למה הרופאים לא מדברים? (2)

חייו של עלי אבו לטיף התהפכו עליו בשמונה במרץ 21. הוא לא ישכח לעולם את התאריך הזה, יום הולדתו ה-41, היום בו פנה לקבל את מנת החיסון השנייה, מנה אחת יותר מדי.

את השיחה איתו אני מקיימת השבוע שעות ספורות אחרי שיצא בפעם הרביעית (בשנה החולפת) מטיפול נמרץ. כעת הוא מאושפז במחלקה. צפצוף המוניטור אליו הוא מחובר קוטע את שיחתנו מדי כמה שניות. את הגיהנום שעובר עליו כבר יותר משנה, הוא מסכם במשפטים קצרים ויבשים, חסרי רגש. כאילו מדובר באדם אחר. 

“אתמול בלילה הרגשתי לא טוב, לחץ הדם שלי קפץ לשמיים. פי שניים מהרגיל. הפנים התעוותו, הפה התעקם שמאלה, התחלתי לגמגם ולדבר לאט, לא הרגשתי את צד שמאל. אמרתי לאשתי להזמין אמבולנס, כי הבנתי שזה אירוע מוחי, עוד אחד. הרביעי בשנה החולפת.”

בפעם הראשונה שזה קרה עוד הצליח לנהוג לבדו לבית החולים. זה היה ב-23 במרץ 21, שבועיים אחרי החיסון השני. כשהרופא מסר לו את האבחון, עלי לא האמין. “מה פתאום אירוע מוחי? אני? הייתי סטודנט להנדסה, יועץ משכנתאות, מאבטח בסופר מרקט. עבדתי בשתי עבודות כדי לממן את הלימודים, התאמנתי במשקולות פעמיים ביום. בריא כמו שור. בחיים לא הייתי חולה. איך אירוע מוחי?” 

אבל זו הייתה המציאות, והיו סימנים מקדימים. יומיים אחרי החיסון, הוא החל לחוש כאבים חזקים מאוד באוזניים, במיוחד באוזן שמאל. “בהתחלה חשבתי שזה בגלל מכשירי השמיעה שאני מרכיב, והנחתי לזה.” אבל כשהכאבים הפכו בלתי נסבלים הם נסעו למיון. שם תקפו אותו גם סחרחורות. הוא אושפז לשבוע ימים ושוחרר הביתה תחת טיפול תרופתי. חלפו עשרה ימים, ואז הוא לקה באירוע המוחי הראשון. שוב, בית חולים. הוא שוחרר כשהוא מטופל במדלל דם חזק, כעבור חמישה ימים. 

הוא סבל מחולשה משמעותית בצד שמאל של הגוף והסחרחורות לא פסקו, רק החמירו “עד שהתחלתי ליפול תוך כדי הליכה. אפילו בהליכה הקצרה ביותר בתוך הבית.”

הרופא המליץ על הליכון, אבל גם זה לא עזר. הוא נאלץ להפסיק את הלימודים, כי לא היה מסוגל עוד לקרוא זמן ממושך. 

שלושה חודשים אחרי האירוע הראשון, ברביעי ביולי 21, הגיע האירוע השני. הפעם פלג גופו השמאלי שותק לגמרי. הוא הובהל לטיפול נמרץ, טופל במדללי דם ואחרי חמישה ימים שוב שוחרר לביתו. רק שעכשיו המצב כבר היה חמור יותר, הוא לא היה מסוגל לעמוד כלל. הרופא המליץ על כיסא גלגלים. 

חודשיים חלפו והגיע האירוע השלישי, ברביעי בספטמבר 21. בבית החולים הצליחו לייצב אותו, אבל עלי הפך לשבר כלי, סיעודי לגמרי. “אני חי בכיסא גלגלים, יש לי ורטיגו קשה שלא עוזב אותי יום ולילה, אשתי עושה עבורי הכל. מקלחת, אוכל, הכל. בלעדיה אני לא קיים. היא עובדת כדי לפרנס את שנינו, חוזרת מהעבודה ומטפלת בי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה.” 

יש לו ילדה בת חמש, ואני שואלת אותו איך היא עוברת את השנה האחרונה בחייו. “הבת שלי בחרדות קשות. קשה לה בלעדיי. היא בתי מנישואיי הראשונים. אמא שלה הלכה… עכשיו גם אני נעלם כל פעם לבית החולים. אני אבא וגם אמא בשבילה. בקושי יכול לחבק אותה ביד אחת. לא יכול לשחק איתה, לא יכול לרוץ איתה. אני לא יכול לעשות כלום. מאז החיסון הזה אני עובר גיהנום. והיא כל הזמן בוכה. הייתי אדם חזק פיזית, ספורטאי. כבר שנים מרים משקולות. אני כבר לא יכול להתאמן, מסתכל על המשקולות ובוכה כמו ילד קטן.” 

אבו לטיף לא רצה בכלל להתחסן. הוא לא הבין למה בחור צעיר ובריא כמוהו צריך להתחסן נגד מחלה שלא מסכנת אותו. אבל בסופר מרקט שבו עבד כמאבטח אמרו לו שמי שלא מתחסן לא יוכל להמשיך לעבוד. ” אז התחסנתי, איזו ברירה היתה לי? מי יכול להרשות לעצמו לא לעבוד? 

•••

מה אמרו הרופאים, אני שואלת אותו, מה גרם לאירועים המוחיים האלה? 

“באשפוז הראשון אמר לי אחד הרופאים שזה מהחיסון, אבל שאם הוא יודה בזה, ישללו לו את הרישיון. אין סיכוי שהוא ירשום את זה. באירוע השלישי נכנס לחדר רופא בכיר עם קבוצה של מתמחים, ואז אני אמרתי לו שזה מהחיסון. בחיי שריחמתי עליו, כי ברגע שאמרתי את זה הוא התחיל לגמגם וברח מהחדר. בלילה שאלתי איזו אחות תורנית על מה שקרה, ואז היא אמרה לי בפירוש – אסור לנו לדבר על זה. פשוט אסור.”

עלי מרים המשקולות משועבד נכון להיום לסדרה אינסופית של משככי כאבים חזקים במיוחד. בין אירוע מוחי אחד למשנהו הוא חי ביסורים קשים. 

“באשפוז הראשון אמר לי אחד הרופאים שזה מהחיסון, אבל שאם הוא יודה בזה, ישללו לו את הרישיון. אין סיכוי שהוא ירשום את זה. באירוע השלישי נכנס לחדר רופא בכיר עם קבוצה של מתמחים, ואז אני אמרתי לו שזה מהחיסון. בחיי שריחמתי עליו, כי ברגע שאמרתי את זה הוא התחיל לגמגם וברח מהחדר. בלילה שאלתי איזו אחות תורנית על מה שקרה, ואז היא אמרה לי בפירוש – אסור לנו לדבר על זה. פשוט אסור.”

“הכאב זז ממקום למקום. פעם זה ברגל, ואז זה מרגיש כאילו רכב דורס אותי. פעם זה ביד, ואז זה מרגיש כמו כריתה. בבדיקת MRI מצאו לי חומר לבן במוח. אף אחד לא אומר לי מה זה, ממה אני סובל ולמה. וככה זה. ככה אני חי.”

חלפו עשרים וארבע שעות עד שעלה בידי להתיישב לכתוב את סיפורו של עלי. הבכי הפנימי מסרב לצאת. אני לא יודעת מה אני יותר – כואבת או כועסת. אבל דמותם של עלי ושל בתו רחל בת החמש לא מרפות ממני. 

מאז המאמר שפרסמתי כאן בגיליון הקודם פנו אלי ואל ועדת החקירה האזרחית שאוספת וולונטרית עדויות של נפגעי חיסון, עשרות אנשים. מאז מבצע ה”חיסונים” נאספו בדוחות ועדת החקירה האזרחית 5405 מקרים. וגם הנתונים האלה, על פי הערכות המומחים, משקפים אולי אחוז אחד ממקרי האמת. 

אתמול חשבתי ביני לבין עצמי שגם אם אמצא את הכוחות לשבת ולכתוב שני סיפורי חיים מידי יום, מתוך אותם 5000 מקרים, 5000 חיים שנעצרו, שנהרסו, אזדקק ליותר משבע שנים של עבודה יומיומית כדי להביא לעולם את הטרגדיה של קורבנות החיסון הנפשע הזה. שבע וחצי שנים של תיעוד… תתארו לכם. 

