הנה ברוש לבדו

שמעתי את רעש המסור.

לקח לי קצת זמן להבין שרעש המסור המוטורי מגיע מכיוון השכונה החדשה.

“לא יכול להיות”, אני אומר לעצמי, המטומטמים מורידים את העץ. עץ ברוש גדול במיוחד, גבוה ורחב, מרשים ומאוד מאוד מאוד יפה. והם מורידים אותו.

הייתי שקוע בעבודתי במטע התאנים שלי, מרוכז מאוד במה שעשיתי, וכשקלטתי מה בעצם קורה, נתקפתי חולשה ברגליים. התקשיתי לעמוד מרוב כעס. ועצב. 

למה לעזאזל הם מורידים את העץ? הרי בפגישתנו האחרונה סוכם במפורש שהעץ יעמוד באמצע הכביש המתוכנן. יחד החלטנו שכלי הרכב יעברו מסביבו והוא עצמו יעמוד בתוך אי תנועה שייבנה במיוחד עבורו. אבל עכשיו הם מורידים אותו. הייתי רחוק מכדי לעשות משהו אבל קרוב מספיק כדי לשמוע את קול החבטה הגדולה בנפול העץ בעודו מתבוסס בקרקע. 

נפלתי על ברכיי ובכיתי. מה עוד נותר לי לעשות. איזה רשעים. איזה מטומטמים.

בישוב שבו אני גר החליטו לבצע הרחבה. התנגדתי. לא רציתי שהסביבה שבה אני חי תשתנה. אבל הייתי היחיד שהיה נגד. כולם רצו מגרשים חדשים – מי עבור ילדיו ומי עבור ממונו. לא יכולתי לעצור את הסוס הדוהר הזה, הרי אנשים צריכים לגור איפשהו. בישראל, בכל שנה בונים חמישים אלף יחידות דיור חדשות כדי לספק מגורים לכל המשפחות הנוספות ההולכות ונבנות. 

כן, גם הישוב שלי צריך לתרום משהו. אמרו שאם חלילה לא נוסיף משפחות חדשות וצעירות, הישוב ישקע וידעך אל תוך זקנה בלתי נמנעת. ומה אז? 

•••

באותם ימים עוד האמנתי בתמימותי שאוכל להשפיע על איך תראה ההרחבה של הישוב, אז הצטרפתי אל ועדת התכנון. בדיוק עמדתי לסיים את לימודיי בטכניון בתכנון ערים ואזורים. הלימודים הקנו לי את כרטיס הכניסה לוועדת התכנון היישובית שאליה נבחרו האנשים בקפידה לפי כישוריהם. ישבנו מפעם לפעם עם מזכיר המושב ועם המתכנן שעדכן אותנו מה הולך להיות ומהן הדילמות שאנו נדרשים לפתור. 

השכונה החדשה היתה אמורה להיבנות על גבעת הצברים. גבעה שופעת בשיחי צבר ומכאן שמה. לימים הבנתי שאם למקום מסוים קוראים בשם מסוים זה אומר שלאחר הבניה, את מושא השם לא ניתן יהיה למצוא עוד באותו מקום. כך למדתי שבשכונת הפרדסים לא יהיו עוד פרדסים. בשכונת הסביונים כבר לא יהיו סביונים והשכונה הירוקה היא בכלל לא ירוקה. 

על גבעת הצברים חיו שפני סלע חביבים, שאותם פגשתי בכל פעם שהלכתי לכיוון השמורה. היא מתחילה בדיוק היכן שמסתיימים הצברים. כאן גדלתי, זה נוף ילדותי וידעתי שבקרוב כל זה הולך להשתנות. במרכז השכונה המתוכננת עמד עץ ברוש. הוא היה כל כך גדול ומרשים עד שבלט ונראה למרחוק מכל מקום במושב. אבל היתה בעיה, בדיוק שם צריך היה לעבור הכביש. המתכנן בכלל לא הבין מה הבעיה. מבחינתו העץ היה מכשול פעוט וזניח בדרך שיש להסירו. בחנו שוב ושוב את מפות התכנון ומפות המדידה. אין מה לעשות, העץ ישב בדיוק באמצע הכביש המתוכנן. אז מה בכל זאת עושים? 

נזכרתי שבחיפה באמצע רחוב סואן בשכונת הדר ישנו אי תנועה מסביב לעץ אקליפטוס גדול. ראש העיר המיתולוגי של העיר חיפה, אבא חושי, החליט שהעץ יישמר. הוא קבע שהעץ יעמוד באמצע הכביש וסביבו יהיה אי תנועה. אבא חושי אהב עצים, הבין את חשיבותם ולכן פעל לשימורו של האקליפטוס הוותיק. 

•••

המתכנן שלנו לא הכיר את הסיפור הזה. אבל שכנעתי את חברי הוועדה שגם אצלנו הדבר אפשרי. הועלו שאלות בדבר בטיחות התנועה. ואני טענתי כי אם הדבר אפשרי ברחוב סואן בעיר גדולה בטח ובטח שניתן לעשות זאת ברחוב צדדי במושב קטן. הם נראו ספקניים. אז הוספתי שמחקרים מראים שנוכחות של עצים או מכשולים שונים כמו איי תנועה לאורך דרכים, דווקא מגבירים את ערנות הנהגים ומחדדים את חושיהם. הנהגים מורידים את מהירות הנהיגה וכך נצמצם את תאונות הדרכים. גם את המחקר הזה המתכנן שלנו לא הכיר. “בסך הכל מדובר בעץ” הוא אמר. אבל שאר חברי הוועדה השתכנעו. נשמתי לרווחה, יש פתרון – הכביש ייבנה, והברוש היפה ימשיך לעמוד ויקרין מיופיו על הסביבה. אבל עכשיו הם הורידו את העץ. הקמתי את עצמי מהארץ, התעשתתי ורצתי אל המזכיר.

“למה הורידו את העץ??!” 

“איזה עץ?” הוא היתמם. 

“עץ הברוש בשכונה החדשה”, אני עונה, נסער עוד יותר. “הרי בפגישתנו האחרונה החלטנו שלא מורידים אותו והנה עכשיו, ממש עכשיו הורידו אותו, למה?”

“אין לי שום מושג”, הוא ענה. “כנראה ההחלטה שלנו לא הגיעה אל הפועלים בשטח”. 

איזו תשובה אווילית. הרי הפועלים בשטח קיבלו הוראה להוריד את העץ. הם לא קיבלו הוראה שלא להוריד את העץ. אף אחד לא העביר להם את מה שהוחלט בוועדה. מי שצריך היה להעביר את ההוראה לא מצא לנכון שזה חשוב או חיוני. הפועלים מבחינתם הם רק פועלים – עשו מה שנראה היה להם הגיוני וטבעי, אף אחד לא אמר להם לא לעשות את זה. הם גם קיבלו בונוס, את העץ החתוך אפשר למכור להסקה.

הקלות הבלתי נסבלת שבה חיסלו את הברוש האדיר הזה. חוסר המודעות של כולם. היעדר היכולת שלהם להכיר ביופיו, בחשיבותו, בתרומתו. 

•••

הרגשתי שהורידו לי חתיכה מבשרי. חשתי כאב בכל הגוף וחולשה כללית. לקח לי כמה ימים טובים כדי להתאושש ממנה. בתסכולי פניתי אל אחד החברים הפעילים בענייני המושב ושיתפתי אותו בכאבי. “איך זה יתכן” תהיתי באוזניו, 

” איך קורה דבר נורא כזה, איך יכול להיות שמתקבלת החלטה אחת ובפועל מתבצע משהו הפוך?”. 

“דבר אל הלאמפה”, הוא אמר לי.