נביא האמת הוא זה שלא מאמינים לו, והוא בכל זאת לא מרפה

בסרט “משדרים חדשות” משנת 1987 יש סצינה קטנה שהטביעה בי חותם עמוק. הולי האנטר מגלמת שם את ג’יין, מפיקה מוכשרת, חריפה ונוירוטית. בלב העלילה מתרחש משבר חדשותי (פיגוע טרור) שמחייב את המערכת כולה להתגייס מייד לשידור חירום. המנהל מלהק לשידור המורכב מגיש יפה תואר (ויליאם הרט) אך נטול ידע וחסר ניסיון לחלוטין. ג’יין מתנגדת, מתווכחת, טוענת, לא מרפה. ללא הועיל. המנהל כבר החליט ואין לו כוח יותר לשמוע את האישה הקטנה והמאנפפת. הוא אומר לה בהתנשאות: “זה בטח נחמד לחשוב שאת תמיד יודעת הכי טוב”. היא מביטה בו בייאוש ועונה ברצינות תהומית: “לא. זה נורא”.

נזכרתי בסצינה הזו כשהתבקשתי לכתוב דבר תורה על הנביאים העומדים בשער ומתריעים בפני העם על האסונות המתרגשים עליהם, מוכיחים את הציבור על החטאים והפשעים שמובילים את כולם יחד אל פי התהום, ומעבר לה. איך זה להיות נביא בשער? בשתי מילים – זה נורא.

לא כל הנביאים מתנבאים בשער. יש כאלה שמדברים ישירות למלכים כמו ישעיהו וחולדה; יש מי שמתקשרים חזיונות סתומים ומכונפים כמו יחזקאל וזכריה; יש שמנהיגים לניצחונות בשדה הקרב כשמואל וכדבורה; יש כאלה שמקבלים גיבוי לנבואתם באותות ובמופתים כמו אליהו ומשה; יש הנשלחים לתת בשורות תקומה ונחמה; ויש את המוכיחים בשער – והגדול מכולם, נביא החורבן ירמיהו. נבואות הזעם והתוכחה של ירמיהו נפרשות על פני 52 פרקים שבהם משובצות כיהלומים נבואות נחמה ספורות (כמו “ושבו בנים לגבולם”) וביניהן שזור מסעו האישי הטראגי, המושפע מתגובות הציבור ויד השלטון.

ירמיהו לא התחיל בשער. דבר-ה’ היה אליו לראשונה בצעירותו, בשנה ה-13 למלכות יאשיהו. בהתחלה זה בא באותות מוזרים ומשחקי מילים – “מקל שקד” ו”סיר נפוח” – ורק נאמר לו כי “מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ” (ירמיהו, א’ יד), שיהיה עליו לומר דברים קשים וכי ה’ יהיה איתו, ואין לו מה לפחד. אולי בהתחלה ירמיהו הרגיש מוחמא והתרגש מהמשימה המיוחדת שהוטלה עליו. או גרוע מכך, אולי בתחילת הדרך הוא אפילו הספיק לטעום טעמה של תקווה.

חמש שנים לאחר ששמע את הקולות לראשונה קרה דבר מה. המלך דאז יאשיהו ערך בדק בית, גילה ספר חוקים ישן והבין שהוא נושא שק שרצים וחטאים שעלול להמית אסון על כל הממלכה. אם ירמיהו בראשית דרכו שוטט אז בין הנביאים בשער, אולי זכה לראות את שליחי המלך מגיעים אל חולדה הנביאה לקבל את עצתה. אולי הוא שמע אותה מבשרת בשם ה’: “הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו” ולאחר מכן מרגיעה ואומרת שהמלך ובני דורו יינצלו בזכות נאמנות ואמונה: “יַעַן רַךְ-לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה’… וַתִּקְרַע אֶת-בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם-ה’… וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם”.

מי משקר ומי דובר אמת?

כנביא צעיר ואנונימי ירמיהו היה עֵד לרפורמה המקיפה שערך המלך יאשיהו, לביטול פולחן האלילים ולהשלטה מחודשת של משפט וצדק בממלכה. אולי הוא קיבל אז את הרושם שלמלכים אכפת מה אומרות הנביאות, ושהם נכונים לוותר ולשנות את דרכיהם.