אחרי השיחות שניהלתי עם נפגעי חיסונים בשבועות האחרונים, ברור לי שאין שום סיכוי שאוכל להכיל את כל הכאב והצער. לאחרונה חזרו פרפורי הלב המפחידים שהחלו אחרי החיסון הראשון. אתמול זה קרה תוך כדי נהיגה, שלוש דפיקות מהירות, אחר כך דממה, מפחידה, שחור בעיניים קוצר נשימה, ועוד רגע עילפון. רק בנס לא גרמתי לתאונה. הצער חודר עמוק לתוך ליבי. לא אוכל לעמוד במשימת התיעוד. 

•••

אז אני פונה אליכם שוב, רופאים, אחיות, חברים, חברות, אנשי מקצועות הטיפול האלטרנטיבי. אנו זקוקים לעזרתכם. אני מפצירה בכם, אל תשתקו, הרימו את קולכם והפסיקו לפחד. זכרו את שבועת הרופאים שלכם ופנו לוועדת החקירה האזרחית. יש שם לא מעט רופאים ורופאות שלא שכחו את שבועתם. זוהי קבוצת תמיכה חשובה, והנפגעים מחליפים בה אינפורמציה טיפולית חשובה, מידע המציל חיים. 

www.the-people-committee.com 

גילוי נאות, עורכת הדין אירית ינקוביץ, עמיתתי לבראשית, היא מייסדת שותפה בוועדת החקירה האזרחית.

ועוד הערה על מסיכות ושקרים

מאז ההצבעה השערורייתית בוועדת הבריאות של הכנסת – בקול אחד, על ידי אישה אחת, חצופה במיוחד – על הארכת תוקף עטיית המסיכות בחודש נוסף, הפסקתי כליל לחבוש מסיכה. 

חברת הכנסת הנכבדה לא היססה לגזור על תשעה מיליון בני אדם, ובהם שני מיליון תלמידים, חנק נשימתי בעוד היא עצמה אינה טורחת לחבוש מסיכה. היא מצפצפת בקול תרועה רמה על סבלם של מיליונים. אז החלטתי לצפצף חזרה, עליה ועל הצבעתה המבישה. 

למי שעדיין מאמין לשקרים של משרד הבריאות – מומלץ להתעדכן בחוות הדעת המלומדת של מועצת החירום לקורונה (ראו מח”צ לקורונה באינטרנט). הם ורק הם משרד הבריאות שלי. הם הנדירים שלא משקרים לציבור והם פועלים למען כולנו כבר שנתיים בהתנדבות. איש בממשלה לא מקשיב להם כמובן. 

השורה התחתונה – עטיית מסכה נגד וירוס נשימתי שמתפזר באוויר משולה לאדם שיגדר את ביתו בגדר ויאמין שהיא תעצור יתושים. מה בכל זאת עושים? שוב, כפי שממליצים מומחי מועצת החירום, ועכשיו כבר מבינים גם במשרד הבריאות החולה שלנו – אם אתם חולים, או אפילו קצת מצוננים, הישארו בבית והחלימו. זה הכל. המסיכה לא תעזור לכם או לאף אחד אחר שלא להידבק. 

השבוע נראו ונתפסו שוב נבחרינו כשהם אינם עוטים מסכה. איך זה ייתכן? שאלו אותי שוב ושוב קוראיי. איך זה שאנחנו עוטים מסיכות והם לא? אז לטובת מי שפספס, הנה הסיבה – חוק הסמכויות המיוחדות נגיף הקורונה. זהו חוק שפוטר את נבחרי הציבור – נשיא המדינה, שרי הממשלה, חברי כנסת, שופטי ישראל ועוד שורה ארוכה של גופים ציבוריים מכל ההוראות והתקנות שקיימות בחוק. כן, זה אמיתי. יש חוק אחד לאזרחים, ופטור מאותו חוק בדיוק לשליטים. אם זה נשמע לכם כמו דיקטטורה אורווליאנית, זה לא במקרה. מומלץ לקרוא את לשון החוק ולגלות היכן כולנו חיים כבר למעלה משנתיים. 

אנחנו חייבים במסיכות במקומות סגורים, הם לא. אנחנו נהיה חייבים בסגר, על פי גחמתו התורנית של משרד הבריאות, הם לא. אנחנו לא נורשה לצאת לחו”ל או לחזור מחו”ל ללא בדיקות, פעמיים בשבוע, שלוש או חמש, על פי גחמתם, והם לא. אנחנו העם, הם מורמים מעם. ככה זה, שחור על גבי לבן. וכל עוד תחרישו זה ימשך. אל תתנו להם את העונג הזה.