ממש לא נֹח

“כל הרעיון הזה”, אומר יובל נֹח הררי למראיינת מולו, שמחייכת באנדרואידיות מושלמת, “שלבני אדם יש נשמה, או רוח, ויש להם רצון חופשי, ואף אחד לא יודע מה קורה בתוכי, ולכן מה שאני בוחר, אם זה בבחירות או בסופרמרקט, זה הרצון החופשי שלי – הדבר הזה נגמר”. 

חיפוש קצר ברשת יעלה כמה וכמה התייחסויות דומות של הררי, לרוב בצמידות לרעיון מהפכני אחר שלו, לדעתו (וכנראה לדעת מראייניו, שלנצח עוטים הבעה כאילו מתעניינת ומסכימה, ולמעשה ריקה מרגש) ולפיו בני אדם בעידן שלנו הם “ניתנים לפריצה”, או hackable, בלשונו. כי זה כמובן מהפכני שניתן לעשות מניפולציות על בני אדם, או לקרוא בהיחבא את התכתובות או את היומנים שלהם. הולכת שולל, ריגול ושטיפת מוח נולדו ובאו לעולם, מסתבר, רק כשהררי נתן להם מילה מודרנית ומגניבה של צעירים, דבר שכמובן מעיד על החיבור האותנטי שלו לרוח הזמן. 

אבל היומרה להמציא מילים חדשות ומעודכנות לפעולות ומושגים עתיקי יומין היא לא חטאו החמור ביותר של האינטלקטואל הכי מחובק ונחגג בעשור האחרון בעולם, או לפחות הכי מחובק ונחגג על ידי אליטות ההון והממסדים הפוליטיים והאקדמיים. התובנות שלו, שבני אדם בעידן הרשתות החברתיות איבדו את יכולתם לרצון ומחשבה עצמאיים, ושהסחורה החמה ביותר בעולם היא מידע, או כפי שהררי מכנה אותה “דייטה”, נשמעות ברצון רב בחוגי המיליארדרים, חברות הענק והארגונים הבירוקרטיים בעולם. הררי אף משמש יועץ לפורום הכלכלי העולמי, אותו ארגון נלעג ומקריפ במידה שווה של קלאוס שוואב, שגם הוא, כמו הארגון שלו, בעיקר נלעג ומקריפ. 

וגם מסוכן, מאוד. בדיוק כמו הרעיונות של הררי. 

אין כל חדש באמירות על היעדר רצון חופשי או על כוחם המצמית של אמצעי תקשורת המונים (שהמדיה החברתית הולכת ומתבררת כענף שלהם, ולא כחיה נפרדת). הרעיונות של הררי אינם מסוכנים בגלל התוכן המובע בהם, אלא בגלל העמדה הפוליטית שהם מגלים כלפי אותו תוכן. הררי חושף את עמדתו כשהוא מתאר מציאות שבה חברות טכנולוגיה עצומות מרגלות אחרינו ומתמרנות את מחשבותינו ורגשותינו בשיתוף פעולה עם ממשלות כאילו היתה זו התפתחות טבעית לחלוטין של ההיסטוריה: דבר מה טבעי לגמרי, כביכול. אחרי ברק מגיע רעם. אחרי נורה חשמלית מגיע אח גדול.

בבחירתו בנקודת מבט תיאורית גרידא הררי חוטא פעמיים: פעם אחת בעצם הטענה כאילו לא היתה אפשרות לדברים להיות אחרת, כלומר שאין לטכנולוגיה אלא להיות פולשנית, עריצה וטוטליטרית. והרי תמיד יש לדברים אפשרות להיות אחרת, והמסר האנטי־פטליסטי הזה הוא מיסודות מחשבת החופש. כדי שאנשים ישאפו לשנות את המציאות הם חייבים להאמין שהיא ניתנת לשינוי, וזו אחת הסיבות המרכזיות שדיקטטורים מקדמים תפיסות חד מימדיות וחד כיווניות: תפיסות כאלה יוצרות אנשים מיואשים שחיים את חייהם כמו מי שנפלו ממטוס באמצע הלילה. עפים עם החיים וההיסטוריה, חסרי שליטה על גורלם. זו לא אמת. זו תעמולה ממסדית. 

חטאו השני של הררי נבנה על הראשון, כלומר על הבנה והבנייה שגויות של דינמיקה היסטורית ואנושית. זהו חטא של היעדר ביקורת. כי אפילו אם ההוגה הררי סבור שעולם שכולו בנוי על ריגול, ציתות ומניפולציה הוא בלתי נמנע, אין שום סיבה שהוא יחשוב שעולם כזה הוא טוב. ובכל זאת הררי בוחר שלא להעביר בדל ביקורת על עצם התופעה המגונה של התמכרות חולנית של ממשלות ותאגידים לריגול, מעקב, הפחדה, הצקה ומניפולציות על הציבור. 

