תמוז – זמן חורבן, זמן גאולה

וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה’ אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה, וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז. (יחזקאל ח’:יד)

בכל קיץ מחדש מגיעה התקופה שהכול כבר יבש, והרוחות מתחממות ופרצי האלימות מתלקחים ובוקעים, ומגיעה הידיעה שמתקרבים ימי שיא הקיץ, יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים האלה, זרועים אותות חורבן ודיווחי פצועים והרוגים. תקופת בין הַמְּצָרִים חלה בשלושת השבועות שבין י”ז תמוז לבין ט’ באב, בין היום בו הובקעה חומת ירושלים ליום שבו חרבו בתי המקדש. שבועות אלה ידועים גם בכינוי תלת דפורענותא – שלוש של פורענות. ההפטרות הנקראות בשלוש השבתות לקוחות מנבואות התוכחה והחורבן הקשות של ירמיה וישעיהו.

כך משמרת המסורת היהודית את תודעת החורבן כבר יותר מאלפיים שנה. שלושה שבועות של חשבון נפש משותף, היזכרות אקטיבית בשיבוש הגדול שאנחנו כבני אותו עם הצלחנו לגרום לעצמנו. המנהגים שמלווים את התקופה הזו יוצרים התגברות הדרגתית של מנהגי אבלות. זה מסתיים בתשעה באב, ישיבה על הקרקע, תענית וקינה ומתחיל בהימנעות ממותרות היומיום – אכילת בשר, רכישת בגדים חדשים, חגיגות בכלל ומין בפרט. בפועל מתבטא התהליך בהורדה הדרגתית של הווליום בערוצי הבידור המרימים, הפחתה במנות האסקפיזם, ומקום נרחב לרביצה בחום הקיצי להיאנח, להרוות את האדמה היבשה בדמעותינו, ולהקטיר קינות אל השמימה.

הפרקטיקה עצמה, בזמן זה של השנה בארץ הזו, לא התחילה בתנ”ך. שמו של חודש תמוז לקוח משמו של האל “תמוז”, או דוּמוּזִי באכדית. במיתולוגיה השומרית, שהיא תפיסת העולם ששררה במחוזות מסופוטמיה הנרחבת בתקופה בה נוצרה וניתנה תורת אברהם ומשה, מסופר כי דומוזי היה האל הרועה, אל הפריון, בחיר לבה של האלה האם-הבת הגדולה אִינַנָּה. באחד המיתוסים, יורדת איננה אל הַשְּׁאוֹל, למפגש עם אחותה, ארשכיגל אלת המוות, אשר לוכדת אותה שם. אִינַנָּה מצליחה להיחלץ משם (בכל זאת, אלה) אך מתלווים אליה שדים שתפקידם לאכוף את הכלל לפיו אין לצאת מהַשְּׁאוֹל בלי לדאוג למחליף. כשאיננה מגלה כי אהובה דומוזי לא הוטרד מהיעלמותה והמשיך לחגוג בהיעדרה את החיים על פני האדמה, היא זועמת ומסגירה אותו בידי השדים. דמוזי נמלט להסתתר בבית אחותו, גשתינאנה, אך השדים מגלים אותו. אחותו מרחמת עליו, מתחננת מתייפחת ומציעה עצמה במקומו. רחמיה של איננה נכמרים ומושגת מעין עסקת טיעון אלילית, בה האח והאחות מחלקים את זמנם בעולם התחתון, חצי שנה כל אחת. כאשר תמוז האהוב יורד אל השאול, מתאבלים עליו כולם, האנשים החיות והצמחים, עד אחרון העלים, קמלים ויבשים. וכשהוא עולה מן השאול מתחדשים הגשמים וקסם הפריון שב אל העולם.

פולחן הנשים המבכות את התמוז שמתואר בספר יחזקאל הוא זה שיצר את סוגת הקינות, והוא צומח בראשיתו מהמעגל השנתי של טבע הבריאה, קמילה והתחדשות, מוות וחיים. המיתולוגיה יוצרת פרקטיקה שמזמנת התבוננות על מה שכמו הטבע קמל ומת בחיינו – אנשים קרובים שנפטרו, דברים שהתפרקו, בתים שחרבו, חלומות שנגוזו – ומשקה את הכאב בדמעות ובשירה, כדי שממנו יצמחו מחדש עוד עולמות, יתגשמו עוד עננים.

החידוש היהודי שהפך את פולחן התמוז לימי בין המצרים הוא הלבשה מאוחרת יותר, כמו שמרכיבים על עצי הדר ענפים של פירות חדשים. שלא כמו פולחן תמוז השומרי, ט’ באב אינו אישי או אוניברסלי, אלא קולקטיבי ופרטיקולרי. הוא מועד שצומח לא מתוך שורשי מיתולוגיה על עולם הטבע, אלא מתוך ענף המציאות ההיסטורית, הפוליטית המשותפת של עם אחד. ועוד איזה עם העם הזה. מין עם כזה מוזר שנבחר משום מה לשאת איזו בשורה ולהעבירה מדור לדור. עם שאיכשהו מתעקש ומצליח – על פני מאות שנים, אינספור יבשות וימים, הגירות ורדיפות, מלחמות פרעות וכל שאר מיני שינויים – להמשיך למסור את המסורת, להמשיך לקיים ולהצמיח קהילות ותנועות המרכיבות מרקם מטורף של ביטוי רוחני ותרבותי, מלא גוונים וניגודים.

