קוביה הונגרית

אני אדם של בית.

בכל מקום בו אלך – אם זו חושה בסיני, חדר מעופש בניו יורק, או גסט-האוס מקרי בהודו – אתלה חתיכת בד, אדליק נר או מנורה קטנה, אמצא איזה צעצוע חינני, עציץ, אדאג שתהיה אפשרות להקשיב למוסיקה.

ומיד ארגע לי לתוך בית.

כשהגעתי לגור ביפו, לפני שמונה שנים, מצאתי את עצמי מרותקת לאבנים שהים מסר לחוף כל בוקר. אלו לא אבנים רגילות, לא קונכיות שמצמידים אליהן את האוזן ושומעים את הים, אלא שברי אבנים מעוטרות שמצמידים ללב ושומעים בית. הם מרהיבים ביופיים וכולם נושאים זיכרונות. לא שלי. אני אימצתי והמצאתי בדמיוני את הבתים שהים שלח אליי. לפעמים לפרטי פרטים.

למעשה מהיום שבו החזקתי מצלמה אני מצלמת קירות.

כן, יש לי עניין עם בית.

לכולנו יש. ובטח בימים אלה.

חיים של אחרים

באוגוסט 2023, כשנאלצתי לעזוב את ביתי השכור ביפו, לא מצאתי את פינתי הבאה. אחרי מסע חיפוש שבו הלב, ההיגיון והכיס לא הסתדרו, החלטתי לאפסן את חפציי ולצאת לשחק בבתים של אחרים. בכל מסע מתגנבת התקווה שאולי לרגע אוכל לחיות חיים של אחרים, עד שאמצא את מבוקשי. לא ידעתי לאן, מלבד התחנה הראשונה – שכונת שפירא.

קרובה גיאוגרפית. רחוקה מנטלית.

ברכב שלי מלבד ציוד די-ג׳יי יש שתי מזוודות, אחת בגדים ואחת עבודה, כלי רחצה, ספר אחד (“כשהדברים מתפרקים”, פמה צ׳ודרון), כלי כתיבה. זהו. כל שאר הדברים שאני קוראת להם שלי מאופסנים ומשלמים שכר דירה במקום אחר. ואני עם חיוך של תיירת וצרור מפתחות חדש, שעתיד להשתנות כל זמן מה, מבקשת מהדרך שתראה לי סימנים. שתשמיע לי צלילים חדשים.

ואני מצידי אקשיב.

הדבר הראשון שקרה זה שהאוטו שלי הפסיק להעביר הילוכים. אני על כביש ראשי בתחילתו של מסע וכל מה שיש לי כרגע זה ניוטרל. סימן למה? אני שואלת. אבל זה הרגע להיות מעשית, לגשת למוסך ולהניע מחדש.

אז יאללה, שפירא.

הייתי בעברי עשרות פעמים בשכונה אבל הסאונד של הבוקר הראשון היה אחר. מחוץ לחלון דירתי הנעימה והזמנית, שמעתי בבוקר עברית, מה שלא קרה הרבה בביתי בעג׳מי. מוזר איך פתאום עברית, שפת האם שלי, דווקא היא מדגישה לי שאני בהרפתקה. יצאתי לשוטט כאילו אני כאן בפעם הראשונה, שמחה ביום הראשון של שארית חיי. הימים ימי קיץ 2023 ואני בעצם מחפשת את מעוני הקבוע (מה זה?). ככה הצהרתי.

לא מזמן למדתי בשיעור תנועה אצל רננה רז, שעצירה זה זמן טוב לשנות תנועה. אז עצרתי לרגע את היותי בביתי שלי, את היותי שייכת למשהו מבחוץ. את תשלומי הארנונה, המים, האינטרנט, את היותי בעלת כתובת למשלוח דואר פיזי, את היותי מארחת, היותי לא יודעת אם אני רוצה עיר או כפר, מרפסת או גינה, לבד או בשותפות, באיזה צד של המיטה אני מעדיפה לישון, ובאיזה צד של המפה הפוליטית אני רוצה לצעוק.

בעיקרון ניסיתי לשמוט את היותי יודעת.

