הלורד שויתר על הגלימה שלו

אם הג’יני שבבקבוק היה נותן לי משאלה אחת שאותה אוכל להגשים, הייתי מבקשת להחיות את הלורד אלפרד תומפסון (“טום”) דנינג ולמנות אותו לנשיא בית המשפט העליון בישראל למשך חמש השנים הבאות. ואם תשאלו למה דווקא הוא, אפתח במוטו המצוטט מפיו, הבסיס המוסרי שהנחה את הלורד הבריטי הזה, לאורך לא פחות ממאה שנות חיים: All My Life I Have Striven To Protect The Common Men From The Evil Power Of The Executives ובתרגום חופשי: “כל חיי נלחמתי להגן על האיש הקטן מכוח הרשע של הפקידות”. זו היתה משנתו הסדורה. האם שמעתם אי פעם שופט או שופטת ישראלים אומרים דברים כאלה? אולי קרובים לאלה? אני לא. שמעתי את הנשיאה הנוכחית של בית המשפט העליון מטיפה למשנה פחות או יותר הפוכה. אסתר חיות היא לא הלורד דנינג ואפילו לא שכנה אידיאולוגית שלו. היא דווקא חסידת הדוקטרינה האמריקנית שהמוטו שלה שונה באופן מהותי: Hard Cases Make Bad Laws (“מקרים קשים” הם כאלה, שמחייבים את השופט לפסוק לטובת האדם הקטן להגשמת עשיית צדק. אולם פסיקה כזו לעיתים קרובות מנוגדת לטובת הכלל ולכן, על פי הגישה הזו, היא מייצרת “חוק גרוע”). משמע – בית המשפט של חיות/שמגר/בייניש/גרוניס/נאור/ברק לא יצא ולא ייצא מעורו על מנת לסייע לאיש הקטן וזאת מחשש שהתקדים יזיק לכלל. הכלל תמיד חשוב יותר מהפרט. לכן עתירות כה רבות לבג”צ נדחות על הסף מנימוקי–סל שונים ומגוונים: “הקדמת מדי, איחרת מדי, אין לנו סמכות, זה לא מעניינו של בית המשפט, אין לך זכות לעתור בשם הציבור” ועוד כהנה וכהנה תירוצי דחייה מן היקב ומן הגורן. על פי השקפת העולם הזו, הציבור לעולם חשוב יותר מהאדם הבודד ולכן זכויותיו נסוגות מפני מה שנתפס בעיני בית המשפט כ”טובת הציבור”. לעומת הגישה הזו, בית המשפט של הלורד דנינג יצא מעורו ומגדרו למען האיש הקטן ולכן, כנראה, הוא זכה לכינוי “השופט האהוב ביותר בהיסטוריה של המשפט האנגלי”.

הפרלמנט הבריטי לא התבייש לחוקק חוקים בעקבות פסיקותיו של הלורד דנינג. אף אחד לא ראה בכך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות או “הפיכה משפטית”. להפך; הפרלמנט האנגלי הקשיב, חבריו בחנו ודנו בפסיקותיו ובהשקפותיו, ולעיתים אף שינו את החוק בעקבות הפסיקה

ועכשיו במעבר חד, לכאן ועכשיו (אבל רק לרגע); אקדים ואומר שאינני חסידת הפגנות המחאה נגד המהפכה השלטונית – ולא חס וחלילה בגלל שאני בעד ה”רפורמה” המוצעת להריסה סופית של בית המשפט העליון. להפך. אני נמנית עם הגורסים שבפועל אין מה להציל כי בית המשפט העליון כבר מזמן אינו מגן על מי שהוא אמור להגן. זכויות האדם היו למרמס, הנגישות לערכאות אלה שמורה לעשירים בלבד ובג”צ אינו מעוזה ומבצרה של הדמוקרטיה. לכן, כל נאום רווי מניפולציות של חסידי ה”מהפכה”, החל בנתניהו וכלה בלוין, בנושא “ריסון בית המשפט העליון” הוא בדיחה פנימית פרטית של השניים. נתניהו ולוין יודעים היטב שהם מסוגלים לחולל את המהומה המכונה “הרפורמה המשפטית” אך ורק בשל חולשתה ורפיסותה של המערכת ולא הודות לחוסנה.

אם בג”צ אכן היה חזק ונחוש לשמור על זכויות האדם בכל מחיר, לקדם צדק ושוויון חברתי, לדאוג לטובת האזרחים ממש – נתניהו לא היה ראש ממשלה. נשיאת העליון מותקפת כעת על ידי אותו גורם שהפחיד אותה לא מזמן עד כדי כך, שהיא נטשה את משמרתה והביאה על עצמה ועלינו את הצרה הנוכחית. שהרי היא בעצמה אישרה בבג”צ ה–11 לנתניהו להיות ראש ממשלה! חיות אולי שכחה שחוקי הג’ונגל פשוטים מאוד: כשאתה חלש, מתנפלים עליך בטענה שאתה חזק מדי, מאיים, מפחיד, ולכן יש צורך לנטרל אותך. לו באמת היית חזק, הם לא היו מעזים. ככל שתיכנע, תוותר, תחפש פשרות, כך תהיה תבוסתך מהירה יותר ומפוארת יותר. מגיפת הרפורמה המשפטית היא לעניות דעתי פועל יוצא ישיר של חולשתו המתמשכת של בג”צ. את תוצאות אי התערבותו של בית המשפט העליון בריסונה של ממשלה פושעת, אנחנו קוצרים היום.

לאור המהפכה המשפטית מולה ניצב בג”צ חלש שעקר לעצמו במו ידיו את כל שיני הבינה, אני בוחרת להביא בפניכם כאן היום את סיפורו של טרובדור משפטי ענק, לוחם של ממש. לו היה לנו לורד דנינג אחד, נתניהו כבר היה קורא את גזר דינו בתיקיו הרבים מאחורי סורג ובריח, או, בשיט תענוגות רומנטי עם רעייתו האהובה וילדיו החביבים – ראש ממשלה הוא לא היה באף אחת מהאופציות.

נחזור אל הלורד החביב שלנו. אלפרד תומפסון “טום” דנינג היה פרקליט ושופט אנגלי. הוא נולד ב–23 בינואר 1899 בוויטצ’רץ’, המפשייר, לצ’ארלס דנינג, ולאשתו קלרה דנינג (לבית תומפסון). הוא היה אחד משישה ילדים והוא נולד חודשיים מוקדם מהצפוי וכמעט מת בלידה. מספרים עליו שהיה כל כך קטן וחלש עד שזכה לכינוי “טום אגודל” והאגדה מספרת שהוא יכול היה להיכנס לסיר בנפח של חצי ליטר. הוא נקרא על שמו של אלפרד הגדול על ידי אחותו מרג’ורי, והוטבל בכנסיה האנגליקנית ב–23 באפריל 1899. יחד עם אחיו הגדול, גורדון, החל טום את לימודיו בבית הספר הלאומי של וויצ’רץ’, שהוקם על ידי האגודה הלאומית לחינוך העניים. שני הבנים זכו במלגות לבית הספר התיכון אנדובר שם הצטיין דנינג, וזכה בארבעה פרסים על מאמרים בספרות אנגלית.

“בחשכת הסודיות כל מיני דברים יכולים להשתבש. אם דברים באמת נעשים בפומבי אתה יכול לראות שהשופט אכן מתנהג בעצמו כמו שהוא דורש מאחרים, עיתונים יכולים להגיב על זה אם הוא לא מתנהג כמו שצריך – זה שומר על כולם בסדר”

לורד דאנינג

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו רוב מנהלי בית הספר את תפקידם כדי להצטרף לכוחות הצבא הבריטיים. דנינג, שכל ילדותו חלם להיות מתמטיקאי, נותר ללא מורים ובלית ברירה לימד את עצמו באמצעות ספרים. בזכות כישרונותיו היחודיים התקבל ללימודים גבוהים באוניברסיטת קיימברידג’ שבה עשה תואר ראשון במתמטיקה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת דנינג בצרפת ואף נפצע מהפצצת מטוס גרמני. אחיו הבכור, קפטן ג’ון אדוארד ניודיגט דנינג, נהרג בקרב ואח אחר מת משחפת במהלך המלחמה.

דנינג שב לאנגליה לאחר המלחמה, ולאחר שסיים תואר שני במתמטיקה החליט ללמוד משפטים. הוא סיים את הבחינה הסופית שלו במאי 1923 ומונה ל”באריסטר” (באנגליה היו עד לשנים האחרונות שני סוגים של עורכי דין. באריסטר וסוליסיטר. עורך דין אנגלי המוסמך להופיע בבתי המשפט מכונה באריסטר. הסוליסיטר הוא עורך דין העוסק בחוזים ובהכנת תיקים למשפט אולם אינו רשאי להופיע בדיון משפטי). בשנותיו הראשונות עסק דנינג בהעמדה לדין של עבריינים, בעיקר כאלה שלא שילמו כרטיס לרכבת, נקנסו, ולא שילמו את הקנס. במהלך תקופה זו, הוא גם כתב מדריך למשטרת הרכבת ובו הנחיות לגבי מקרים כגון נהגי מוניות שסירבו לקחת לקוח ליעד בתוך האזור שצוין על ידי משרד ההסעות הציבוריות – דבר שהם היו מחויבים לעשות על פי חוק.

בפסק הדין הידוע – Bendall v McWhirter הוא קבע כהלכה כי לאישה גרושה הממשיכה לגור בבית המשותף לאחר שננטשה על ידי בעלה יש רישיון אישי לשהות שם שכן ביתו הוא ביתה. עד פסיקתו זו, נשים גרושות נאלצו לעזוב את הבית המשותף שכן הרכוש נרשם רק על שם הבעל. מדובר באחת הפסיקות הקיצוניות והמשמעותיות ביותר אשר לראשונה ראתה באישה אדם בעל יכולת להחזיק ברכוש מתוקף חיים משותפים (הפסיקה כונתה “פרשת האישה העזובה”). פסיקה זו של דנינג קיצרה את הדרך לשוויון מגדרי בעולם

בדצמבר 1943, באופן אקראי לחלוטין, כשדנינג הגיע לדיון בבית המשפט, הוא גילה כי אחד משופטי המחוז חלה ובשל כך ייתכנו עיכובים משמעותיים בהליך המשפטי. מזכיר בית המשפט ביקש מדנינג למלא את מקומו של השופט וכך החלה הקריירה המפוארת שלו על כס המשפט. הוא מונה רשמית לשופט ב–7 במרץ 1944 וקיבל את תואר האבירות המקובל ב–15 במרץ 1944. עשרים שנה קודם לכן, הוא הצטרף ללשכת עורכי הדין של אנגליה ווילס. כאמור, דנינג הפך לשופט רק ב–1944 כאשר מונה לאגף הצוואות, הגירושין והאדמירלות של בית המשפט באנגליה. הוא קודם לשופט עליון לאחר פחות מחמש שנים בתפקידו הקודם, קידום שנחשב מטאורי ממש. אבל, ושימו נא לב היטב למשפט הבא – אחרי חמש שנים בבית הלורדים חזר על פי בקשתו לכהן בבית משפט נמוך יותר – בבית המשפט לערעורים – תפקיד שאותו מילא במשך עשרים שנה.

דנינג הסביר כי לא נהנה מזמנו בבית הלורדים. הוא התנגש תדיר עם שאר השופטים, בעיקר עם השמרנים, נקלע לאינספור ויכוחים עמם ולכן ביקש לרדת חזרה לערכאה נמוכה יותר. הוא העדיף לבלות את זמנו בבית המשפט לערעורים מאשר בבית הלורדים. לטענתו, שופטי בית המשפט לערעורים יושבים בשלשות, והלורדים בחמישיות (או יותר). וכך, כדי לקבל את דרכו בבית המשפט לערעורים היה על דנינג רק לשכנע שופט אחד. “יתרון” נוסף של בית המשפט לערעורים בעיניו היה שהוא דן ביותר תיקים מאשר בית הלורדים, ולכן יש לו השפעה גדולה יותר על החוק. במהלך שנותיו כ–Master of the Rolls, נשיא בית המשפט לערעורים, דנינג יכול היה לבחור את התיקים שבהם יעסוק וגם את השופטים שאיתם ישב. ברוב הנושאים, המילה האחרונה היתה שלו. ועכשיו, שוו בדמיונכם את השופטים חיות, גרוניס, נאור או אפילו ברק, שלאחר מינויים לבית המשפט העליון, מבקשים לחזור חזרה ולכהן במחוזי. לא עלה בדעתו של אף שופט, לא בארץ ולא באנגליה לבצע “מעשה התאבדות” מקצועי שכזה. אבל לדנינג זה נראה טבעי ונכון. על החלטתו לרדת מבית הלורדים לבית המשפט לערעורים כתב פעם: “הרבה פעמים שאלו אותי: ‘למה ירדת מבית הלורדים?’ התשובה שלי היא כי הייתי לעתים קרובות מדי במיעוט”.

כנשיא בית המשפט לערעורים, הוא בחר תיקים שלדעתו היה חשוב במיוחד לשמוע, ואף הקצה תיקים לאותם שופטים שהיו מומחים בתחום המשפט המסוים הזה, שיטת פעולה מושכלת, פשוטה והגיונית שעד היום אינה מיושמת במערכת המשפט הישראלית.

היסטוריונים רבים ראו בדנינג את השופט המשפיע ביותר במאה ה–20, בין השאר בשל השינויים שחולל במשפט האנגלי. ראש הממשלה לשעבר מרגרט תאצ’ר התייחסה לדנינג כ”ככל הנראה גדול השופט האנגלי בתקופה המודרנית” וראש הממשלה לשעבר טוני בלייר תיאר אותו כ”אחד האנשים הגדולים בתקופתו”. הלורד בינגהם, אמר “לורד דנינג היה השופט הידוע והאהוב ביותר בדור הזה או אולי בכל דור. הוא היה אגדה בחייו שלו”.

דנינג הפך לאחד השופטים המפורסמים ביותר באנגליה בין השאר בגלל דו”ח שפירסם בפרשת פרופיומו, פרשה שהסעירה לבבות בריטיים רבים מאוד. ג’ון פרופיומו היה שר המלחמה של ממשלת בריטניה. ב–1961, במהלך מסיבה, הוצג אדון פרופיומו בפני כריסטין קילר, נערת ליווי, ובין השניים פרץ רומן. הוא היה אז בן 46, היא היתה בת 19. אבל קילר היתה קילרית אמיתית והיא ניהלה במקביל רומן סוער גם עם יבגני איבנוב, נספח חיל הים בשגרירות ברית המועצות שהיה… מרגל סובייטי. בינואר 1963, המשטרה יצרה קשר עם קילר (בעניין אחר) וזו מסרה להם לפתע מרצונה דיווח על מערכת יחסיה עם פרופיומו. העיתונות הבריטית חגגה, והסיפור הגיע לכותרות גם ברחבי העולם.

ההיבט השערורייתי ביותר היה כמובן היתכנותה של פגיעה בביטחון המדינה, מאחר ששר המלחמה הבריטי ניהל רומן עם פילגשו של מרגל רוסי. המשטרה הבריטית קצת נרדמה בשמירה ולא חקרה בתחילה את יחסי פרומפיו–קילר כי לכאורה שום פשע לא בוצע בפועל. בעיות המוסר האישי של השרים לא היה מעניינה של המשטרה באותה העת. הסיפור התרומם כאשר קילר ניסתה לפרסם את זיכרונותיה ב–Sunday Pictorial בינואר 1963, אך פרופיומו התעקש וטען שהוא לא עשה שום דבר רע, הכחיש הכל, הפעיל לחצים, איים בתביעה, ואילץ את העיתון לסגת מכוונתו לפרסם את סיפור האהבה המסוכן. במקביל, פרופיומו מסר הצהרה גם בבית הנבחרים ולפיה “לא היה שום חוסר נאותות בהיכרות שלי עם מיס קילר”. ובכל זאת, ביוני 1963 פנה פרומפיו למזכירו הפרטי של ראש הממשלה, הודיע ​​לו שאכן ניהל רומן עם קילר והתפטר מתפקידו.

הרולד מקמילן, ראש הממשלה דאז, ביקש מהלורד דנינג להוביל חקירה בנושא שהוגדר: “הנסיבות המובילות להתפטרותו של שר המלחמה, מר ג’יי די פרופיומו”. מי שציפה לצליבה משפטית של פרופיומו, התאכזב; תקופת החקירה ארכה 49 ימים וכללה חקירה של לא פחות מ–160 עדים. דוח דנינג קבע שהאחריות העיקרית לשערורייה מוטלת על פרופיומו, בגין קשר לא נאות עם קילר, בכך ששיקר לעמיתיו, ובכך שנתן הצהרה שקרית בבית הנבחרים. אבל הוא גם קבע שלא היתה כל פגיעה בביטחון הלאומי. הדו”ח הסופי של דנינג היה באורך של 70,000 מילים והושלם בקיץ 1963. הוא הפך מיד לרב מכר; 105,000 עותקים נמכרו, 4,000 בשעה הראשונה. מאות אנשים עמדו בתור מחוץ למשרד המכתבים של הוד מלכותה כדי לקנות עותקים. הדו”ח המלא פורסם ב”דיילי טלגרף” כמוסף ותואר כ”הספר הכחול הגזעני והקריא ביותר שפורסם אי פעם”. הדיווח זכה לביקורת כ”טיוח”, טענה שדנינג דחה; בהתאם לתפיסת עולמו הישנה והטובה הוא אמר כי “בעוד שהאינטרס הציבורי דורש לברר את העובדות בצורה מלאה ככל האפשר, תמיד יש לשקול אינטרס גבוה יותר שהוא אינטרס הצדק לאדם הפרטי שגבר על כל השאר”.

כך או כך, הנזק שגרמה הפרשה לתדמיתם של השמרנים היה בלתי הפיך ובבחירות שהתקיימו כשנה לאחר מכן הם הפסידו את השלטון. רבים העריכו עד מאוד את הגינותו של דנינג אשר למרות שמדובר בפרשה מביכה ביותר, הצליח לשמור על הפרדה מוחלטת בין ענין הביטחון הלאומי, שלדעתו לא נפגע, לבין שערוריית המין עצמה שהיתה בצבע כחול כהה.

דנינג היה ידוע בפסקי הדין הנועזים שלו הנוגדים את החוק באותה תקופה, ובעקבות פסיקותיו במהלך 38 שנות הקריירה שלו כשופט בוצעו שינויים גדולים בחוק האנגלי, במיוחד בעת שכיהן בבית המשפט לערעורים. למרות שחלק מהחלטותיו בוטלו על ידי בית הלורדים, אחדות מהן אושרו על ידי הפרלמנט שאפילו חוקק חוקים שתאמו את פסיקתו. הפרלמנט הבריטי לא התבייש לחוקק חוקים בעקבות פסיקותיו של הלורד דנינג. אף אחד לא ראה בכך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות או “הפיכה משפטית”. להפך; הפרלמנט האנגלי הקשיב, חבריו בחנו ודנו בפסיקותיו ובהשקפותיו, ולעיתים אף שינו את החוק בעקבות הפסיקה.

אחת הרפורמות החשובות אותן הנהיג דנינג בשנותיו הראשונות על כס המשפט נוגעת לחובת ההוכחה שהוטלה על חיילים ששבו משדה הקרב כשהם פגועים פיזית או נפשית. עד למהפכה שחולל, על הטוען לפגיעה משירותו הצבאי היה להוכיח זאת בעדויות ובראיות כדי לקבל גמלה מהמדינה. באחד מפסקי הדין, קבע דנינג כי נטל ההוכחה הוא הפוך, על בתי הדין להוכיח כי הפגיעה לא נבעה משירות במלחמה. דנינג ביטל את חובת ההוכחה על הפצוע או הלום הקרב והעביר אותה למדינה. “היפוך נטל הראיה” כך נקראת הסיטואציה המשפטית הזו, איפשרה לרבים מאוד מהחיילים לזכות בפיצויים ובגמלה שכן לא היה עליהם להוכיח שנפגעו במלחמה. יש להניח כי היותו של דנינג אח שכול ופצוע מלחמה בעצמו הביאה לשינוי העצום הזה, והעם הבריטי פשוט אהב את זה מאוד.

