It’s a show about nothing

כלום ארוז ביותר מדי פלסטיק. אם יש תחושה שמאפיינת את החיים האזרחיים של זמננו, נדמה לי שאפשר להמשיל אותה למשהו כזה. כמו להזמין משלוח של אוכל ולקבל שקית קרטון גדולה ובתוכה שקית שומרת חום ובתוכה שלושה מארזי קרטון מעוצבים ועוד שקית ובה שקית נוספת ובה סכו”ם ועוד שתי שקיות שכתוב עליהן “מלח” ו”פלפל”, ובתוך הכל – כלום. כלום נקי, שקט ותעשייתי לגמרי. בוקר, צהריים וערב: אותו דבר. משלוח מגיע, ויש בו כלום בשקיות. כלום במארזים. כלום עם כלום, לצד כלום, על מצע כלום, מוקפץ עם כלום, מתובל בכלום בצבעי כלום וניחוחות עזים של כלום. 

קחו למשל את מארז הכלום שנקרא “פסגת הנגב”. ארבעה, חמישה או שישה נציגי קרטון עם חמישה או שישה סלוגנים מפלסטיק מוקפד, מסודרים על במת אלומיניום ונפתחים ומציגים כל אחד את הכלום שלו בתורו. כלום ולצידו כלום. 

מה כלום ישראלי בעיניך? יאיר לפיד. ככזה, הוא נבחר להיות שליח הכלום מטעם הכלום הישראלי. כאחד האנשים המוכשרים ביותר בישראל לנושא הכלום, עד כדי כך שהפך לאחד מכוכבי כלי התקשורת של הכלום הגדולים בישראל, ואין כלי קיבול לכלום מוכשר ממנו: יאיר לפיד הרי יכול בקלות להגיד כלום באלף מילה על כל דבר ועניין בעולם, ולעשות את הכלום שלו מחניף לאדוניו, ברוני הכלום הישראלים או האמריקנים. ולא מדובר בעניין של נאמנות יוצאת דופן: אם כלום סיני ישלוט מחר בעולם, יאיר לפיד יידע לנסח כלום ישראלי שיתאים לו כמו כפפה ליד. זה האיש. נסיך הכלומיזם הצברי האותנטי, שמבטא באופן אותנטי את הכלום חוצה המעמדות והמגזרים המאפיין את הנהיה הישראלית לכלום, רק שיהיה ישראלי. 

הכלום של פסגת הנגב (שכבר קיבלה ערך ויקיפדיה משלה, שבו כתוב, במילים רבות, כלום), אינו יכול להביע את עצמו ככזה, כמובן, ולכן הוא כלל אמירות של לפיד כמו “לא ניתן לטרוריסטים להכתיב לנו מדיניות. ישראל מדינה חזקה ולא תיכנע לטרור. כל השרים שלידי שותפים לתחושה הזו”, שהמשמעות שלה היא כלום מוחלט. על כלום לאומי עוצמתי זה התווסף כלום בטחוני־אסטרטגי, כמו שמדווח אתר וואלה, עם פקיד ישראלי בכיר שאמר: “במהלך הפסגה נדונה בין היתר בניית מנגנון שיתוף פעולה ביטחוני אזורי מול איומים אוויריים, כגון טילים ומל”טים, וימיים – כפיראטיות בים האדום”.

הדאגה של ישראל לבטיחות השיט בים האדום הפכה, כידוע לכולנו, לאגדה בעודה בחייה. זאת לצד הדאגה הגדולה מפני טרור של מדינות כמו מרוקו, שכובשת ומדכאת בסהרה; איחוד האמירויות, מדינה שיש בה 9.9 מיליון תושבים, שמתוכם רק 1.4 מיליון הם אזרחים, והשאר הם נותני ונותנות שירותים עם מעמד פחות, מותנה וזמני; בחריין שהוציאה מפלגות
אופוזיציה מחוץ לחוק ועוצרת פעילים פוליטיים; ומצרים, שעל פי דו”ח אמנסטי מחזיקה אלפים במעצר שרירותי על רקע פוליטי, כולל פעילי זכויות אדם, ואנשים שאינם רצויים למשטר בה נעלמים תדירות ועוברים עינויים מחרידים. 