בשנות הגלות הארוכות תודעת החורבן והגעגועים לציון היו הדבק המחבר בין חלקי הסיפור, בין ממדי הזמן. החורבן הפך למענה לכל שאלה לגבי המסורת. “למה שוברים כוס בסוף החופה?” כי חרב בית המקדש. “למה מתפללים שלוש פעמים ביום?” כי חרב בית המקדש. “למה אנחנו חיים בארגנטינה וקוראים לי מרדכי?” כי חרב בית המקדש.

אבל שיבת ציון השניה והקמת מדינת ישראל שינו את פני הדברים. במיוחד לאחר 1967 התעוררו דיונים תיאולוגיים סוערים בשאלה האם יש עוד טעם לקיים את קינות ט’ באב בעודנו יושבים בירושלים שחוברה לה יחדיו ונבנית לתלפיות כבירתה של ממלכת יהודה, כלומר ישראל, הריבונית. כעבור אלפיים שנות, שוב ריבונות יהודית בארץ ישראל, שוב ירושלים מרכז שלטוני ופולחני. תקופת בית שלישי.

אך בזמן הזה, אחרי דורות שבהם לא היה ברור אם יש בכלל עוד טעם בקינה, חורבן מתהווה לנגד עינינו. שסעים מדממים ואלימים נבקעים בין כתות ושבטים. שלטון קנאי מכפיף את כל משאבי הציבור למערכת מושחתת, אלימה ותוקפנית. כיבוש של עשורים ללא קצה חוט שוחק את הדורות הצעירים, שורט את נפשם של מי שהופכים להיות ההורים של הדור הבא. האם ההיסטוריה חוזרת?

אני יודעת שאני לא לבד. הבהלה אל הדרכונים הזרים וגלי ההגירה מרצון מבטאים בדיוק את אותה התחושה. לפעמים נדמה שהבהלה הופכת לתשוקת חורבן ממש, לכמיהה אל היום שבו כל זה ייגמר כבר, שתיפסק עבודת הקורבנות, שלא יהיה יותר למה לזבוח. אך האימה גדולה עוד יותר מהתשוקה. אני מצטמררת עם כל ידיעה על פרץ אלימות, עם כל גילוי מדכא של אדישות לזולת – הומלסים, זוהמה ברחובות, אינפלציה דוהרת.

ועדיין, בלבב פנימה מבערת תקווה. אופטימיות חסרת תקנה שהשתרשה בתוכי לפני עשר שנים, כשהפכתי אמא לבן. אין לי ברירה אלא לחזות בעצמי בעולם אליו הבאתי אותו, בעיניים פקוחות ודומעות ומבקשות ומחפשות זרעים של תקווה, נבטים של נחמה.

עכשיו זמן קינה. עכשיו זמן נבואה. עכשיו זמן לשאוב מים ממעיינות הישועה. ויש מעיינות. כמו שניבא שאול טשרניחובסקי בשירו “אני מאמין” (הידוע כ”שחקי שחקי”) – “דור בארץ אמנם חי … חיי רוח לו אין די”. שפע ועושר אדיר של יצירה תרבותית, חברתית, רוחנית עוצמתית מתהווה מתוכנו. לא רק על במות מול קהלים, אלא בקהילות ובמעגלים.

החורבן השלטוני חיסל את הפולחן האחדותי, אבל לא חיסל את הקיום הלאומי והאמוני. נהפוך הוא. הצמיחה הרוחנית הגדולה ביותר של העם היהודי התרחשה לאחר החורבנות, בזמנים שבהם נותרו בני ובנות עמנו לעסוק בשלהם, בחיים עצמם, ולמצוא את הדרך להסתדר יחד בין שאר עמי הארץ ומשפחות האדמה. אולי סוף סוף נוכל לחדול ממלאכת כיסוי הארץ הטובה הזו בשמלת בטון ומלט, להפסיק לזהם אותה בפסולת תעשיות נשק וצרכנות עיוורת. אולי נהיה כמו בני דור החורבן ובנותיו, שהמשיכו לחיות בארץ והעמידו דורות שהבטיחו את הקיום כאן עוד מאות שנים, לא כאדוני הארץ אלא כאוהביה. מתוך חורבן בית שני נולדה התפילה היהודית, נוצרו מערכות הרווחה, הלימוד והכלכלה הקהילתיות שאינן נזקקות להמנון או לדגל כדי להמשיך לפרוח לקמול ולצמוח שוב מתקופה לתקופה בכל מקום בעולם. כאן ועכשיו זמן חורבן. כאן ועכשיו זמן גאולה.

החורבן, קריסת המערכות והתפיסות הישנות, מפנה מקום ליצירה של העולם החדש. כך לא רק בטבע ובמיתולוגיה השומרית העתיקה על הקשר בין קיץ לסתיו, אלא גם במסורת היהודית. בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות) נאמר כי בתשעה באב נולד המשיח. ר’ צדוק מלובלין מבאר כי “בכל דור ודור נולד בט’ באב בחינת המשיח”. להבנתי, המשיח אינו איזה אדם אחד שיבוא על חמור והכול ייפתר. המשיח הוא הבחירה האישית של כל אדם להיגאל מחורבן, להיוולד מחדש מבין המצרים.