כשהוא מביע עמדות פטאליות וסלחניות כאלה אין פלא שמעמד ההון־טכנולוגיה־בירוקרטיה העולמי מחבק כך את יובל נֹח הררי: הוא מסיר מהם כל אחריות לפשעיהם וחמדנותם ואף טורח לבדר אותם בהתחכמויות אינטלקטואליות ושיבוץ מילות מפתח כגון “דייטה” לאורך ולרוחב היגוגיו. אינטלקטואל הבית המושלם. פלא שהפורום הכלכלי העולמי מזמין אותו לנאום והופך אותו ליועץ? אם הייתם מחזיקים בחזון בלהות של מיחשוב וחיבור כל כדור הארץ לענן לניטור בלתי פוסק והטלת סנקציות באמצעות אלגוריתמים מרחוק לא הייתם יכולים למצוא הוגה מושלם יותר מהררי. והוא עוד ישראלי. מדינה שהיא מופת עולמי של דמוקרטיה מתקדמת וכל מי שטוען אחרת אנטישמי. 

נעזוב לרגע את גדול האינטלקטואלים החיים בינינו (כלומר אלה מבינינו שיש להם מטוס פרטי ואופר לכלב, ועוד אחד לאוגר). הגיע הזמן שנדבר על התופעה עצמה. תופעה שהקורונה ניפחה והעצימה לממדים מפלצתיים עוד יותר, בדיוק כשם שעשתה למדדי הבורסות ששמים
מספר זמני וייצוגי על ההון האינפיניטיסמלי של מעמד העשירים. 

והלא את ברוני ההייטק אפשר וצריך להשוות לפיאודלים שהחזיקו בשטחי אדמה עצומים יחד עם בני האדם שחיו עליהם, כמו שגוגול מתאר בצורה אלמותית ב”נפשות מתות” הבלתי גמור שלו. 

האם באמת אין לאנושות ברירה אלא לעסוק בטירוף אובססיבי במעקב, ריגול ומניפולציה חודרניים של עצמה, תוך טיפוח מעמד פוליטי חדש של מגה־אוליגרכים? 

האם באמת לא ברור לנו שהכל פוליטי, ושהכל נעשה מתוך וכחלק ממאבק כוח מעמדי בעיקרו, ושכחלק מהמאבק הזה, בני המעמדות הפריבילגיים בעולם כולו מוסללים לרדות באחיהם בני האדם תוך עיסוק מחליא בריגול ומניפולציות סטליניסטיים למהדרין? האם לא ברור לנו שהתגמול המופרז, המונפץ, חסר הפרופורציה, לעיסוק בהייטק נובע מהכוח הפוליטי שמעניק העיסוק הספציפי הזה לאליטות מסוימות, מעמדיות, אתניות ולאומיות?

שנות הקורונה השפיעו על הממסדים הפוליטיים וחברות הטכנולוגיה הענקיות מארה”ב קיבלו תירוץ מעולה להסתמכות גדלה והולכת על מנגנוני מעקב, בילוש וניטור טכנולוגיים. עלינו לשאול: מה תורמים המנגנונים האלה לאנושות מלבד הגברת החרדה הקיומית והמצוקה הפסיכולוגית הנוראה שלה, והעמקת הפערים הכלכליים והפוליטיים בחברה למימדים אפוקליפטיים? מה באמת יש בטכנולוגיות ה”דייטה” מעבר לקיבוע מערכת יחסים בלתי שוויונית להחריד בין מעמד העשירים, המיוחסים והעוקבים למעמד הפועלים, החלשים פוליטית והנעקבים נונסטופ? את השיחה הזו, שלאינטלקטואלים של ההון אין שום רצון לקיים, אנחנו, האנשים, חייבים להביא אל פני השטח. חשוב לומר ולהוכיח כי הבחירה החופשית והרצון החופשי שלנו ממש, ממש לא הולכים לאף מקום. 

חלק בלתי נפרד מהשתחררות מהמהלכים הדיקטטוריים והאנטי־ליברליים שצמחו בקורונה הוא הצמחת תודעה שמציבה סימן שאלה גדול מאוד על הצורך ועל ההצדקה בקיומה של טכנולוגיה שמוקדשת בצד האופרציה למעקב ולתמרון של החלשים ולהעשרה ולהגברת כוחם של החזקים והעשירים בחברה ובעולם.