פרעה זה גם פה

פרשת השבוע וזו שלפניה גוללות את סיפור התורה המוכר ביותר בעולם: משה ופרעה, שלח את עמי, עשר המכות, דם על המשקוף, מעבדות לחירות בחצי הלילה. על אף שהסיפור מוכר כל כך, בכל שנה אני באה אל פרשת בֹּא בתחושה עמוקה של אי–נחת, אפילו פחד, מה אמצא שם עכשיו. מציצה אל הטקסט מבין אצבעות המכסות על העיניים, כמו ילדה שיודעת שמגיע החלק המפחיד בסרט, הרגע שהוא גם השיא וגם השפל. אולי דווקא משום שהסיפור מוכר כל כך, עד כאב. וכך נפתחת הפרשה:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁה–בֹּא אֶל־פַּרְעֹה, כִּי־אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת־לִבּוֹ וְאֶת־לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ׃ ההברה הפשוטה הזו, בוא, חוזרת ודוחקת. בוא, אל ליבו הפועם. בוא אל קרבו המדמם. בוא. אולי אם לא היה דוחק בו כל כך לא היה משה בא, אל עוד מכה ועוד מכה, צופה בארץ מולדתו, הארץ שבהיכלות ארמונה הוא גדל, קורסת ונמחצת, המים החיים הופכים לדם, האדמה נמלאת גופות מבאישות של חיות מתות, שדות התבואה האינסופיים נשמדים ושוממים. לשם מה? וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם … וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה’; כל הפירוטכניקה הזו נדרשת כדי לצרוב בתודעה האנושית סיפור התעללות שימשיך לעבור מדור לדור, שימשיך להתגלם במסע האנושות, ואנו ממשיכים לקרוא בו, לדרוש בו, שוב ושוב באים אל פרעה. למה? מה הטעם? “כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ–כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ” (משלי כ”ו:יא). הדימוי של כלב שמתעקש לאכול שוב את מה שכבר יצא מהגוף שלו אינו מחמיא במיוחד, אבל הפסוק הזה מתאים בעיניי לענין הזה, בעיקר בשל הסיפא שלו – האיוולת.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית