עצמאות או חיים משותפים?

התבקשתי לכתוב משהו על עצמאות או על המתח שבין עצמאות לאמונה. ניסיתי להקל על עצמי ואמרתי: מה שמעסיק אותי יותר בימים אלה בהקשר הפוליטי של התקופה (והתקופה הרי פוליטית מתמיד), היא הסוגיה של חירות מול אחריות. אבל אז אמרו לי: חירות היא הקטע של ניסן ופסח, זה הגיליון של אייר – אייר זה עצמאות.

וכך נשארתי עם המילה הזאת תלויה באוויר. עצמאות. היא לא באה לי טוב. כחסידת ניו-אייג’ התרגלתי בשנים האחרונות לדבר על עצמיות ועל העוצמה הנובעת מתוך החיבור לעצמי. אבל עצמאות – משהו שם לא יושב נוח. אי-הנוחות הפכה צמרמורת של ממש כשקראתי בעיתון בראש חודש אייר, ששר הביטחון גלנט קרא “לא להכניס ביטוי פוליטי לקודש הקודשים שלנו, לבתי העלמין הצבאיים”.

כרבה יש לי הרבה מה לומר על קדושה, אבל עצמאות אינה מילה יהודית. אין לה כל שורש במסורת ישראל, לא מילולית ולא רעיונית. המילה נולדה במוחו של איתמר בן אב”י שהציע אותה כתרגום למילה Independence באנגלית, כאשר היא הפכה להיות המילה שמקובל להשתמש בה לתיאור מצב של טריטוריה ההופכת להיות מדינה ריבונית, אי שם לפני כמאה שנה. במונחים יהודיים – ממש לא מזמן.

אביו הנביא של איתמר בן אב”י, הלוא הוא אליעזר בן יהודה, הציע לעומתה את המילה “בְּדָדָה”, שמהדהדת את דברי הנביא בלעם על “לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (במדבר כ”ג, ט). קשה לדמיין את ההמונים נושאים בגאון את “מגילת הבדדה” או יוצאים במחולות כדי לחגוג את “יום הבדדה הלאומי”. אולם שתי ההצעות מתארות את אותו עיקרון של אי-תלות. בשתיהן יש נאמנות לרגש הילדי, לרצון שלא להיות תלוי בזולת, לעשות את הדברים “לבד” או “בעצמי”. איני רוצה להישמע כמזלזלת, חס ושלום, ברגש האותנטי שאפף את החברה היהודית במדינת ישראל הצעירה שעמדה סוף סוף כעובדה קיימת, ברשות עצמה. הוריי ובני דורם עוד זוכרים את ההתרגשות האמיתית, האותנטית, של להיות באמת – מדינה כמו כל שאר המדינות – מדינה שיש לה בית נבחרים וממשלה, טריטוריה וצבא וכל שאר סממני הריבונות.

ריבונות היא דווקא כן מילה שיש לה שורשים יהודיים. אך הריבונות היחידה באמונה היהודית נמצאת בידי ישות אמורפית רבת-שמות וחסרת פנים או צורה, שהיא ראשית הכל ותכלית הכל, אשר לשם הנוחות נקרא לה, לעת עתה, אלוהים. היכולת של מדינה, כלומר של ציבור אנשים הנמנים עם תושביה או אזרחיה של ישות פוליטית-משפטית-כלכלית המוקפת בקווים דמיוניים הנקראים גבולות, להיות באמת ריבונית או עצמאית ובלתי תלויה היא אפסית. כל האנשים החיים בתוך כל הישויות הללו קשורים אלה באלה ברקמה מורכבת של משחקים שונים של כוח, של כסף ושל זהות, וכולנו כפופים לחוקי הטבע והכאוס. ריבונות אנושית או מדינית היא אשליה. אפשר לכונן מערכות שלהן מוטת שליטה רחבה על אוכלוסייה גדולה, אבל כל מערכת כזו עתידה לשנות צורה, להתפרק ולהיבנות מחדש. אפשר לנסות לשכון בדד ולא להתחשב בגויים, אבל בכל חומה יש סדקים, ולכל פעולה יש השלכות ותגובות.