לצד מובילות בינלאומיות בתחומי המוסר והממשל הללו ישנה, כמובן, ישראל. מדינה שמזה 55 שנים מחזיקה מיליוני אנשים תחת דיקטטורה צבאית, עם שלטון בובות מטעמה לכיסוי ערוותה הבינלאומית. מדינה שמתחזקת בעצמה מנגנון אפל של מעצרים פוליטיים, עינויים וחיסולים מרהיבים בלי משפט (לא, לא בתל אביב, רמת השרון ועפולה, תנוח דעתכם). כל המדינות האלה – העלית של העלית מבחינת היותן שוחרות חופש ואמת וחיים חופשיים מאיום, דיכוי ופגיעה בחפים מפשע – החליטו להתכנס בלהט ספונטני למאבק ב”טרור האיראני”. האין זה מחמם את הלב? האין זה מעורר הזדהות? שירו איתי, אחים ואחיות. 

זו היתה פסגה של כלום ועל כלום, אמרנו, נכון? ובכן – כן, ולא: גם משלוח של כלום בתוך המון אריזות מניב ערימת אשפה גדולה למדי. והוא משמר מצב של רעב: רעב לאוכל אמיתי, טעים, שהוא מקבילה מדוייקת לגמרי לרעב של התודעה לדברי אמת, בתוך מסגור אמיתי, בפרספקטיבה ובפרופורציה שיש בהן אמת. כי לאמיתו של דבר, הדבר היחיד שבאמת מזין ומרגיע את הנפש הוא אמת. 

אבל המערך הפוליטי־תקשורתי של חיינו ושל זמננו בנוי כדי למנוע מאיתנו כל גישה אל אמת. אנחנו מתומרנים, מנוהלים, מודרכים, מובלים. אנחנו מולעטים במסקנות, ורק בכאלה שהן שקריות ומופרכות בצורה כל כך בוטה שלא יהיה משתלם יותר להחזיק בהשקפה הגיונית על דברים: כי השקפה כזו תכריח אותנו, חס ושלום, לחיים של קונפליקט מתמיד בין תבונתנו לשיח הפוליטי הרווח. עדיף, אם כן, להתמכר לכלום ולטמטום וזהו. מה שיהיה יהיה. 

לסיום, רק לסיום, באמת, אך ורק לצורך סיומת שיש בה טעם הולם, כלומר מר, של סוף, אתעקש להזכיר (שוב) את מי שכל החגיגה הזו מאורגנת, במחילה מכבודכם, על חשבונם ועל ישבנם: הפלסטינים שישראל כובשת וכולאת כבר 55 שנים. לא רק שלא הזמינו אותם לפסגה, ולא רק שלא התעקשו לתת למיליונים מתושבי המזרח התיכון את הכבוד הראוי להם, אלא הוסיפו חטא על פשע והמטירו על ראשיהם ערימה מצחינה ומרושעת במיוחד של כלום: שר החוץ האמריקני הזכיר שארה”ב מחוייבת לפתרון שתי המדינות (תוך שהיא מעניקה חסות צבאית, פיננסית ודיפלומטית למשטר האפרטהייד הישראלי). ולפיד בתורו אמר שהוא מציע לפלסטינים לנטוש את דרך הטרור, תוך שהוא מנצל את הקשב הבינלאומי לפסגה כדי לקבע את מעמדם של הפלסטינים כנחותים מתוך הצדקה מעשית – אולי הטריק מכוער הנפש ביותר של מדינת ישראל בכל שנות קיומה. טריק של זחיחות חזירית של מי שלא צריכים לתת דין וחשבון על כלום, לא לעצמם ולא לעולם. 

כלום באריזה תעשייתית. כלום זדוני, מטונף ומרושע. זו הכותרת האמיתית של “פסגת הנגב” האימבצילית והנכלולית, עם אהבת האפליה והניצול, המלחמה והדם שהיא מקדמת ומקדשת תוך הפרחת חיוכים, הצהרות ומחוות של כלום.