קונספירציית ההצלחה

ברגע שאני נכנס למסעדה כשמבטי דוהר לפניי אל השירותים אני חייב לעצור. חמישה עשר קשישים יוונים, איש איש ליד שולחנו, עם כוס הראקי שלו, נועצים בי עיניים מכל הכיוונים. לא מחייכים בכלל. “מה עשיתי?” אני שואל את עצמי בבהלה. עוצר לרגע, מסדר את הנשימה. מביט לאחור ומבין. מסך ענק שעליו משדרים את משחק הכדורגל בין פנאתינייקוס לאולימפיאקוס (או כל קוס אחרת) נמצא מעל הדלת שממנה נכנסתי. בעצם הפרעתי להם בבילוי הבוקר–צהריים–ערב שלהם מול המסך במסעדה, והם נעצו לשנייה אחת מבט בזר היחידי שצץ בעיירה המנומנמת שלהם כאן באמצע חורף. אחרי עוד שנייה חזרו למשחק.

גברים זקנים משועממים מול מסך כדורגל. מי אני בשבילם, אין לי שום מושג. אבל תוך כמה שניות ברור מה הם בשבילי – הם הסמל האולטימטיבי לכישלון. הרי ברור (כך אני אומר לעצמי בשירותים) שבן אדם שעשה משהו עם החיים שלו, שהצליח ללמוד משהו, או ליצור משהו, או להשפיע במשהו כאן בעולם לא מעביר את היום שלו בגיל 70 בבהייה במשחק כדורגל עם להקה של זקנים שתקנים ומשועממים כמותו.

בדרך חזרה אל השולחן בחוץ, שם החבר שלי כבר מתחיל לבצע את זממו בדג שהגיע זה עתה, אני מתפדח כשאני קולט את מנגנון אבחון ההצלחה הסטיגמטי האוטומטי שלי. מאיפה לי לדעת האם ג’ורג’יוס בשולחן הימני שיחק אותה בחיים או ניקוס עם הזקן המעוצב וכובע הקסקט נכשל? מה אני יודע על האנשים האלה? איך כבר תייגתי ותייקתי אותם ככה? ואת, האם את הצלחת היום? האם החיים שלך הם סיפור הצלחה? ובכלל, איך מתחילים למדוד או להגדיר הצלחה?

לא נראה לי שזו הגזמה להכתיר את המירוץ אל ההצלחה כאירוע המרכזי בתרבות שלנו. זה לא דבר חדש–חדש אבל זה מאוד התעצם והשתכלל בשנות האלפיים בעזרתן הנדיבה של הרשתות החברתיות. על המסלול לעבר ההצלחה כולנו נפגשים. אני במירוץ אל האבא המושלם, את במירוץ לחיסכון לדירה, אתה במירוץ אל 200 אלף עוקבים, את במירוץ לדוקטורט, ואתם אולי במירוץ לחיטוב הגוף, במירוץ למיניות מושלמת, במירוץ אל החוויה הרוחנית המלאה, במירוץ לחשיפת האמת, במירוץ לכנסת או במירוץ אל היציאה מהמירוץ. המתפלספים אולי יאנפפו “הצלחה זה לא פחות ולא יותר מלהגיע למטרה שהצבת לעצמך”. אבל לא באמת על זה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים כאן על חוויית ההצלחה. על להרגיש מוצלח. להרגיש בעל ערך. ומציבי המטרות והיעדים הסדרתיים יודעים טוב מכולנו, שגם אחרי שהשיגו בהצלחה 30 מטרות מה–30 שהציבו לעצמם השבוע – הם לא נהנים מתחושת הצלחה ליותר משעה שעתיים. 

ונדמה לי שכולנו יודעים מתי אנחנו דווקא כן מצליחים להרגיש בעלי ערך לכמה ימים ברציפות. דווקא כשהמטרות מתפוגגות בעזרת כוח עליון: על החוף בסיני. כשאדם קרוב בדרכו האחרונה. בבית חולים כשממש דואגים לעצמנו או ליקירנו ושוכחים מהכל. או בימים שבהם כימיקל ערמומי טווה סביב בלוטת הערך שלנו קרום הזיה משכך מטרות.

ניחוח ההצלחה לא מסמם אותנו בגלל הקשר המאוזן בין הצבת מטרות להשגתן. רבי מכר כמו “הדרך להצלחה ביחסים” או” לגדל ילדים מוצלחים” לא סתם נמכרים במיליונים. אשפי השיווק לא סתם משווקים את עצמם עם תמונות מביכות על יאכטה בקריביים. מוכרי קורסים דיגיטליים לא מייגעים אותך ברשימת ההצלחות שלהם רק כדי להראות קשר בין יעד לבין השגתו ומדורי הרכילות לא סתם מצליחים בזכות מצליחנים ומצליחניות שמצטלמים עמוסים באבזרי ההצלחה המוסכמים על כולנו (שמלה מופרכת, בריכה, מכונית פאר, חבר כנסת וכדומה). יש לנו מטרות. אנחנו מקדשים אותן. אנחנו חיים לאורן. אנחנו מאמינים שאם נשיג אותן נוכל לנוח קצת. להירגע קצת. להרגיש מוצלחים. חשובים. בעלי ערך. וזה אף פעם לא באמת קורה. לא מנוחה ולא נחלה ולא נעליים. 

