זמן ריפוי

השבוע פרסמה רשות התרופות האוסטרלית ה – TGA דו”ח נוסף העוקב אחר הדיווחים של תופעות הלוואי המגיעות מהציבור. התמונה המצטיירת מהדו”ח הזה לא קלה לעיכול. (ראו: tga.gov.au).

על פי מערכת איסוף התגובות הפתוחה לציבור באוסטרליה, בין חודש ספטמבר 2021 לחודש מרץ 2022 חלה עלייה של שמונה מאות שלושים ושמונה וחצי אחוזים במקרים של הפרעות בקצב הלב. כן קראתם נכון, 838.5 אחוזים. 322 דיווחים בחודש ספטמבר לעומת 3022 דיווחים בחודש מרץ. 

הדיווחים על מספר המקרים של דלקת שריר הלב עלו באותה תקופה בתשע מאות ותשעה וחצי אחוזים. 909.5%. ממאה שלושים ושבעה מקרים בספטמבר, לאלף שלוש מאות שמונים ושלושה מקרים בחודש מרץ. 

עוד מפרט הדו”ח מפרט עלייה של 414 אחוזים בדימומי מחזור כבדים במיוחד, בקרב נשים. עלייה של 542 אחוזים בדיווחים על אי סדרים במחזור החודשי. עלייה של 446 אחוזים בדיווחים על הפלות ספונטניות. וזו רק רשימה חלקית. ד”ר ג’וש גצקו מרצה בכיר באוניברסיטה העברית בדק והצליב את הנתונים עבור בראשית. 

גם אם לוקחים בחשבון שאין בשלב זה הוכחת קשר סיבתי ברור לחיסון, וגם אם משקללים את העובדה שבמהלך החודשים הללו ניתנו חמישים וחמישה מיליון מנות חיסון באוסטרליה, הרי שהעלייה המאסיבית בכמות הדיווחים שם, מדברת בעד עצמה. כך גם חשיפת מסמכי פייזר, פה בעיתון, בשבוע שעבר, והצטברות של יותר מחמשת אלפים דיווחים על תופעות לוואי כולל מקרי מוות בילדים, אצלנו בישראל. כל הדיווחים האלה שמשרד הבריאות מתעלם מהם, היו צריכים להביא לעצירה מוחלטת של מתן בוסטרים וליציאה מיידית למחקר מקיף גלוי ואמין בכל העולם וגם כאן בישראל. 

בתגובה לנתונים הללו אמר לי השבוע שמואל שפירא, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית, מחבר הספר “קרקס הפנדמיה” ומי שהיה עד לאחרונה ראש המכון הביולוגי – “יש סימני שאלה רבים לגבי בחירת החיסון, תהליכי קבלת ההחלטות, ואופן ניהול הפנדמיה. הדברים צריכים להיבדק בצורה יסודית ושקופה. אירוע גלובלי בסדר גודל כזה, המטלטל ביותר אחרי מלחמת העולם השנייה, ראוי שייבדק בצורה מעמיקה, בשקיפות מלאה ובאופן אפקטיבי. המנגנון היחיד המוכר לי היא ועדת חקירה ממלכתית”. 

פרופסור שפירא לא לבד בקריאתו זו. עצירת מבצע החיסונים והקמת ועדת חקירה ממלכתית אפקטיבית, משמע, עם סמכויות ענישה – הם הדבר הנכון לעשותו במדינה שדואגת לשלום אזרחיה. אלא שבמקום זה קיבלנו כולנו קמפיין הפחדה חדש מפני בואו של “הגל השישי” ופוסטים שערורייתיים מטעם משרד הבריאות הקוראים לציבור להמשיך ולקבל מנות דחף, ועוד בניסוח הבא: 

“אם אתם לא מאמינים שהעולם שטוח, אין שום סיבה שתאמינו שהחיסונים מסוכנים”.

נראה שמדובר בשיא חדש של היבריס, של זלזול באינטליגנציה ושל הסתה נגד ציבור הולך וגדל של אנשים (כמוני בין היתר), שנפגעו קשה מהחיסון. הסתה שאינה נפסקת כבר למעלה משנה, הסתה מסכנת חיים. כולי תקווה שיום אחד יתנו את הדין כל האנשים ששיקרו, שהסתירו, שביזו את מקצוע הרפואה ואת השליחות הקדושה של שמירה על שלום הציבור. אבל לא אבזבז יותר מילים על החולי של משרד הבריאות. את המאמר הזה אני מבקשת להקדיש דווקא לריפוי. לריפוי שלנו כולנו – מי שנפגעו מהחיסון, וגם מי שחוששים כעת מהפרסומים הקשים הצצים חדשות לבקרים, אחרי שקיבלו כבר שלוש ולפעמים גם ארבע מנות דחף של התכשיר הניסיוני מבית פייזר.

הדיווחים המתרבים על תופעות הלוואי ופרסומם בעיתון הזה, לא נועדו להטיל אימה חדשה על הציבור. להפך. יותר משישה מיליון אזרחים מבוהלים ואני ביניהם, התייצבו לקבל את מנת החיסון הראשונה. נכון להיום מעט יותר משבע מאות אלף הגיעו לקבל את מנת הדחף הרביעית. מסקנה: אמון הציבור במערכת לא קיים יותר למעשה. נותרנו לבדנו במערכה על בריאותנו. והמערכה קשה. כדי שנוכל לנצח בה, ואני מאמינה בכל לב שאפשר לנצח, רצוי מאוד שנתבונן במציאות בעיניים פקוחות לרווחה. גם אם הדבר קשה לנו. ראשית, אני קוראת לכל מי שנפגע מהחיסון לדווח על כך. בישראל אין מערכת דיווח פתוחה כמו באוסטרליה או בארצות הברית, אבל יש מערכת התנדבותית שאוספת דיווחים כאלה, בראשה עומדות עורכות הדין אירית ינקוביץ, רותם בראון, ולימור פרירא מומחית לניהול מערכות נתונים, בכירה לשעבר בעולם ההייטק. היא נקראת – ועדת החקירה האזרחית. כתובת האתר לדיווחיכם: www/the-people-committee.com. 

