צומת קסטיאל

ברגע שהתיישבתי לכתוב את הטור הזה התפרסמה ידיעה:

האיש העשיר בעולם, אילון מאסק, שילם לכאורה 250 אלף דולר דמי שתיקה לדיילת שאותה הטריד במהלך טיסה. על פי הפרסומים, מאסק חשף את איבר מינו מול הדיילת במהלך טיסה במטוס פרטי. משיצאה נגדו, הגיע להסכם פשרה עמה. רבע מיליון דולר תמורת שתיקה. תמורת האישור לפגוע בנפשה ובגופה מבלי שיהיו לכך השלכות. רבע מיליון דולר שיציבו אנשים מעל לחוק.

קראתי על אילון וחשבתי על אלון. ועוד כמה אסימונים (שהרי הם כל מה שמצוי בכיסה של האזרחית הקטנה) נפלו לי לגבי הפרשה שבעל כורחי אני ועוד רבות מצויות במרכזה–פרשת קסטיאל.

בסוף 2011 אלון קסטיאל תקף אותי מינית. לפני כן היינו ידידים. הוא ביקש שאשקול להיות יותר מזה, אבל אחרי בילויים משותפים – כולל ארוחה בבית הפאר של הוריו–ונשיקה (כפויה) אחת–הבהרתי שלא. להסתער על נשים שישב איתן, מאמצע שומקום לנשיקה צרפתית, בלי קשר לסטטוס הזוגי שלהן או שלו, הייתה קפריזה שלמרבה הצער באותו זמן התקבלה כ״קטע שלו״. נשים רבות שהסתובבו בחיי הלילה של העיר זכו לכבוד המפוקפק. אבל תל אביב של לפני עשור קיבלה את ההתנהגות הזאת כעוד גחמה של גבר עשיר שאין ברירה אלא לספק אותה. שהרי כל דבר ניתן לקנייה.

ואכן לא אכחיש, להסתובב עם קסטיאל היה מהנה והוא הרעיף מחוות נדיבות ותשומת לב. הוא הכיר את כולם, הזמין את כולן לצ’ייסרים, קנה שותפויות ורכש חברים. הוא היה איש שיחה מעניין והתמחה ביצירת אמפתיה אצל בנות שיחו, כשהעלה חוויות קשות משירותו הצבאי ודיבר גבוהה גבוהה בהתאם לבון טון התל–אביבי השמאלני ולמרבה האירוניה – גם הפמיניסטי.

זה היה ה”טיפוס” החביב על אלון: נשים מעולמות האמנות, התרבות והאקטיביזם, חזקות ודעתניות וכמובן – בעיקר כאלה שלא רצו אותו. שלא תבינו לא נכון, אלון קסטיאל היה מוקף בנשים שהיו מעוניינות ביותר מידידות, מרצון ובהסכמה מלאה. אבל זה לא מה שהוא רצה. כמו קלישאה על בן עשירים מפונק, הוא רצה את מה שאינו יכול לקבל.

עורך הדין שלו הציע לאחת המתלוננות 600 אלף ש”ח (כדי לרכך את עדותה בהליך האזרחי באופן שישפיע על ההליך הפלילי). היא לא לקחה את הכסף

במקרה שלי, הוא הציע להקפיץ אותי הביתה אחרי לילה של שתייה ובילוי משותף. בטחתי בו. ידעתי שהבהרתי שאיני מעוניינת בכל קשר רומנטי או פיזי איתו. אבל אותו לילה הוא נסע אליו הביתה במקום אלי, חרף מחאותיי. לפי החוק זה נקרא חטיפה. התבצרתי במכונית אבל הוא משך אותי בכוח אל תוך דירתו וניסה במשך דקות שנדמו כנצח לגרום לי להיכנס למיטה. למזלי, האלכוהול השפיע עלי באותם רגעים בכיוון לא צפוי. איבדתי את זה. הרמתי את הקול יותר ויותר. כשאיימתי לצרוח ולהעיר את השכנים, אלון התעשת ולא הפסיק להתנצל מאז במשך חודשיים. סלחתי לו אבל דאגתי לא להיות איתו לבד יותר בשום סיטואציה. המשכתי ללכת למסיבות שהוא הזמין אותי אליהן, היה לי חשוב להישאר בצד הטוב שלו. רק הקמתי אז לגמרי לבדי עסק של שיווק ותוכן בתחום חיי הלילה והתרבות – ופחדתי לאבד את כל זה. אז הדחקתי. ושתקתי.

שתקתי בגועל מול קרובת משפחה שלי ששמעה שאנחנו מיודדים, לא ידעה על התקיפה ואמרה לי פעם ״נו אז תתחתני לך עם איזה קסטיאל כזה, מה אכפת לך תהיי עשירה.״

שתקתי מול בן הזוג החדש שהכרתי חצי שנה מאוחר יותר, שהרגיש שמשהו מוזר בכל פעם שאנחנו נתקלים באלון במקום בילוי זה או אחר, אבל במקום לתמוך בי הוא רק הביע את חוסר הביטחון שלו אל מול הכסף של משפחת קסטיאל.

