקע ליישום החלטות שהתקבלו בפורומים מצומצמים. זו מערכת שפועלת מזה שנים רבות ואין צורך להמציאה בכול פעם מחדש. היא יודעת כיצד להבליט קונפליקטים שמשרתים אותה ולדחוק כל תופעה שעלולה לאיים על מעמדה. היא נחשפה במלוא מערומיה בשני הקמפיינים לנשיאות של ברני סנדרס, שגיבש סביבו תנועה פרוגרסיבית אדירת מימדים שהמיסה את התבניות הפוליטיות הנדושות ודרשה במופגן שינוי רדיקלי במבנה הכלכלי המעוות. העיתונות והממסד הפוליטי נקטו כלפי סנדרס יחס משולב של התעלמות ושל התקפות אבסורדיות. נאומיו ומסריו נתקלו בטון מתנשא ומזלזל. ראשי המפלגה הדמוקרטית, כפי שהתגלה במסמכים שהודלפו על ידי וויקיליקס, עשו יד אחת להכשיל את התמודדותו נגד הילארי קלינטון. העצרות ההמוניות שלו זכו לסיקור מועט ביותר, וזאת בשעה שדונלד טראמפ קיבל זמן תקשורת נדיב ויקר מפז, שלפי הערכת הניו-יורק-טיימס הסתכם בשווי של שני מיליארד דולר. לעניות דעתי הסיבה לכך היא פשוטה: בעוד סנדרס (שלצערי כשל גם הוא במבחן הקורונה והפך למטיף נלהב של סגרים ומסיכות) היווה איום ממשי לממסד והצליח לפחות להרטיט את יסודותיו, שימש דונלד טראמפ ככלי שרת יעיל בידי קברניטיו.

אז מהי בדיוק הדמוקרטיה הזו שאנו מתהדרים לחיות בה? בשנת 2014 התפרסם מחקר מקיף של מרטין גיילנז (Gilens) ובנג’מין פייג’ מאוניברסיטת פרינסטון שבדק את הקשר בין המדיניות הציבורית בארה”ב לבין האינטרסים והרצונות של קבוצות שונות בחברה. לאחר סקירה של כ- 1800 סוגים של מדיניות בכל מיני תחומים, ותוך שימוש במודלים סטטיסטיים מתוחכמים, הגיעו החוקרים למסקנה החותכת שלציבור הרחב ולדעת הקהל ישנה השפעה מועטה עד אפסית על ההחלטות המהותיות של הרשות הנבחרת. מנגד, לאליטה הכלכלית ולארגונים שמייצגים אותה יש יד מכרעת בקביעת המדיניות, והיא נהנית למעשה משליטה כמעט מוחלטת על המערכת הפוליטית והביורוקרטית.

כלל האצבע בדמוקרטיה הוא שככל שהנושא מכריע יותר כך הולך ומצטמצם הדיון סביבו. לעתים קרובות הוא אף אינו מתקיים. כמה מההחלטות החשובות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל לא נסמכו כלל על דעת הציבור ועצתו, ורובן אף נותרו נסתרות במשך שנים רבות

מיתוס הדמוקרטיה הליברלית לפיו הציבור נוטל חלק ישיר בהכרעות ומשתתף באופן פעיל בעיצובה של החברה, מתמוטט תחת בחינה ריאליסטית של ההווייה הפוליטית. בזמן שההמון חוגג את אשליית עצמאותו על סיפון אוניית השוטים, ישנה קבוצת מיעוט חזקה ונחושה שמכוונת את ההגאים בחשאי. יש מי שיקרא לזה קונספירציה, ויש מי שיכנה זאת בשם הנפוץ והקולע יותר: אוליגרכיה.

זו היתה גם מסקנתם הבלתי נמנעת של החוקרים: ארה”ב אינה דמוקרטיה, בוודאי לא במובן הפלורליסטי של המושג, אלא אוליגרכיה לכל דבר ועניין – בצירוף טלאים של זכויות שהושגו במאבקים חברתיים הירואיים לאורך ההיסטוריה המודרנית.

האוליגרכיה מעצם טבעה היא אנטי-דמוקרטית. תכליתה הראשית היא לארגן את החברה באופן שמשרת אך ורק את האינטרסים שלה – ללא מכשולים מוסריים או היסוסים סנטימנטליים, ללא זכויות יסוד ורשת ביטחון כלכלית, ללא אוטונומיה על הגוף וללא שכר מינימום, אלא סוג של פאשיזם טכנוקרטי שתכליתו לדכא סופית את רוחו הסוררת של האדם והזיות חירותו.

למעשה, המחקר מאוניברסיטת פרינסטון רק העניק פנים אקדמיות למה שהחיים זועקים באוזנינו מדי יום. לא צריך להעמיק חקור על מנת לזהות את העקביות האחידה של כל הממשלות בענייני כלכלה, מלחמה ומדיניות חוץ – כמו בשאר דברים מהותיים שגורלם מופקד בידיים של מומחים ממונים. זו הסיבה לכך שממשל אובמה אימץ לחלוטין את עקרונות ממשל בוש בכל תחום חשוב, ורק עטף את התוקפנות האימפריאליסטית בשפה פרוגרסיבית ונעימה לאוזן. אותו דבר נכון לממשלי ביידן וטראמפ. זו הסיבה לכך שמרצ מכפיפה את עצמה עכשיו לאלוהי הביטחון הלאומי, וששר מטעמה שש להנהיג את עריצות הקורונה ולאמץ את הרטוריקה הבזויה שלה, בדיוק כפי שהיה עושה כל פוליטיקאי אקראי מן הימין.

יהיה אשר יהיה סוד המאבק באוליגרכיה, אנחנו חייבים קודם כל להכיר בקיומה. עזבו את הפוליטיקאים – הם לא קובעים שום דבר. הם אפילו לא כותבים את נאומיהם הריקניים. הסיכוי לשינוי משמעותי טמון בכך שנשכיל להביט מעבר לבמה ולזרקוריה המסנוורים, אל תוך האיזורים המוצללים של החברה שבהם מתנהלת הפוליטיקה האמיתית.