פנו אליה, אל תתביישו, אל תאמינו לרופא התורן שאמר לכם שזה לא קשור לחיסון. אתם מכירים את גופכם, את בריאותכם. אתם יודעים מי הייתם לפני המנה הראשונה השנייה או השלישית ומי אתם אחריה. באופן פרדוקסאלי, הבושה גדולה. מי שנפגע מתבייש או חושש לספר על כך.

לתיבת הדואר האישית שלי הגיעו בשנה החולפת עשרות מקרים של אנשים שנפגעו מהחיסון ולא ידעו לאן לפנות אחרי שמשרד הבריאות התנער מהם. אל ועדת החקירה האזרחית הגיעו עד היום כחמשת אלפים דיווחים שנבדקו והוצלבו, בעזרתם של כחמישה עשר מתנדבים מסורים ובהם רופאים אפידמיולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. וזו טיפה בים. מדובר בתת דיווח קיצוני שעל פי הערכות המומחים עומד על כאחוז אחד בלבד מסך המקרים. משמע, חיים בינינו כחצי מיליון איש שנפגעו מהחיסון ומתביישים לדבר. ואני יכולה להבין אותם. משרד הבריאות הרי הפך אותנו למטורפים, למכחישי קורונה, לאנשים טיפשים. כאלה שמאמינים שכדור הארץ הוא שטוח. מי יכול להתמודד עם שיימינג כזה, ועוד כשהוא נאבק על בריאותו? אפילו האנשים הקרובים ביותר אלינו לא ממש מאמינים לנו. לא עד הסוף. 

רק לפני שבועות ספורים צחק בפניי חבר טוב כשהזכרתי לו שכמעט מתתי אחרי קבלת המנה הראשונה. האיש, חבר יקר, לא התכוון לזלזל בכאבי, אני יודעת שזו היתה תגובה של הגנה עצמית. הוא באמת ובתמים חרד עד מוות מהקורונה. אז איך יוכל להתמודד עם החשש הנורא שלפיו יתכן שתופעות הלוואי של החיסון שאותו קיבל כבר ארבע פעמים, מסוכנות יותר מהמחלה עצמה? אתם מבינים עד כמה עמוק המלכוד שכולנו חיים בתוכו? מצד אחד, ארבעה מיליון איש שהחליטו לשים סוף לקרקס הבוסטרים. הם איבדו אמון. חלקם, לא ברור עדיין כמה, נפגע וכועס ממש כמוני. מצד שני, מיליונים שקיבלו שלוש וגם ארבע מנות מהדבר הזה שהולך ומתגלה כלא בטוח בכלל. מה הם אמורים לעשות כעת עם המידע המפחיד הזה? הם כבר חשבו שהחיסון מקנה להם הגנה ונכזבו. הוא לא. אז עכשיו יחליפו חרדה אחת באחרת? זה קשה מנשוא לחיות בפחד מתמיד. עלינו להבין גם אותם. 

יותר משנה מסיתה ממשלת ישראל בעידודה של התקשורת נגד מחוסנים ונגד לא מחוסנים. יותר משנה מתקיים כאן ובכל העולם הפרד ומשול ציני ואכזרי.

הדרך לריפוי עוברת בביטול ההפרדה הזאת. הדרך לריפוי עוברת בהבנה שכולנו נפגעים. אזרחי ישראל כמו אזרחי העולם כולו עברו בשנתיים האחרונות מתקפה קשה וכרגע כלל לא משנה אם המתקפה הזאת מכוונת או תמימה. ועדות החקירה הממלכתיות בארץ ובעולם עוד יגיעו. עכשיו אנחנו מצווים לרפא את עצמנו, ואין דרך לעשות זאת בלי לשנות מהיסוד את המרקם החברתי, בלי לשבור את החומה שהקימו בינינו. 

כדאי שנתחיל לגלות חמלה איש כלפי רעהו. להפסיק לשתף פעולה עם נרטיב ההסתה. לחדול מלקרוא למי שהתחסנו ועדיין רוצים להתחסן כבשים או עיוורים או טיפשים. ומנגד, יש להפסיק לכנות את מי שבחרו להפסיק להתחסן או לא להתחסן כלל – מכחישי מדע, נבערים מדעת, מפיצי מחלות ושאר פנינים. 

הדרך לריפוי עוברת בשינוי השיח. בהבנה שגם לצד השני קשה. מאוד קשה. 

רק יחד, בכוחות משותפים ומתוך כבוד הדדי, נוכל להתחיל להבין מה קרה כאן בשנתיים האחרונות. רק יחד נוכל להתגבר על הפחד העצום שהטמיעו בנו. רק יחד נוכל למצוא את התרופה. 

כל עוד אנחנו משתפים פעולה באופן אקטיבי או פאסיבי עם נרטיב ההסתה השלטוני בארץ ובעולם, נשאר חולים. אני רוצה להאמין שאנחנו חכמים יותר.