שתקתי עד סתיו 2016. באותו זמן עבדתי על האירוע הכי גדול שהיה לי עד אז, עם לקוחות שעד מהרה הפכו לחברים. כשאחד מהם זרק לי שהם מחפשים משקיעים לאירוע ושאל לעצתי, נפלט לי: ״רק בבקשה אל תביאו את קסטיאל״.

אני לעולם לא אשכח את המבט של אותו חבר. העיניים היפות שלו התמלאו חרדה והוא שאל: ״מה, גם את?״ מסתבר שהוא הכיר עוד שלוש נשים שקסטיאל תקף.

למרבה הזוועה הסתבר שכמעט כל אחד בעיר מכיר לפחות אישה אחת כזאת.

״אז הדחקתי, ושתקתי״. אור בירון במעדונים, לפני עשור

משם הכל התגלגל מהר. הפוסט האנונימי של עירד מרציאנו צייגר שהתחיל הכל, העדויות הנוספות שצצו בקצב מפחיד, התחקירים שבאו בעקבותיהן, התלונות במשטרה ומשם –  ממש כמו שקרה השבוע–הראיונות בתקשורת. הייתי בין הראשונות להתראיין במטרה לקרוא לעוד נפגעות להתלונן, רק שאז עשיתי את זה בפנים מוסתרות ועם עיוות קול, שלא יידעו שזאת אני, למרות שהנחתי שאת הסיפור שלי אלון ודאי מזהה. פחדתי להיתקל בו ברחוב עד שעצרו אותו, פחדתי שתיפגע האפשרות שלי להתפרנס מעתה והלאה בעיר שנראתה כשייכת לו ולשכמותו. לאלון היו זרועות בכל כך הרבה מוסדות לילה ואמנות. אבל האינרציה כבר פעלה ואני הלכתי אול אין על האמת. וכמוני עוד רבות מהנפגעות.

רק 4 מתוך 18 תלונות נכנסו אל כתב האישום בשל תעלולים משפטיים שונים של צוות ההגנה כמו גם חולשה של הפרקליטות. על אלון קסטיאל נגזר עונש מאסר סמלי של 4.9 שנים. לפני כניסתו לכלא הוא המשיך לערוך מסיבות ומשתים למקורבים, שם השמיץ את נפגעותיו, העליל עלינו – ולא לקח טיפת אחריות. מגמה זו המשיכה במהלך ריצוי העונש הקצר, כשאלון הספיק לצאת לחופשות מהכלא והגיש שלוש פעמים בקשה לשחרור מוקדם, האחרונה שבהן היא הסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום על דפי העיתון.

זה היה ה”טיפוס” החביב על אלון: נשים מעולמות האמנות, התרבות והאקטיביזם, חזקות ודעתניות וכמובן – בעיקר כאלה שלא רצו אותו. שלא תבינו לא נכון, אלון קסטיאל היה מוקף בנשים שהיו מעוניינות ביותר מידידות, מרצון ובהסכמה מלאה. אבל זה לא מה שהוא רצה. כמו קלישאה על בן עשירים מפונק, הוא רצה את מה שאינו יכול לקבל

עד לבליץ התקשורתי של השבוע האחרון (שהביא למרבה השמחה להגשת ערעור מצד הפרקליטות), היתה איזו יד נעלמה שקרצפה את תוצאות החיפוש של השם קסטיאל בגוגל, ודאגה להבליט את העסק המשפחתי והקשיים שעברה המשפחה. מסכנים שכאלה. כך לא מתנהג אדם שמבין שפשע. כך לא מתנהג עבריין שמעוניין להשתקם.

כך בדיוק מתנהג אדם שעדיין לא יודע לשמוע את המילה ”לא”.

ממש כמו אילון מאסק, גם קסטיאל ניצל הליכים אזרחיים שמתנהלים נגדו כדי לנסות לקנות את שתיקתן של מתלוננות. עורך הדין שלו הציע לאחת המתלוננות 600 אלף ש”ח (כדי לרכך את עדותה בהליך האזרחי באופן שישפיע על ההליך הפלילי. היא לא לקחה את הכסף.

חרף עמידתה על עקרונותיה קסטיאל עדיין קיבל עונש מינימלי וגם ממנו ייתכן שיצליח להשתחרר מוקדם. אם זה יעלה בידיו המסר ימשיך להיות: כסף יכול לקנות חופש. אגב, אני מזמינה את משפחת קסטיאל לתרום את הסכום הזה לאחד ממוסדות הסיוע לנפגעות תקיפה מינית עוד היום.