בהתחלה כמו חתול מהסס נשארתי ברדיוס הדרום תל אביבי, למרות שכל דבר חוץ מעג׳מי הרגיש ארץ אחרת. הבנתי שבמשך שבע שנים חייתי בתוך עולם שחוקי המשחק שלו, קשוחים ככל שיהיו (והיו), שייכים לשכונה הזאת בלבד. כמו שלכל בית יש חוקים, מנהגים מקובלים, שפה ותת שפה, ככה גם לשכונה. בעג׳מי זו היתה חתיכת דבר ללמוד. את הסביבה הטבעית שבה אני צועדת כשהולכת לשפוך זבל כל יום. את הרחובות והדמויות שאני פוגשת כשחוצה בדרך אל הים. עם הזמן גם יכולתי לזהות את מצב הרוח שלהן לפי טון ה“בוקר טוב” שנזרק לאוויר.

לאט לאט הדמויות הפכו מזרות לשכנות, לשמות פרטיים. זו שכונה במלוא מובן המילה. זה היה בית. בית שנחרט בגופי ובנשמתי במשך שבע שנים. רק כשיצאתי משם הבנתי עד כמה. עד כמה החלקים ההישרדותיים שלי התעצבו על פי תנאי השטח.

ועכשיו, היציאה למסע דירות יכולה להפוך אותי לקוביה הונגרית שכל פעם אסדר אותה אחרת. אחרי שיצאה ממני העייפות, שלא ידעתי שקיימת בכלל, התחלתי ליהנות מהמשחק. קומבינת הצבעים המשתנה של הקוביה ההונגרית שלי ריתקה אותי. הייתי סקרנית כל בוקר, איזו מיכל אפגוש היום. התמלאתי אדרנלין שכבר גרם לי פחות לחפש את דירת הקבע.

גיליתי שאני יכולה לשנות צורה. פגשתי אותי כל פעם קצת אחרת. פתאום יכולתי להיות כמעט כל דבר. והתחלתי להתאהב ברעיון של ללכת לאיבוד.

ללכת לעיבוד.

העולם היה ביתי, והארץ כולה השכונה שלי.

אחרי חודשיים של דרום תל אביב, של אפור סדוק וצבעי קיר, של רכבת קלה ושאלות על מחאה, החלטתי להרחיב את הרדיוס. חשבתי להתחיל מפרדס חנה, ואולי חוף הכרמל ובהמשך היתה לי פנטזיה להדרים, להכיר אזורים שטרם שהיתי בהם. סימנתי מקומות כמו שדרות, מצפה רמון, ירוחם. ובמסגרת “אני יכולה להיות כמעט כל אחד” נפתחה בי סקרנות אל מקומות, שאולי פחות הרגישו כמו ה״שבט שלי״.

אבל כאמור – בואו נתחיל מפרדס חנה.

האחות ההיפית שלי.

נסעתי אליה מצוידת בסקרנות ובאינסוף דעות קדומות.

היה לי בית גדול ומרפסת אל תוך חורשה. בעלי הבית נסעו להודו ואני נכנסתי אל עולמם, מכירה אותם דרך הספרים, התמונות, המחבתות והסירים, דרך קולף השום ומה שהשאירו לי במזווה. היה נעים ומרווח.

זה הרגיש בית. נטוע היטב.

המולת העיר נשארה מאחור וראיתי שאפשר גם ככה. ולמה לא. בשקט. למחזר קומפוסט ולפגוש אנשים בבתים. זה נעים ומישורי. בקוביה ההונגרית שלי שלט הירוק בשילוב חום-שורשים. רק מה? בפרדס חנה אנשים לא הולכים ברגל. בעצם אין מדרכות. כשהייתי יוצאת לשוטט (לא ויתרתי) אנשים חמודים היו עוצרים לידי ושואלים,

“לאן את צריכה?”

שאלה טובה למשוטט המצוי.

“זה בסדר”, אני אגלה לבד.

ואז הגיע ה-7 באוקטובר

כל אחד זוכר איפה זה תפס אותו.