רוצים הוכחה? רוצו לראות את הפגישה של רוני קובן עם המגה מצליחן אסף גרניט בכאן 11 (יש ביוטיוב). זו פגישה מאלפת. בשונה ממאסטרים אחרים להצלחה אסף גרניט מעיז להגיד את האמת. אחרי שגרניט וקובן מדברים על הדרך המרשימה שבה הפך גרניט מילד דיסלקט לא מאובחן ונער מפוצץ ברגשי נחיתות לשף בעל רשת מסעדות בינלאומית עם כוכבי מישלן וכוכב טלוויזיה בפני עצמו, רוני קובן (ישתבח שמו) שואל האם היום, כשהוא נישא על גלי ההצלחה, הוא כבר מסוגל להגיד לעצמו שהכל בסדר ולא להתפרק מכל שבריר של ביקורת. גרניט עונה בלי למצמץ ” לא, לא”. במקרה של אסף גרניט (ואולי גם שלך ושלי) תחושת הכישלון שלו כילד היא שהוא לא מצליח בשום צורה להתאים לציפיות של אביו והיא שיצרה את הדחף האדיר להוכיח לכל העולם שהוא הטוב מכולם. על החלק הזה בעסקת הילדות האפלה מצליחנים אוהבים לדבר אל המצלמות. אבל אסף גרניט מדבר גם על החלק העוד יותר אפל של העסקה. כי להיות מצליחן שאף פעם לא מרגיש מוצלח זה כמו להיות שף בלי חוש טעם. המאבק חסר התוחלת של ילד בן 8 להתאים את עצמו לסטנדרטים של אביו, יצר מבוגר ששום הצלחה לא באמת מחלחלת לתוכו. ואלף מסעדות לא יצליחו לכבות את זה.

יואב בן החמש מגיע בעיניים בורקות אל הגננת שלו. “תראי! כבר עשיתי חמישה חיילים! תספרי!” הוא מושיט קופסה עם חתיכות קרטון שצייר עליהן דמויות עם נשקים בסגנונו החופשי. יואב שרוי כולו בטראנס של התרגשות מהרעיון שלו, מהביצוע, מההצלחה שלו. “עכשיו אני יעשה עוד!” הוא רץ בהתלהבות אל המפעל שהוא הבעלים והמנכ”ל וצוות העובדים בו כדי להמשיך במימוש האסטרטגיה העסקית שלו. הוא מרגיש מוצלח. הוא מרגיש מיוחד. ובשונה מהרבה ילדים בגילו וכמעט כל המבוגרים הוא עדיין לא משווה את עצמו לשום יעד חיצוני או לסטנדרט של מישהו אחר. 

אבל תכף יתחיל המירוץ אל ההצלחה ויואבי יתעורר מההזיה שלו, הוא יבין שסתם לעשות חיילים מקרטון ולהתרגש מעצמו ומהלמידה שלו זה לא הקטע כאן. מישהו כבר יגיע ויציב בפניו מטרה חיצונית. ממש בקרוב יגיע היום שיואבי בשעת צחצוח השיניים יסתכל במראה וכבר לא יראה ילד יפה וחכם ומתוק. הוא יראה מה חסר בו. הוא יראה במה הוא צריך להשתפר. הוא יראה שיש לו פוטנציאל… וזה ישתלם לכולנו. יואבי יוכל להיות (בעתיד) מתכנת מצטיין תאב קידום שעובד 10 שעות ביום כדי שמנהל המחלקה ימליץ עליו לתפקיד חדש אצל המנכ”ל שעובד בשביל הבעלים שבזכות יואבי ועוד אלף כמוהו יכול להשתלט על התחום להשקיע בפיתוח ולקנות עוד אלפי מתכנתים שמכלים את חייהם למען מטרות שמישהו אחר הציב במירוץ העכברים שאין לו סוף.