אילון מאסק, על פי מה שפורסם, חשף את עצמו בפני אותה דיילת – מעשה נורא כשלעצמו. הוא חשב שקנה את שתיקתה ברבע מיליון דולר. זהו תג המחיר שהוא קבע להטרדה מינית חריפה, לצילוק נפשה של אישה. וגברים כמוהו הם שקובעים את תגי המחיר בעולם. אבל אלון קסטיאל עשה הרבה יותר. הוא תקף מינית עשרות נשים, כולל מעשי אונס מזוויעים ואלימים בנשים שניטל מהן כוח ההתנגדות והן סוחבות איתן את ההתמודדות הפיזית והנפשית הקשה עד היום. מהכלא הזה אף אחד לא ישחרר אותנו, מוקדם או בכלל. לצדק שאנחנו דורשות אין מחיר ולא ניתן לקנות אותו בכסף. האם גם כאן הגבר העשיר והחזק ייצא כשידו על העליונה?

להסתער על נשים שישב איתן, מאמצע שומקום לנשיקה צרפתית, בלי קשר לסטטוס הזוגי שלהן או שלו, הייתה קפריזה שלמרבה הצער באותו זמן התקבלה כ״קטע שלו״. נשים רבות שהסתובבו בחיי הלילה של העיר זכו לכבוד המפוקפק. אבל תל אביב של לפני עשור קיבלה את ההתנהגות הזאת כעוד גחמה של גבר עשיר שאין ברירה אלא לספק אותה. שהרי כל דבר ניתן לקנייה

אחרי שיירגע הבאזז התקשורתי הנוכחי סביב חשיפה של כל כך הרבה נפגעות, אולי יגיע הרגע שבו יזמינו אתכם לשמוע את הצד שלו בראיון נוטף רייטינג ורכילות. יגייסו אותו לריאליטי. יכבסו את שמו ויקראו לנו לתת לו להמשיך בחייו. הוא יקנה את דרכו בחזרה לעולם התרבות, האמנות והלילה שהוא כל כך אוהב וגם אם לא יוכל להיות יותר בחזית, הוא יהיה אותו שותף שקט שעדיין חופשי לפעול כרצונו. כמוהו, יש אגב אחרים שהורידו פרופיל ונשארו ברקע, מפוחדים אבל לא מספיק.

שחרור מוקדם של קסטיאל, במיוחד אחרי מה שמסתמן כמגמה – עם שחרורם המוקדם של משה איבגי ורונן ביטי – יאותת גם לכל שאר הטורפים החבויים על פתיחת הסֶזוֹן–אפשר לחזור לצוד. רק צריך להיזהר קצת יותר מהמכשפות האלה. בתרחיש מנחם מעט יותר אלון יבין את הרמז, יעזוב את תל אביב וילך לחיות בעושר ואושר במקום אחר בעולם. שם עדיין יהיו לו חיים הרבה יותר נוחים ומפנקים משל כולכם.

עבריין מין סדרתי אכזרי ומסוכן כמו אלון קסטיאל היה צריך להיכלא לעשרים שנים לפחות, ללא אפשרות לשחרור מוקדם. רק עונש כזה היה מייצר הרתעה אמיתית ומסר ברור: איש אינו ניצב מעל לחוק. אפילו אם באמת היו נגזרות עליו 20 שנה, המשמעות הייתה שיישב רק כשנה אחת על כל תלונה במשטרה בעניינו, כשמספר הנפגעות האמיתי גבוה הרבה יותר. אבל גם לצדק הזה לא זכינו. אפילו לא קרוב. ארבע שנים ושחרור מוקדם על הרס חיים שיטתי של עשרות נפגעות, רק כי יש לו ולמשפחתו הרבה כסף והשפעה. זאת בשעה שמדינת ישראל משאירה להינמק בכלא קורבנות של אלימות במשפחה ותקיפה מינית סדרתית שהרגו את תוקפיהן באקט של הגנה עצמית. להן לא היה מי שישלם כדי לקדם שחרור מוקדם או לדבר על שיקום.

הכסף של קסטיאל לא עניין אותי לא אז ולא מעניין אותי היום. כל מה שאני רוצה זה צדק. אני רוצה לדעת אילו ידיים נלחצות במחשכים עד שוועדת השחרורים מאשרת כאלה דברים, ואני רוצה להעביר מסר לכל עברייני המין האחרים – זה לא יעבוד לכם יותר. אנחנו נדאג שהמערכת תפסיק לעבוד בשבילכם. אף סכום של כסף לא ימרק את חטאיכם ולא יסיר את אות הקין ממצחכם. כי למרות המחיר הכבד שאני וכולנו משלמות עכשיו על כל החשיפה הזאת, כדברי טסלה (ניקולה, לא המכונית): “תנו לעתיד לחשוף את האמת ולהעריך כל אחד בהתאם למעשיו. ההווה אמנם שלהם, אך העתיד, עבורו באמת עבדתי, שייך לי”.