זה היה אמור להיות יומי האחרון בפרדס חנה. כבר הייתי ארוזה. בעלי הבית היו אמורים לחזור אחר הצהרים, כמה ימים אחרי שפגשו את הדלאי למה. הכל הרגיש במקומו ושמחתי למסע שעוד מחכה לי, עם כל סימני השאלה שבו.

ואז הכל התהפך עלינו.

הדירה הבאה שחיכתה לי היתה ללא ממ”ד, ללא מקלט. זה הרגיש מוזר מדי לצאת לשם. ברגע הראשון הרגשתי פאניקה על היותי ללא בית. הרגשתי את הצורך בקירות משלי. לבכות אליהם. להסתתר מאחוריהם. לשים פתקים משלי בסדקים שלהם. מקום שאפשר לפחד בו ולשכוח עכשיו מהרפתקאות. כל שנותר לי, כמו שאומרים בפרדס חנה, זה לנשום פנימה.

האדמה נשמטה.

השמים התמלאו מטוסי קרב.

האש בערה.

עוד לא מצליחה להבין את גודל השבר.

ואת הצעד הבא.

חברות מקיבוץ עין החורש בעמק חפר הזמינו אותי אליהן ואני נעניתי להזמנה. עד שאבין. לאט לאט הפחד ממחסור בבית משלי הפך להקלה. לאמונה ביכולת הניידות הקלה שלי. ההליכה במדשאות הירוקות כשילדים בעגלולים נראתה לי לא פחות מפלאית. נהייתי נוסטלגית על העכשיו. אנשי הקיבוץ, שלרוב נראו לי אנשים מקובעים בעקרונות שפג תוקפם, היו עכשיו מפעל התנדבות מרגש. מצאתי את עצמי מבשלת ומנקה מקלטים, במקום שיום קודם לא ממש הכרתי. עכשיו כולם נערכים לקבל מפונים ולא משנה איך קוראים לנו ומאין באנו. בבוקר השני יצאתי לשוטט. משהו שלא עשיתי מאז אותה שבת. נקודת ההתחלה היא תמיד אותה נקודה – איפה שאני. עם נשמה קרועה, גוף רועד וראש שלא מצליח להבין.

אני לבד בשדות.

מרגישה יתומה. מאם ומאב.

ללא בית.

במדינה שאין בה מבוגר אחראי.

ומפלס המוות כל הזמן עולה.

והמוסיקה מתרחקת. מי אני?

אני מתבוננת בשבילי הקיבוץֶ, כרגיל, נמשכת לחלקים העזובים ומצלמת איפה שהלב מאותת. ורק אז אני שמה לב, שכל התמונות נראות כאילו בוימו עכשיו, בימי המלחמה. הקוביה שלי נצבעה באימה ובדם. הכל בעיני המתבונן.

אחרי שבוע בקיבוץ, העיר קראה לי חזרה. זה הפתיע אותי. זו היתה קריאה ברורה מבפנים. ימי הקיצון וחוסר הביטחון הדגישו מאוד את המשפחתיות בקיבוץ ובכפרים. המרחב התכנס לבתים, למשפחות, לממד. זה האיר את לבדותי, שהיתה בסכנה להפוך לבדידות. בדרך לתל אביב לראשונה זה שבוע, שמעתי מוסיקה. לא יכולתי לשמוע דבר מלבד עברית.

לא הרגשתי שאני חוזרת.

זה היה מקום אחר.

קרה לנו משהו.

חיכתה לי דירה באזור בזל (בנדיבות חברים). מעולם לא גרתי בצפון העיר. היה משהו במראה הבניינים הגבוהים, באנשים עם הכלבים, במבטים שלפתע כן מחפשים קשר ותקשורת, במסעדות שלא מעט מהן הפכו לחמל״ים. דווקא בימים אלה היה משהו מרגיע בלגור במקום שבע. מפגשי המקלט (הרבים) היו די חביבים, קבוצות הוואטסאפ השכונתיות היו עסוקות רק בלעזור זה לזו. ציפיתי למשהו זר, מתנשא ומנוכר. ושוב שברתי תדמיות. תל אביב היתה ערה באופן אחר. התמלאה במשמעות. היתה חניה בכחול לבן.הכל הרגיש כחול לבן. ולרגע גם הקוביה שלי. והים נשם ונשף נשם ונשף בהתמדה.

חשבתי שאני מכירה את תל אביב. שנים שאני משוטטת בסמטאותיה. בחצרות האחוריות, במוסכים, במכולות, בשווקים, בפינה אלמונית כזו או אחרת. בזריחות ובשקיעות. עכשיו בימי המלחמה שלא נגמרת, החלטתי להישאר בה ולעבור בין שכונותיה. בתוך כל הנוודות הזו, דווקא היא השרתה עליי תחושת בית.

דווקא בה הרגשתי נוח ללכת לאיבוד.

כל אי-הוודאות.

כל המוות הזה.

היה לה תפקיד.

היא היתה תאבת חיים וגם כיבדה את החילוניות שלי. כל אזעקה שפקדה אותי במקום הומה, היתה כמו צפירה לחיים עצמם. אנשים דיברו זה עם זו, כל אחד ניתח את המצב כאילו הוא מינימום רמטכ”ל, השאירו דלתות בניינים פתוחות לעוברי אורח, למטיילים עם כלבים. הווליום של העיר ירד אבל מפלס הנשמה שלה עלה. אחרי צפון תל אביב שוטטתי בין שכונותיה השונות של העיר הגדולה. לכל חלק היתה שפה קצת שונה. טוב אולי זו הגזמה. לא שפה אבל מבטא, מראה, מקצב, מיקום שונה על המפה הפוליטית. במרחק כמה תחנות אוטובוס חיים אנשים שונים בזמן מלחמה שמתארכת, ואחרי הסולידריות הראשונית, חוזרים עכשיו להתחלק לקבוצות כדורגל עם דגל, מדים והמנון שונים, נאחזים זה בזה, וכל אחד משוכנע שהצדק נמצא בכף ידו השמאלית או הימנית.

בכל מקום ניסיתי להיטמע לרגע. לחשוב כמו מקומי. להחליף דעות. וככה סובבתי את הקוביה ההונגרית שלי בנונשלנט. מה שיצא יצא. אף על פי שהמדינה עצמה הפכה לשטח אש. סך הכל עמוק בבטן הרגשתי, שמאחורי הכל, אנחנו הרבה יותר דומים ממה שנדמה לנו.

50 גוונים של כאב

ככל שהמלחמה מתארכת הכאב הופך ממקום חד לכזה שעוטף את הכל. ואני הולכת ומרגישה קטנה. ומסוגלת לפעולות יומיומיות. לא יותר. צעד אחר צעד. ודווקא מתוך המידה הקטנה אני מרימה את ראשי הקטן ומצלמת בניינים גדולים. עוברת לידם וחושבת שכל אחד הוא כמו קיבוץ שלם.

האם הם ממוגנים? (מחשבה חדשה).

ומה קורה מאחורי כל חלון כזה.

מישהו מדפיס מסמך חשוב?

מישהו קורא ספר? או אולי כותב אותו.

מישהו רואה חדשות?

מישהו רב עם מישהו?

או אולי מתנשק עם מישהו.

מישהו שותה קפה?

מישהו אוכל מלפפון חמוץ?

או הזמין סושי?

מישהו מחליף מצעים?

או שואב אבק?

מישהו שואל: “הדלקת לי דוד?”

מישהו שומע שיר?

ומישהו צועק “תנמיכי?”

מישהו מנגן או שר?

מישהו בוהה בקירות?

ודואג נורא?

הבית נוכח בהעדרו. אני ממשיכה ללכת. וכלום לא סתמי עכשיו.

כל אתגרי הנדודים בתוספת המלחמה רק גרמו לי יותר ויותר להיות במשמעת שמירה על הסנטר, כדי להזכיר מי אני, אף על פי כן ולמרות הכל. הווה אומר מדיטציה, כתיבה, קריאה איכותית, ניסיון לישון מוקדם, לאכול סביר. כמו שכתוב בספרים. הרדיוס הבטוח הלך והצטמצם. ניסיתי לדמיין אותי כדרוויש מחולל, מסתחררת בלי לאבד שיווי משקל.