לאחר פחות מחמש שנים כשופט, דנינג מונה ללורד בבית המשפט לערעורים. בפסק הדין הידוע – Bendall v McWhirter הוא קבע כהלכה כי לאישה גרושה הממשיכה לגור בבית המשותף לאחר שננטשה על ידי בעלה יש רישיון אישי לשהות שם שכן ביתו הוא ביתה. עד פסיקתו זו, נשים גרושות נאלצו לעזוב את הבית המשותף שכן הרכוש נרשם רק על שם הבעל. מדובר באחת הפסיקות הקיצוניות והמשמעותיות ביותר אשר לראשונה ראתה באישה אדם בעל יכולת להחזיק ברכוש מתוקף חיים משותפים (הפסיקה כונתה “פרשת האישה העזובה”). פסיקה זו של דנינג קיצרה את הדרך לשוויון מגדרי בעולם שעבר את מלחמת העולם השנייה, היה עסוק בשיקום אירופה, והקדיש מעט מאד מחשבה וזמן לזכויות נשים. ההחלטה עוררה אי הסכמה בקרב מערכת המשפט ומצד חלקו הגברי של הציבור. וכך תיאר אחד הגברים הגרושים שנפגעו מההחלטה את תחושותיו: “אדוני היקר: אתה בושה לכל האנושות לתת לנשים האלה לפרק בתים ולצפות מאיתנו החבר’ה לשמור עליהם בזמן שהם גוזלים מאיתנו את מה שעבדנו בשבילו ויוציאו אותנו לרחוב. אני רק מקווה שיש לך את אותן בעיות כמונו. אז תעשה לכולנו טובה, קח רולס, ותברח ואל תחזור.” פסיקתו של דנינג בוטלה בשנת 1965, בפסיקה אחרת של בית הלורדים אשר קבעה כי ל”אישה העזובה” אין רישיון להישאר בדירת בעלה. ההחלטה הייתה מאוד לא פופולרית וזכתה לגינויים נרחבים בעיתונות אשר הובילו לחקיקתו של חוק ספציפי שכונה “חוק בתי הזוגיות” משנת 1967 אשר הסדיר את מעמדה של האישה הנשואה ברכוש המשותף.

בניגוד לדעה שרווחה במערכת המשפט, דנינג טען בתוקף שעיתונות צריכה להיות נגישה לבתי המשפט וחופשיה לבקר שופטות ושופטים. הוא האמין שכל ההליכים המשפטיים צריכים להתקיים בפומבי, וציטט את ג’רמי בנת’ם שאמר כי “בחשכת הסודיות כל מיני דברים יכולים להשתבש. אם דברים באמת נעשים בפומבי אתה יכול לראות שהשופט אכן מתנהג בעצמו כמו שהוא דורש מאחרים, עיתונים יכולים להגיב על זה אם הוא לא מתנהג כמו שצריך – זה שומר על כולם בסדר”.

היו לדנינג גם צדדים פחות זוהרים, מה לעשות, אף אחד לא מושלם. כשופט עליון דנינג גם דן אנשים למוות באנגליה עוד בשנות ה–50. בראשית דרכו הוא סבר שעל רצח, מוות הוא העונש המתאים ביותר, וכי למקרים שבהם נעשו טעויות תמיד היתה מערכת ערעורים. בשנות ה–50 משגברה ההתנגדות לשימוש בעונש מוות ומונתה ועדה מלכותית שתחקור את ביטולו, דנינג אמר לוועדה כי “העונש שהוטל על פשעים חמורים צריך לשקף בצורה נאותה את הסלידה שחש הרוב הגדול של האזרחים כלפיהם”. שלושה עשורים אחר כך, הוא שינה את דעתו לגבי עונש מוות, והתייחס למעשה כמנוגד לחוקי האתיקה והמוסר. בשנת 1984 הוא כתב “האם זה נכון עבורנו, כחברה, לעשות דבר – לתלות אדם – שאף אחד מאיתנו באופן אינדיבידואלי לא היה מוכן לעשותו או אפילו לחזות בו? התשובה היא ‘לא, לא בחברה מתורבתת׳ “.