עצמאות היא גם לא באמת מה שהחגים הלאומיים של חודש אייר מציינים. יום הזיכרון שחל בד’ אייר, יום העצמאות הנחגג בה’ באייר ויום ירושלים המצוין בכ”ח באייר – כולם עוסקים במלחמה ובזיכרון, בניצחון ובמוות. אפילו הנרטיב הקולקטיבי הרשמי אינו מדבר על עצמאות, אלא דווקא על תלות הדדית. כך גם התלות שבין ישראל העֲרֵבִים זה לזה, המצווים זה לזה בחייהם במותם. גם התלות שבין ישראל לעַרְבִים היא אותה תלות הקיימת בין אויבים המצווים זה לזה את מותם, בתחושת צדקתם ובנבדלותם.

בילדותי ונערותי הרגשתי שאלה הם באמת הימים הקדושים ביותר במעגל השנה. בחברה החילונית שבה גדלתי, היו אלה למעשה הימים היחידים שבהם לגיטימי היה להתפלל. מובן שלא קראו לזה ככה, אבל החומרים שמהם עשויים טקסים – קטעי קריאה מדודים, שתיקה, שירה, עדות והתרוממות רוח נוגה – הם תפילות. ההתמודדות עם המוות היא כולה תפילה, בין אם אלה שורות צידוק הדין או שירי כאב ומחאה. אני אוהבת להתפלל. אני אוהבת את הרגעים המיוחדים שבהם הלבבות מסונכרנים לאותו רגש, את הרגעים שבהם שתיקה עמוקה עוטפת קהל שלם, רגעים שבהם קולות עדינים נרקמים יחד לכדי קריאה של הודיה ופליאה או בזעקה של געגוע וצער. זו קדושה בעיניי.

הקדושה אינה מצויה בבתי הקברות הצבאיים. קדושה אינה יכולה כלל להימצא במקום מסוים או לנבוע מאבן כלשהי. קדושה קיימת במרחב הזמן והרגש בלבד. הביטוי “קודש הקודשים” שבו השתמש השר גלנט, תיאר חלל ריק בלב בית המקדש שעמד שומם כל השנה, למעט רגע אחד שבו נכנס איש אחד לתוכו ונשא תפילה אחת, בשם הציבור כולו. קדושתו לא היתה עצמאית אלא תלויה בכוונת הלב המשותפת של כלל המתפללים להרחיב את המקום בליבם לסליחה ולבחור בעצמם, בכל שנה מחדש, בחיים.

כל כך הרבה דברים קשים לי בשנים האחרונות, והשנה במיוחד, בימי אייר האלה. תחושת השייכות והחיבור שיצרה את רגעי הקדושה שבזיכרונותיי ובזיכרונות דור הוריי נשחקה עד דק. כל אותם תפיסות והרגלי ביטוי המייחסים קדושה למקומות מסוימים, לאנשים מסוימים או למוסדות מדינה המאיסו עליי את הפולחן כולו. במקום עצמאות אני רואה גלי עצמות הולכים וגובהים בשם ערכים נעלמים. במקום עצמאות אני חווה עצימת עיניים לכאבו או לשמחתו של הזולת – אם הוא חרדי או ערבי או מתנחל או שמאלני. אני לא רוצה לחגוג ברעש ובצלצולים אשליה של עצמאות. אני רוצה ליהנות בשקט ממציאות אמיתית של תלות הדדית.

ובכל הנוגע לזיכרון, השנה אני בעיקר זוכרת לספור כל יום את ספירת העומר. כך אני מזכירה לעצמי כי ימי הניצחון והזיכרון הלאומיים הם בעצם סוג של ניו-אייג’. כך אני זוכרת את הדורות שקדמו לי, שבחייהם ציוו לי את החיים ושעבורם חודש אייר לא היה עת לזיקוקים, למשואות, לצעדות או למצבות, אלא כברת הדרך המרכזית במסע של שבעה שבועות. מסע משותף בין יציאה משעבוד להתגלות. מסע של עבודת אדמה יומיומית מראשית הבשלת החיטה עד הקציר. מסע שעיקרו הוא האמונה שהזמן יעשה את שלו, שהאדמה תיתן את יבולה ושהחיים המשותפים בארץ הזאת יימשכו.