איך עוד לא קראתם את ״שם הרוח״?!

קרה לכם ששמעתם משהו מדהים של מוזיקאי שנדמה לכם שאף אחד לא מכיר או שראיתם סרט או סדרה שאנשים בקושי שמעו עליהם? מצד אחד בא לכם לרוץ לספר לכל העולם על הסרט/הספר/האלבום המופלא הזה ומצד שני אתם רוצים לשמור את האוצר הגנוז הזה רק לעצמכם. ככה הרגשתי כשסיימתי לקרוא את “שם הרוח”. האמת היא שאני בכלל לא חובב ספרי פנטזיה, קראתי המון ספרים בחיי אבל ספרי פנטזיה מעולם לא היו הקריאה המועדפת עליי. כן, קראתי את כל שבעת ספרי “הארי פוטר” וגם את “ההוביט” אבל במחילה מכל מעריצי הקוסמים מהוגוורטס וההוביטים מהפלך – מעולם לא חשתי שהתאהבתי כמו במהלך הקריאה בספר הזה. טעימה ראשונה אפשר לקבל כבר בטקסט הכריכה האחורית של הספר. בכמה שורות פשוטות מתקבל תיאור חי ומסקרן של קוותה, הדמות הראשית.

“שמי הוא קוותה. לשמות נודעת חשיבות רבה, שכן הם מלמדים הרבה על בעליהם. היו לי יותר שמות מכפי שזכאי אדם יחיד לשאת… הצלתי נסיכות, גנבתי אותן ממלכים עת נמו בתלי קבורתם, שרפתי את העיר טרבון עד היסוד. ביליתי לילה עם פלוריאן, ובסופו היו לי חיי ובינתי לשלל. גורשתי מהאוניברסיטה בגיל צעיר מגילם של רוב המתקבלים אליה. הלכתי לאור הירח בדרכים שאחרים חוששים לדבר עליהן לאור היום, דיברתי עם אלים, אהבתי נשים, וכתבתי שירים שהזילו דמעות מעיני המזמרים. אולי שמעתם עלי”.

מן הסתם כנראה שלא שמעתם, לא על קוותה, ולא על הספר הזה, ובכן, הבה ונתקן מיד את העוול הזה. “שם הרוח” נכתב על ידי פטריק רותפס, והוא ספר השייך לקטגורית פנטזיה אפית, שבכללי זה שם שאמור להכיל בתוכו ספרים שיש בהם קוסמים, פיות, שדונים, דרקונים ויצורי פלא אחרים ובדרך כלל יעסקו בניצחון הטוב על הרע תוך כדי תהליכי התבגרות של דמויות המפתח בסיפור. “שר הטבעות” למשל ו”סיפורי ימי נרניה” נכללים בקטגוריה הזאת. מצחיק לנסות לצמצם את “שם הרוח” לקטגוריה אחת. רותפס, האיש שכתב את “שם הרוח” אמר שהוא בעצמו לא בטוח איך לתאר אותו ושזה משהו שנחלק בין ספר פנטזיה, לספר חצי אוטוביוגרפי, למסע הגיבור ולסיפור בדיוני.

העלילה מתמקדת בגיבורנו “קוותה” (באנגלית -Kvote וככה גם צריך להגות אותו), ולפי רותפס, דמותו נכתבה בהשראת השילוש הקדוש: גנדלף, מרלין ומשה רבנו. קוותה מתחיל את דרכו בלהקת אמנים נודדים, שם הוא מתיידד עם בן שאט–אט נהיה למורה שלו ומלמד אותו את דרכי הקסם והמסתורין. יום אחד, חבורה אפלה שנקראת ה”צנדריאן” משמידה את כל הלהקה השמחה הזו, וקוותה הופך ליתום. בלית ברירה, הוא יוצא למסע של גילוי עצמי והתבגרות. הוא עובר בתחנות של חיי רחוב ולימודים באוניברסיטה – וכל זה כדי לגלות מיהם האנשים הנוראים ההם שרצחו את הוריו ולמצות איתם את הדין. כמובן שכמו בכל סיפור טוב יש גם נערה יפה שקוותה מתאהב בה, חברות אמיצה, וסיפורים צדדיים לעלילה שמהווים מעין פולקלור תרבותי שממנו הסיפור המקורי שואב את השראתו.