לאחר התפטרותו של לורד אוקסי מבית הלורדים ב–1956, הוצעה לדנינג עבודה בתור לורד משפט. לאחר תקופה של הרהורים הוא נענה, והוא מונה רישמית ב–5 באפריל 1957 בתור הברון דנינג מוויטצ’רץ’ אשר במחוז סאות’המפטון; רבים מחברי הרשות השופטת ולשכת עורכי הדין שמחו על מינויו, אך הוא הוזהר שעליו להכפיף את עצמו למערכת ולא לייצר גלים גבוהים מדי. האזהרות לא הועילו.

והיו גם פאשלות גדולות – אחת מהן חיסלה לו את הקריירה. בשנת 1982 פרסם דנינג מאמר בשם “מה הלאה בחוק”; במסגרת המאמר טען כי חלק מחברי הקהילה השחורה אינם מתאימים לכהן בחבר מושבעים, וכי יתכן שלקבוצות מהגרים היו אמות מידה מוסריות שונות מאשר אלה של האנגלים הילידים. דבריו הגזעניים הושמעו בעקבות משפט על מהומה בסנט פול בבריסטול; שני מושבעים בתיק איימו לתבוע אותו ואגודת עורכי הדין השחורים כתבה ללורד צ’נסלור (השר האחראי על בתי המשפט ועל מינוי שופטים) בקשה להורות לדנינג “בנימוס ובתקיפות” לפרוש. בכך הקיץ הקץ על הקריירה המשפטית–שיפוטית אולי המרשימה ביותר בתולדות בריטניה.

האם היה דנינג גזען? ספק רב. הוא הגיע לבית הלורדים מתחתית הסולם החברתי, הוא סייע בפסיקותיו לאינספור אנשים ללא הבדלי גזע, והוא דגל כל ימיו באידיאולוגיה שקידמה יותר מכל את זכויות הפרט. מה קרה שם? מדוע התבטא כפי שהתבטא? איך נפלו גיבורים? קשה לדעת וככל הנראה גם לא נדע. ב–21 במאי 1982 דנינג התנצל על דבריו ומסר מכתב התפטרות.

ב–30 ביולי 1982, יומו האחרון בבית המשפט, הכין דנינג ארבעה פסקי דין ולבוש בגלימותיו הרשמיות ובחברתו של הלורד צ’יף השופט, נשא את נאום הפרידה שלו בפני יותר מ–300 עורכי דין שהצטופפו בבית המשפט. עם פרישתו, דנינג עבר לוויטצ’רץ’ והמשיך בעבודה שעשה מחוץ לשעות בית המשפט,

נתן הרצאות והעניק פרסים. הוא גם סיפק מדי פעם ייעוץ משפטי, נאם בבית הלורדים בעניינים שעניינו אותו, ותמך בתיקון לחוק ההפלות 1967 ובהצעות חוק שנועדו לאפשר ניהול של חברות בקשיים כלכליים.

הלורד דנינג חגג את יום הולדתו ה–100 בוויטצ’רץ’ ב–23 בינואר 1999, וקיבל מברקים הן מהמלכה והן מהמלכה האם. מקהלת גברים שרה את “Happy Birthday to You” ולכנסייה המקומית הותקן פעמון חדש בשם “Great Tom” לכבודו במיוחד לאירוע. בשלב זה מצבו הבריאותי התדרדר; הוא היה עיוור ונזקק למכשיר שמיעה. ב–5 במרץ 1999 מת בבית החולים רויאל המפשייר. הוא היה החייל האחרון ממלחמת העולם הראשונה שישב בבית הלורדים. דנינג נקבר בעיר הולדתו וויטצ’רץ’, בחצר הכנסייה המקומית. טקס הזיכרון התקיים במנזר ווסטמינסטר ב–17 ביוני 1999 ובמהלכו השופט הראשי לורד בינגהם, הספיד אותו כ”השופט הידוע והאהוב ביותר בהיסטוריה שלנו”.