שישה פרקים עוברים על ירמיהו באותות ובדיבורים אל עצמו עד שבראשית פרק ז’ הוא נשלח לעמוד בשער בית המקדש ולומר את המובן מאליו: “גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל־תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה” (שם, ז’ ט). הוא מזכיר לציבור כי גם לגנוב, לרצוח ולנאוף זה לא רעיון טוב, שלא לדבר על בניית “בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן־הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל־לִבִּי” (שם, ז’ לא). ירמיהו מזהיר מפני החורבן, זה שכבר נשקף אליהם מגבעות השומרון השוממות לאחר חורבן ממלכת ישראל. הוא מתאר את החורבן בצורה גרפית ברורה וקשה: “וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד׃ וְהִשְׁבַּתִּי  מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלֵם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ” (שם, ז’ לג-לד).

ולמרבה הפלא – דבריו לא עושים רושם. הלכה למעשה, הנביא המוכיח בשער נדון לכישלון. הוא נמצא שם רק כדי שאפשר יהיה לומר “אמרנו לכם”, כדי שתהיה לנו חוכמת הבדיעבד. אך בזמן אמת אין דרך ברורה להבחין בין נביא אמת לנביא שקר. התורה לכאורה נותנת סימנים, אך גם אלה ניתנים לבחינה רק בדיעבד.

ספר דברים – אשר על פי האמונה הוא זה שהתגלה בבית המקדש בימי יאשיהו – מבחין בין נביא אמת האומר את דבר האלוהים לבין נביא שקר, “אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא־צִוִּיתִיו”. הספר לא מבהיר איך ניתן לדעת מיהו נביא האמת, ורק עונה על השאלה כיצד ניתן לזהות נביא שקר: “וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ: אֵיכָה נֵדַע אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ ה’? אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה’, וְלֹא־יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא־דִבְּרוֹ ה'” (שם, י”ח כב).

אם כך זה פשוט מאוד – חכו ותראו מה קורה. אם תתגשם הנבואה מדובר בנביא אמת ואם לא אז שקר. התורה לא מספרת מראש שבכל עתות הממלכה, הטובות והרעות, יעמדו בשער זה לצד זה נביאים שונים האומרים דברים שונים. ירמיהו מנסה להתמודד עם אותם נביאים, להבדיל את עצמו מהם, אך ללא הועיל. כאשר הוא מנבא את החורבן יש לצדו מי שטוענים כי “לֹֽא־תִרְא֣וּ חֶ֔רֶב וְרָעָ֖ב לֹֽא־יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם” (שם, י”ד יג).

אז כמו היום: זה נורא

אני מסתכלת על ירמיהו מירושלים של היום, על שבט יהודה בשנות האלפיים, וכאילו דבר לא השתנה. לפני 18 שנה עבדתי במכון מחקר בשם “ראות” ששם לו למטרה למנוע את ההפתעה האסטרטגית הבאה, להציל את עצמנו ממלחמת יום כיפור שניה על ידי מתודולוגיה שמטרתה לזהות פערים רלוונטיים והנחות יסוד שגויות – להגדיר אותם ולצמצם אותם.

היה זה לאחר ההתנתקות. כדוברת ערבית שמכירה את המערכת הפלסטינית עוד מימי הצבא, גויסתי לפרויקט שעסק בבחירות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית. חקרנו וגילינו כי המערכת הישראלית פועלת על סמך הנחה שהפת”ח עומדים לנצח בבחירות. במשך כמה חודשים הסתובבנו בין משרדי הממשלה, הצבא ומערכת הביטחון והתרענו: חמאס עומדים לנצח. אם לא יהיה שינוי במדיניות יחול פיצול בין עזה לגדה שיחסל את הסיכוי לפתרון שתי המדינות, יעצים את האחיזה של חמאס בעזה ויגביר את האיום הקיומי על מדינת ישראל.