עד כאן לא בטוח שהספר הזה שונה מהרבה ספרי פנטזיה אחרים, ובכל זאת, יש בו איזשהו קסם שקשה להסביר. בתוך הספר מתגלה עולם שלם שבו מי שיודע את שמות הדברים יכול גם לשלוט בהם ולהשתמש בהם למטרותיו, לדוגמה, לגרום לאישה להתאהב בך בעזרת שבע מילים, או לכפוף אדם לרצונך בעזרת תשע מילים. אני מודה שלא ניסיתי זאת בעצמי אבל הנה קטע נפלא מתוך דיאלוג בין קוותה למגיסטר אלודין, המורה של קוותה באוניברסיטה. אלודין יודע את שמות הדברים, וקוותה מנסה להבין ממנו מה פירוש הדבר לדעת את שמות הדברים ולא רק את המילים המתארות אותם.

“מה צבע חולצתו של הנער הזה?”
“כחול.”
“מה זאת אומרת כחול? תאר אותו.”
ניסיתי לרגע ונכשלתי. “אז כחול הוא שם?”

“זוהי מילה, מילים הן צללים חיוורים של שמות שכוחים. הואיל ולשמות יש עוצמה למילים יש עוצמה. מילים יכולות להצית אש בנפשותיהם של אנשים. מילים יכולות לסחוט דמעות מהנוקשים שבלבבות… אבל המילה אינה אלא ציור של אש, השם הוא האש עצמה.”

התיאור הזה מציג את ההבדל בין “לדבר על” ל”לדבר את”, וזה מה שקורה בספר כולו. המילים לא מספרות על מה שקורה, הן פשוט מניחות לו לקרות. וזה קסום. למרות הצלחתו הרבה, הספר לא תורגם מיידית לסרט, סדרה או משחק–מחשב. לא ברור אם זו קללה או ברכה, אבל אם תשאלו אותי בהחלט מעורב שם איזשהו כוח, אפל או ניסי שגורם לספר הזה להישאר “רק” כאסופת דפים (783) איכותית למדי ותו לא. הרבה אנשים יגידו שברוב המקרים העיבודים הללו אכן גורמים נזק לספרים והיה טוב אם יצירות ראויות היו נשמרות רק למחוזות הדמיון שלנו, אבל האמת היא שקשה כיום ליצירה ספרותית להיות מוכרת בקנה מידה עולמי אם היא לא הגיעה למסך. לרוב האנשים (והילדים) יש פחות ופחות סבלנות לקרוא ספרים ומה שלא על המסך, סופו כנראה להיכחד מעל מדפי הספריות ומתודעתם של היצורים המוזרים המעטים יחסית שעדיין קוראים ספרים. אבל כן תוכלו למצוא באינטרנט אינספור יצירות אמנות, ציורים, מוזיקה ואפילו סדרת קלפים בהשראתו של “שם הרוח”, ויש לי הרגשה שזה עוד יקרה ונזכה לחזות בו גם על המסך.

“שם הרוח” או בשמו המלא “שם הרוח: רשומות קוטל המלך, היום הראשון”, הוא חלק מטרילוגיית ספרים שעד כה שניים מהם יצאו לאור, ויש גדודי מעריצים שמוכנים כבר לתלות את רותפס על כך שנטייתו לפרפקציוניזם מונעת ממנו בינתיים להוציא את הספר השלישי בסדרה.

למעריצים באתר הרשמי שלו הוא מסביר שלפני שהוא כתב את “שם הרוח” הוא היה מרצה בחצי משרה ולא היו עליו שום לחץ או דדליינים, אבל כעת, אחרי שהספר זכה להצלחה אדירה, הוא לא מפסיק לקבל מיילים ומזמינים אותו לאינספור כנסים והרצאות ואין לו בעצם כמעט זמן לכתיבה. הוא מדבר בערגה ובגעגוע על הימים שבהם היה לו פשוט פנאי לכתוב ללא הפרעות, ועל כך שפתאום עם כל ההצלחה והיותו בן זוג ואב לשניים הוא בקושי מצליח לשמור על חיי המשפחה שלו. כדי לעשות את זה הוא גם רואה סרטים, קורא ספרי ספרי פנטזיה, כותב עליהם בבלוג שלו או מדבר עליהם בפודקאסט שיצר.