ואז. נתפס לי הגב. אבל ממש נתפס. החוליות שלי סרבו להתיישר. הווה אומר חדר מיון וכאלה. איזה סנטר, איזה דרוויש ואיזה נעליים.

הקוביה ההונגרית שלי סירבה לזוז.

נתקעה במנח הכי לא הרמוני שלה.

שברו את הכלים ולא משחקים.

נבהלתי.

אחרי ניסיונות ריפוי מכל מיני ז׳אנרים פשוט נשכבתי על הגב, בבית האקראי בקרית שלום, והתמסרתי לתקיעות. זה היה הרגע לעיין בספר ״כשהדברים מתפרקים״ ולהגיד, “זה מה שזה”. לא שוטטתי. לא עבדתי. שכבתי ובהיתי וחשבתי על הגרוע מכל.

הודות למשפחה ולחברים יכולתי להתקלח ולאכול, ואפילו מדי פעם לראות שמים בחוץ. ובחדשות כל יום “הותר לפרסום”. ידעתי שיש אנשים שחייהם קשים משלי, אבל זה לא עזר לי להתיישר. אז הפסקתי לנסות. פשוט שכבתי ושוטטתי בתוך כל מה שחשתי שאין לי (בית, זוגיות, עבודה, פרנסה, נעורים, בריאות, ביטחון, מדינה).

נתתי לזה לסחרר אותי בלי יכולת לזוז. נחתי.

ואז – תופים, סטגדם. זה פשוט עבר. בעזרת מנוחה, השלמה עם המצב וגם פיזיותרפיה הגב חזר אליי. ואני אליו. אבל המלחמה נמשכת. ובכל יום מספקת מופע אחר. 50 גוונים של כאב. התחיל לדגדג לי רצון למשכן קבע. להכיל את הכל עם צבע משלי. במעברים בין הבתים הייתי זקוקה לעזרה. לרוב זה היה גיא, הבן שלי. ובאחד המעברים האחרונים הוא אמר: “אמא צריך בית לארוחות שישי”. עכשיו, גיא ברנש די עסוק ולא לגמרי טיפוס של ארוחות שישי. אבל המילים שלו ראו אותי. והביעו גם את חוסר הביטחון שלו. והם היו סימן דרך ברור.

די, מספיק. הקוביה ההונגרית רוצה להגיע לחוף מבטחים.

עם מדף תבלינים ומקום לפפריקה. עם ריח פפריקש ובצקניות (תבשיל מבית אמא ההונגריה). החלטתי שזה הזמן לחפש דירת קבע (ללא ספק מסע בפני עצמו), בימים שבהם הארץ מצטמצמת למרכז, רבים מפונים והמילה בית מעלה את רמת האמוציות של כולם. המחירים נוגעים בגבהים בלתי הגיוניים. ומסביב כולם תוהים לאן, לאן. הסחרחורת הקולקטיבית הופכת לבחילה. ומשם לכאב כרוני. סימני השאלה בעיניים הופכים למבטי עצב שכולם מבינים.

השאלות שחשבתי שהן פרטיות כשיצאתי לדרך הפכו לנחלת הכלל. תחושת היתמות משותפת לרובנו. מושגי יסוד כמו בית, זמן, שייכות, אחריות, משתקשקים בקוביות של כולנו. ואם אני רוצה לקחת איתי שיעור אחד ברור מהמסע הבין-דירתי, הרי זוהי משמעות הגמישות. כוח העל שראוי לחזק. לא במקרה זו האיכות הכי חזקה בטבע, שעומדת באתגרים ובחוסר יציבות שהעולם מזמן לנו. ועם הגמישות הזו לשחק את משחק החיים. הפעם זו היתה קוביה הונגרית. ומי יודע מה המשחק הבא.

באוגוסט אכנס לדירה קבועה יותר למשך שנה, שעל הנייר זה אומר קצת שקט, אבל היום אני יודעת בבירור שתחושת ביטחון, כמה שהיא ממותגת גבוה בסדר העדיפויות ואנחנו מוכנים לשלם עליה, היא עדיין רק תחושה.

תחושת הביטחון היא לא באמת.

וגם אם לעת עתה הופיע לי game over,

הרי ברור שזה לרגע, עד שאני עולה לשלב הבא.