אף אחד כמובן לא הקשיב. עד היום אני מוצאת את עצמי מספרת את זה לכל מי שרוצה ולא רוצה לשמוע, מסתובבת כמו ירמיהו בחוצות ארצי העשנה והמוטרפת, וממלמלת: “אמרתי לכם”. סביבי יש עוד נביאות ונביאי זעם ותוכחה, וגם נביאות ונביאי נחמה ותקווה, אשר בעיניים נוצצות מדברים וכותבים על העידן החדש שבפתח, על העולם השונה שצומח כבר עכשיו לנגד עינינו מבין הריסת המטריקס ואיני יודעת למי להקשיב או להאמין.

אני חוזרת אל ירמיהו המסכן, שגם אחרי שהתקיימו כבר כל נבואותיו, והממלכה כולה חרבה, גם אחרי שישמעאל בן נתניהו רצח את גדליהו שניסה להנהיג את שארית הפליטה, גם אחרי שבאים אליו ניצולי החורבן ומלחמת האחים ושואלים אותו: מה עכשיו? הוא עוד מנסה לתת את דבר האלוהים והם משיבים לו: “שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה’ אֱלֹהֵינוּ… ” (שם, מ”ג ב). מהדוגמה של ירמיהו אפשר ללמוד עוד כמה סימנים לזיהוי נביא האמת שבשער, מלבד חכמת הבדיעבד:

נביא האמת הוא מי שלא מאמינים לו, שלא קונים את הסחורה שלו והוא בכל זאת לא מרפה.

נביא האמת הוא מי שמנסים להשתיק באיומים, בעינויים, בכליאה, בהשלכה אל בור טיט להיקבר בעודו חי. נביא האמת עובר את הייסורים האלה ואיכשהו, על אפו וחמתו שלו, עוד שורד.

נביא האמת הוא מי שהמלך מתייעץ איתו בסתר, מקשיב לו בהיחבא ופוחד מהשרים שלו.

לנביא האמת לא ניתנת אפשרות להסב מבט, לסתום את הפה, להמשיך כאילו הכל רגיל, לשתף פעולה עם הנרטיב הרווח של “יהיה בסדר”. כאשר נמסרת לו ידיעה על האסון המתרגש ובא הוא רואה מבעד לכל מסכי העשן את הפצצה המתקתקת. לנביא נמסרת גם ההבנה של מנגנון הפיוס האלוהי והוא יודע איזה חוטים צריך לחתוך כדי לנטרל את הפצצה – זו מהות התשובה. לעשות תשובה זה להשיב לאחור את גלגלי ההשמדה העצמית. המשימה הבלתי נסבלת של הנביא בשער היא לתת לאנשים סיכוי לתקן.

ימי בין המצרים שאליהם אנו נכנסים כעת הם ימיו הגדולים של ירמיהו. בשבועות אלה נקראות בבתי הכנסת נבואות הזעם שלו, ובתשעה באב אנו נקראים להצטרף לקינתו, להודות בצדקתו, בקריאת מגילת איכה. כשנצא מימים אלה נתחיל בצעדת הנחמה דרך חודש אלול עד לסליחה ולכפרה – ושם, לפני שיינעלו שערי המחילה של יום כיפור, נפגוש את התאום ההופכי של ירמיהו, הנביא יונה. גם הוא נביא בשער, אך שלא כמו ירמיהו הוא מנסה לברוח מהבשורה ונכשל כמובן.

יונה לא נשלח להתנבא על בני עמו, אלא על בני נינווה בממלכת אשור, האויבים מצפון שהחריבו את ממלכת ישראל. ובניגוד המוחלט ביותר לירמיהו – ליונה מאמינים ומקשיבים. דווקא האשורים הערלים האלה אשכרה עושים תפילה ותשובה וצדקה, ומעבירים את רוע הגזירה. אם היינו מעמידים את יונה במבחן הנבואה, היינו רואים שהיא לא התגשמה, כך שהוא יוצא נביא שקר. והאמת המרה נשמרת: להיות נביא בשער, בין אם מקשיבים לך ובין אם לא – זה נורא.