רותפס הוא חובב ספרי פנטזיה בעצמו ומרצה לפרנסתו באוניברסיטת ויסקונסין, והתחיל לכתוב את הספר כשהיה, כאמור, מורה בחצי משרה בבית הספר שבו למד בילדותו. הוא מספר שהוא לא הפסיק לחשוב על הספר; היה קם איתו בבוקר והולך לישון איתו בלילה. לפעמים הספיקה מילה אחת שהרגישה לו לא במקום כדי שזה יעסיק אותו כל היום, באורח אובססיבי משהו, עד שתימצא המילה הנכונה. לפני שפנה להוצאות לאור הוא העביר את הספר בין מאות מכרים, ולדבריו הסיבה שהספר הזה יצא כל כך טוב זה בגלל שהוא הקשיב למה שהיה להם להגיד. לא סתם הספר נקרא “שם הרוח” – כולו נע סביב הרעיון של חשיבות המילים והכוח שלהן. וכך רותפס כתב את הספר בזמן שהותו באוניברסיטה והעביר את הטיוטות שכתב בין שלל החברות והחברים שלו. לאט לאט, העמודים שהמשיכו להיכתב קיבלו אצלם את הכינוי “הספר”.

עד כה רותפס זכה בכמה פרסים על “שם הרוח”, הספר נמכר במיליוני עותקים והגיע למקום ה–24 ברשימת רבי המכר של הניו–יורק טיימס, מקום די מכובד לספר ביכורים של סופר אלמוני. הספר השני בסדרה, אגב, כבר הגיע למקום ראשון. עוד הוכחה לכישרונו של רותפס ולאיכותה של סדרת הספרים שלו הופיעה כשג’.ר.ר מרטין, הסופר של סדרת הספרים הידועה “שיר של אש וקרח” (שלימים עובדה ל”משחקי הכס”) אמר לאחר שקרא את הספר הראשון ש”כדאי לעקוב אחרי הבחור הזה, רותפס”. לאחר שקרא את “פחדיו של האדם החכם”, הספר השני של רותפס בסדרה, הוא אמר שהוא מצטער על זה שלא כתב את הספר הזה בעצמו. ואני יכול לגמרי להבין אותו. שימו לב, למשל, איך רותפס בוחר כאן לתאר שקט או דממה. הוא לא סתם כותב לנו “היה שקט מסביב” או “השתררה דממה בחדר” הוא בעצם שר את זה.

“זאת היתה דממה בת שלושה חלקים, הדממה השלישית לא היתה ממין הדברים שקל לחוש בהם… ואך ראוי היה הדבר כי זאת היתה הדממה הגדולה מבין השלוש, שכינסה את הנותרות בתוכה, היא היתה עמוקה ורחבה כמו סוף הסתיו. היא היתה כבדה כמו חלוק אבן גדול. היא היתה קולו הסבלני, קול הפרח הנקטף, של אדם הממתין למותו.”

מכירים את ההרגשה שאתם קוראים ספר שמצד אחד אי אפשר להפסיק לקרוא ומצד שני לא רוצים שהוא יגמר? או את ההרגשה שאתן קוראות סצנה או מטאפורה שמתארת מצב רגשי של אחת הדמוית ואתן מזדהות איתה עד כאב ומרגיש כאילו הספר הזה נכתב עליכן? רותפס מתאר במילותיו של קוותה את אהובתו, דיאן. בחרתי כאן רק קטע קצרצר ועדיין, אפשר לשמוע את אהבתו של קוותה לדיאן מרחפת מעל ובתוך המילים שלו.
“חיוכה הקליל היה מסוגל לעצור לב גבר… שפתיה היו אדומות תמיד, בוקר וערב, כאילו אכלה ענבות מתוקות כמה דקות לפני שראית אותה, או שתתה דם לב”.

כל אדם שהיה מאוהב פעם יכול להבין על מה קוותה מדבר. אבל איך לעזאזל הוא יכול לדעת שככה אבל בדיוק ככה זה מרגיש גם אצלך? איזה שם נותנים לתחושות הללו? איך אפשר לכתוב אותן? לתת להן מילים? והרי כבר אמרנו שכל הספר הזה מדבר על החשיבות והמשמעות של מילים. מעטים הסופרים שיכולים לקלוע כך במטאפורות ודימויים, בתיאורים קולחים ומדוייקים כל כך עד שאתה מרגיש כאילו המציאות ממש נחצבת מתוך הספר, או להפך – הספר נחצב מתוך המציאות. זה מה שרותפס גורם לך להרגיש. רותפס כותב בעצמו, גם בספר, כי “דבר שאינו נעשה כראוי הוא דבר שאין לעשותו כלל”. ובכן, רותפס יקירי, הרשה לי לומר לך – עשית את הדבר הזה כראוי. “שם הרוח” הוא אחד הסיפורים הראויים ביותר שנכתבו ואחת ההצדקות המוחשיות ביותר לצורך שלנו בספרים, גם בלי סדרות שיתבססו עליהם.