תיאטרון אלעד באילת הוקם לפני תשע שנים על ידי קבוצת צעירים, שעזבו את הביצה התל אביבית לטובת חיי יצירה עם אופק פתוח לשמיים. הם ויתרו על חברים, קריירות, תפקידים וחוזים – כמו גם על פקקים, פלנגות של קורקינטים, רעשי רקע ומאבקי אגו. "הגענו למקום מיוחד", הם אומרים. "אין עוד אחד כזה בארץ, בין המדבר לים, ממש בקצה, כזה שמאפשר לבחון שאלות גדולות על החיים, על האדם ועל הטבע בכלל".
אסון אוקטובר חידד את חשיבותו של התיאטרון בדרום הארץ, שבהגדרה לקח על עצמו תפקיד קהילתי. "במלחמה הפך חלל התיאטרון למחסן לוגיסטי של המפונים", מספרת נילי רוגל, אחת השחקניות בצוות. "כשנכנסתי אליו לא יכולתי לנשום. נזכרתי בהצגה 'קו החוף' של המחזאי הלבנוני וואג'די מועווד, שעשינו כאן ועכשיו פליטים באו לחפש חיתולים ותחתונים". "קו החוף עוסק במחירן של המלחמה ושל שנאת חינם", אומר שי פיטובסקי, המנהל האמנותי של התיאטרון. "גיבור המחזה לא רוצה לגעת בעבר שלו ומנסה לחיות במקום אחר. זה קצת כמו שאנחנו מוצאים את עצמנו מאז ה-7 באוקטובר". "המחזה הציג מציאות משנות ה-70 וה-80", מוסיפה דנה יצחקי, ממייסדות התיאטרון. "זה היה הכי רחוק מאיתנו ושייך למלחמה שהיא שלהם וביניהם, ואז זה היכה לנו בפרצוף – שזה אנחנו וזה בינינו".
כאמנים אתם לא רואים חובה לצאת מהארון ולהביע דעה על הקטסטרופה הזאת?
"כשעבדתי בהבימה עסקתי הרבה בהצגות פוליטיות והייתי רווי במצבים תיאטרליים על הקרע החברתי", מספר פיטובסקי. "כשאתה עומד מול איתני הטבע הגדולים הפרספקטיבה קצת יותר רחבה וכשבאתי לכאן הרגשתי צורך לעסוק בשאלות אל-זמניות. מצד שני אי-אפשר לברוח מהמציאות בישראל. אנחנו הכי רחוקים שאפשר מהמרכז, אבל עדיין מושפעים ואני מתלבט בשאלה הזאת. גם אצל שייקספיר המתח בין השליט לדמוקרטיה נוכח, אבל צריך למצוא דרך חכמה לעשות את הדברים האלה ולא בצורה דידקטית. זה מסוכן כשתיאטרון הופך להיות דידקטי". "ולא לשכנע את המשוכנעים", מדגישה רוגל, "ולדבר גם למי שלא חושב כמוך, ואיך להגיע אליו לא עם פטיש בראש, אלא בדרך אחרת.
"אמנות היא בכלל דבר מוזר במה שנקרא 'החיים במדינת ישראל. גם בקורונה וגם במלחמה הדבר הראשון שנפגע אלו ענפי האמנות ועולה השאלה מי בכלל צריך את זה. לפני שעשינו סדנת כתיבה עם שורדי הנובה באילת", היא נזכרת, "נפגשנו שי ואני עם מומחית לביבליותרפיה והיא הסבירה, שתפקידה של האמנות בתקופות כאלה, הוא להזכיר לאדם על מה הוא נלחם. מאד התחברתי לדבר הזה, לראות כבני אנוש את היופי בתוך המקום הכואב".
פיטובסקי: "זה דבר טוב לאמנות כשחברה מלאה בקונפליקטים, שיש בה הרבה תיבות פנדורה וזה התפקיד שלנו – ללכת לפינות החשוכות שפחות נוגעים בהן ולעשות שם ריפוי. להצביע על זה ולהתעסק בזה, לפעמים לצחוק על זה ולפעמים לכאוב את זה. כמו במחזה שהעלנו – 'חדר 201' (על פי 'טייפ' של סטיבן בלבר) – שמספר על זוג מהתיכון שלא נפגש 20 שנה, ויש שם סוד על חברה משותפת. הם שקועים ברגשות אשמה ובזיכרון שרודף אותם – נושאים מאד רלוונטיים לחיים שלנו היום. או ברובד האישי – ירמה במחזה 'ירמה לאור ירח', רוצה להביא ילד לעולם ונשאלת השאלה מה המחיר, והאם בכל מחיר ומה זה להיות מישהי שאין לה ילד בחברה שמעודדת ילדים. הכוח של האמנות הוא שהיא אישית, אבל נוגעת בהרבה מעגלים. אירוע אמנותי חייב להיות מורכב כמה שיותר, שתצא מבולבל. זה לא מצע בחירות שבאים ואומרים לך – ככה זה. החיים מורכבים".
תיאטרון בלי בית
שמו של התיאטרון נושא את זכרו של אלעד, אחיו של בועז דן, ממקימי התיאטרון וכיום המנכ"ל, שהיה בן קיבוץ אילות ונהרג במלחמת לבנון השניה.
יצחקי: "בועז ואני סיימנו בית ספר למשחק ומפעל הפיס פירסם קול קורא להקמת 'מעבדות תרבות'. בועז כל הזמן חפר לאנשים שחייבים לעשות תיאטרון בערבה. 'זה הבית שלי', אמרתי לו, 'יאללה בוא נגיש מועמדות'. הגשנו, לא התקבלנו והמשכנו. היינו שני ילדים תמימים עם שאיפות גדולות ואור בעיניים, והצלחנו לגייס סכום קטן. חשבנו שאנחנו מיליונרים אבל היום אנחנו יודעים שזה היה מספיק לרבע הפקה. חמש שנים גרנו אצל אבא של בועז ולא משכנו משכורות כדי להחזיק מעמד".
השניים המשיכו להיאבק על הגשמת החלום ובין השאר נפגשו עם פיטובסקי, שהיה אז מנהל אמנותי של קבוצת הצעירים בהבימה. "אמרנו לו שאנחנו מחפשים ראש אנסמבל למרות שבכלל לא היה אנסמבל", מחייכת יצחקי, "ואז הוא אמר: 'איזה קטע, בדיוק שאלתי את אשתי 'איפה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו'. הם באו אלינו לכמה ימים ואז שי התקשר ואמר: 'לא הצלחנו להבין אם זה מתאים לנו, אבל אנחנו באים'".
ככה מוותרים על קריירה בלב אימפריית התיאטרון?
"אילת היא איזשהו אי במדבר אז יש חופש אמנותי מוחלט וגם חופש פנימי" מסביר פיטובסקי. "כי כשאתה במרכז יש צנזורה פנימית. אתה יותר משועבד להצלחה, נדרש שההפקות יימכרו, העשייה צפופה, יש תחרות וזה מצמצם אותך. זה מכווץ". מצד שני ישראל קטנה. אפשר גם לקחת טיסה קצרה ולהחליף אווירה. בהיסטוריה היו הרבה תנועות של במאים שיצאו החוצה, כמו למשל אריאן מנושקין, שהוציאה את 'תיאטרון השמש' שלה מפריז ומולייר שיצא עם כרכרה וקבוצה של שחקנים ל-14 שנות נדודים. יש משהו מאוד מעמיק כשאתה עובד כמה שנים עם אותם אנשים וכל מפגש לא מתחיל מהתחלה".
עד לפני שנתיים לא היה לקבוצה חלל קבוע להציג בו, ואת האתגר הזה הם הפכו להזדמנות עם שפע לוקיישנים מפתיעים. את "הזקן והים" (עיבוד לספרו של ארנסט המינגווי) הם למשל הציגו במצפה התת-ימי באילת והקהל צפה בה בעיניים מכוסות; בר יין מקומי אירח אותם במופע של שירי אהבה, ו"ירמה לאור ירח" (מחזה של פדריקו גארסיה לורקה) הוצג בין בתי הקיבוץ באילות. כיום פועל התיאטרון בטרמינל התעופה הישן של אילת.
מה עשה לכם המעבר לטרמינל?
פיטובסקי: "בהתחלה פחדנו ממעבר לאולם סטנדרטי, אבל המקום הזה הכי רחוק מסטנדרטי. טרמינל נטוש ושבור התאים לנו בול. יש בו 2,000 מ"ר של חללים, ממש מגרש משחקים. זה הכוח של אמנות – לקחת משהו שנראה נטוש ולהפיח בו חיים".
"אין דבר שלא קרה בחלל הזה", מוסיפה רוגל. "סדנאות, הצגות ילדים, ועידת אקלים, תיאטרון קהילתי מהעוטף שהתארח פה, בובנאי שהגיע לעבוד עם המפונים בחדר מטורף, עם סדנה ליצירה ופרויקט שייקספיר בהשתתפות מאה בנות ובני נוער מכל האזור ששיחקו, ביימו, בנו תפאורות, צילמו, ערכו והפיקו שלוש הפקות באורך מלא. פתאום היה לנו מחסן תלבושות, פתאום כולם פה, יש קלעים, מאחורי קלעים, לא צריך לפרק את הפנסים אחרי כל הצגה".
איך העבודה בלהקה ובקהילה קטנה משפיעה על היחסים ביניכם?
"מהר מאוד מבינים שאתה בקונספט קצת אחר", אומר גיא כהן-שלו, אחד השחקנים בצוות. "עברתי לכאן מתל אביב אחרי הלימודים. ראיתי את שי באודישן ובפעם הבאה הוא גר דלת מולי עם המשפחה שלו. אני שומר לו על הכלבה ומשחק פלייסטיישן עם בועז המנכ"ל בארבע לפנות בוקר, בסגר בקורונה. אתה מבין שאתה חלק מקבוצה שיוצרת ביחד וגם היחסים מתכתבים עם זה. זאת אומרת היכולת והצורך לדבר בגובה העיניים, לדרוש אחד מהשני, להצליח לבקש עזרה אחד מהשני ולראות אחד את השני. זה מצליח להיות מקום הכי נטול אגו בתוך עולם עמוס באגו. יש לי הרבה חברים שחקנים וזה מאוד מאוד נדיר להיות חלק מקבוצה, שבה זה לא מרגיש כאילו האגו הוא מה שמניע".
"כשאתה עוזב את המרכז של החיים שלך" מוסיפה יצחקי, "הקבוצה שבאת לעשות איתה את המשימה הופכת להיות המשפחה שלך והחברים שלך והעוגן שלך. בגלל המרחק אנחנו גם הכי קרובים".
"זו לא עבודה רגילה" מסבירה רוגל. "כולם נדבקים ברעיון ובמטרות שלא כתובות בשום מקום. את מרגישה את החיבור לקהילה ואת הקשר עם הקהל, שאפילו מקריא חלק מהטקסטים. זה הבדל גדול מאשר להופיע באולם גדול כשהקהל אנונימי; פוגשים את ההורים של הילד שהיה בשייקספיר והבן הקטן שלהם עכשיו בחוג ומחר הם גם יבואו לסדנת כתיבה. זה עובד על רבדים אחרים".
בואו ניפגש
לאחרונה העלה התיאטרון את המופע "השיר המטורף של הארץ" עם שירים, מונולוגים ודיאלוגים שמדברים את התקופה. המונולוג שפותח את ההצגה לקוח מתוך הפייסבוק של שרון שלי, תושבת מערב הנגב:
"אם תפגשו אותנו, האנשים של מערב הנגב, בבקשה אל תשאלו כמה היינו קרובים, תניחו שהיינו קרובים מאוד, תניחו שאפשר לספור על יותר משתי ידיים את האנשים שהכרנו ואהבנו ואינם עוד… תניחו שברחנו מהבית תחת אש, תניחו שראינו מראות קשים… אל תשאלו אם נחזור או איך אנחנו יכולים לגור בבית שלנו… דברו איתנו על מזג האוויר, אמנות, כדורגל, פילוסופיה, על הים והזריחות והשקיעות. מותר לצחוק לידנו ואפילו רצוי… תסלחו לנו אם אנחנו כועסים על העיר שלכם או הקיבוץ שלכם רק בגלל שהוא לא הבית שלנו".
"היה בזה משהו אותנטי ואמיתי שמבקש – תתייחסו אלינו כבני אדם", מסביר פיטובסקי. "זה נכתב אמיתי וכן, כמו מכתב הדרכה".
איך עושים ערב כזה בלי חששות? הרי אין יותר מילים
"פתחנו קבוצת ווטסאפ וכל אחד זרק רעיונות ושירים", מספר קובי ליליאן, פסנתרן והמנהל המוזיקלי של התיאטרון. "היתה רגישות גבוהה לטקסט – לא לבחור שירים שיותר מדי נוגעים בפצעים ושלא יהיה כבד מדי. שאלנו את עצמנו מה קורה אם לוקחים שירים טיפה שמחים, או דברים שלא בדיוק קשורים". "כל האירוע מורכב ומופרע ומעורבב", מוסיף כהן-שלו. "זה התחיל כצורך שלנו יחד עם הקהל שפגשנו בסדנאות. מהשבוע השני של המלחמה עשינו כל שבוע מפגש שקראנו לו 'בואו ניפגש', שהיינו מסיימים בנגינה ובשירה. הרגשנו שזו הדרך הכי נגישה, הכי מהירה, הכי אותנטית והכי מזמינה את כולם להיות חלק בביחד".
רוגל: "אנשים בוכים, הרבה. זה מאתגר. אנחנו ממש עם הקהל. אנחנו מנסים למצוא את האיזון הנכון. אנחנו לא בתוכן בידורי, גם הקטעים השמחים הם בקונטקסט למרות שאנשים צריכים רגע הומור. זה מרגיש חי, לא כמו הצגה שאתה יודע לאן אתה הולך. זה כל פעם אחר. בהתחלה אמרתי 'אני לא רוצה לשיר עכשיו. מה יש לשיר בתקופה כזאת'. ואחרי כמה שבועות פתאום הרגשתי שאני רוצה. הכל משתנה כל הזמן".
פיטובסקי: "את המציאות הרגילה אנחנו חווים דרך פילטר של התקשורת, אז כשעוסקים בנושא כזה צריך למצוא זווית פחות מדוברת. יש במופע מונולוג שמבוסס על חוויה שלי, כשהסתובבתי בקיבוץ ושמעתי את המואזין בפעם הראשונה בחיים. עד היום אני לא יודע אם שמעתי או דמיינתי, אבל זה שינה לי משהו בדי.אן.איי. – לשמוע ערבית בלילה בקיבוץ. היום אני כבר לא יכול לחזור לשם.
"מוזיקה היא הכלי התיאטרלי הכי חזק שיש כרגע. כל פעם שאנחנו מביאים שיר או טקסט חדשים, כל אחד עובר עם זה מסע פרטי, עם האנשים שהוא איבד או כמעט איבד, או היה קרוב אליהם בתקופה הזאת. זה לא גמור. זה עוד משתנה. אנחנו בתהליך של חיפוש חומרים כי המציאות כל הזמן משתנה.
"המפגשים שעשינו כל שבוע עם הקהל גרמו לי להרגיש, שאולי לא צריך תיאטרון קונבנציונלי. אולי מספיק להיפגש עם קבוצה של אנשים ולעשות משהו טקסי. זה הכי לא תיאטרון ומצד שני זה הכי תיאטרון שיש. זה לא מחזה ולא סיפור, זה תיאטרון שחוזר למקורות שלו – טקסי טיהור, טקסי חניכה. כי כולנו פצועים והתיאטרון אולי יכול לרפא עם צלילים, מגע ותנועה".