כולנו הגענו לעולם כמו יואב. עם תחושה ברורה שאנחנו מיוחדים מעצם קיומנו. כשהתחלנו להרגיש את האהבה של אמא או אבא גם הרשינו לעצמנו לבטוח בהם ובתמימות של תינוקות חסרי אונים ונטולי השפעה, ביקשנו מהם – בלי מלים – שיתרגשו מאיתנו. מהאף, מהעיניים, מהצרחות, מהרגישויות, מכל הניסיונות וכל הכישלונות. ככה תמימים היינו. וכאלה תמימים גם ילדינו. זה מרגיש לך טבעי. אבל בעצם זו רשת דקיקה של שקרים שמחזיקה עליה את התרבות שלנו. זו הקונספירציה שכולנו משתפים איתה פעולה. מה שמדהים זה שמאחוריה לא עומד איש רשע עם עור מחוטט שרוצה לכבוש את העולם וגם לא ארגון טמפלרי עתיק ששולט בכלכלה. מי שמקיים את הקונספירציה הזאת הם אנשים פשוטים כמוני וכמוך כמו אבא ואמא. והם לא רעים בכלל. הם פשוט שבויים בהזייה של ילדותם. גם אותם מדדו.

במסגרת הקונספירציה אימצנו כולנו כמה מדדי הצלחה. לא צריך שתי ידיים בשביל לספור אותם. מי שעושה הרבה כסף – מצליח. מי שמפורסם – (לא חשוב במה) מצליח. מי שיש לו מלא רכוש מצליח. מי שיש לו השכלה גבוהה מאוד – מצליח. מי שנשוי למישהי/מישהו שניחן באחד מהמדדים האלה – מצליח גם. מי שנראה טוב – מצליח. מי שנחשב רוחני על אמת (כשזו הרוחניות המועדפת עלינו) מצליח. וזהו פחות או יותר.

כדי לקיים את הקונספירציה כולנו מקפידים שלא לברר כמה מוצלח מרגיש המצליחן. אם הוא מחזיק באחד מהאבזרים האלה כנראה שהוא מרגיש טוב. וזהו. במסגרת הקונספירציה אנחנו מקפידים להקים ולשמר עוד ועוד מוסדות תחרותיים שמעודדים אנשים בכל הגילאים להעדיף את מה שאין להם על פני מה שיש. תעשיית הספורט משכנעת ילדים שפשוט אוהבים לשחק – שמטרת המשחק היא הניצחון. כך ילדים כבר מגיל 4 או 5 מפסיקים בהדרגה להנות מכדורגל ומתמקדים בשאיפה להיות ליונל מסי. תעשיית האקדמיה משכנעת נערים ומבוגרים שיש ידע אחד הכרחי ושיש דרך אחת ללמוד אותו וכך היא מעלה על מסלול המירוצים בכל שנה עוד מיליוני ילדות וילדים שלמען הקונספירציה מלמדים את עצמם שיותר חשוב להשיג ציונים מאשר ללמוד. זה עובד נפלא בתחזוקת האוניברסיטאות ושימור מעמדם של הנשים והגברים שכל סטודנט שואף להיות משכיל ומפורסם כמוהם.

תעשיית האופנה מייצרת בגדים שרק בעלי מידות מצומצמות יכולים ללבוש אותם. היא מנפיקה אלילות ואלילים שכמוהם כולנו רוצים להיראות וקודי לבוש שאם את לא מצייתת להם את לא מוצלחת. תעשיית המוזיקה מייצרת תחרויות אוויליות שמשמרות אשלייה שמוזיקה היא דבר אובייקטיבי. יחד עם תעשיית המדיה תעשיית הבידור ותעשיית האופנה הן מטפחות מנגנוני הערצה שיאפשרו להשתמש בתחושת חוסר הערך של נערות ונערים כדי לממן את הכוכבים לרגע ואת אמרגניהם. 

ועל זרועות הקונספירציה מנצחת מקהלה מחרישת אוזניים של סוכני קונספירציה מזיעים עם ניצוץ משיחי בעיניים. מדענים, פוליטיקאים, הורים, מחנכים, מנטורים, אנשי דת, ומצליחנים מכל הסוגים שמדקלמים מכל עבר “אל תוותרי לעצמך!” “להיות מספר אחד” “אנחנו מאמינים בך!” ” הדרך אל הפסגה…” ” אנחנו המובילים בתחום…” מקהלה שאחראית על אספקה קבועה לווריד של האדרת ההישגיות, התחרותיות, ההערכה החיצונית, השאיפה אל השלמות. מנות קצובות של סם שנועד לאלחש את תחושת הייחודיות הבריאה שאיתה נולדנו, עטופות בשכבה דקיקה של אבק פיות הוליוודי.

גם את וגם אני וגם יואב כשוויתרנו בילדותנו על היותנו ראויים להערכה מעצם קיומנו, הפכנו למקור הזנה מעולה של הקונספירציה. רק חלק קטנטן מאיתנו הם אסף גרניט, ליונל מסי, נועה קירל, טוני רובינס או יאיר לפיד – הכוכבים חסרי המנוח שהעבירו את המאבק על הערכה מהוריהם אל המאבק האינסופי לקבלת הערכה מהעולם כולו, והם מכורים להצלחה במדדים של כולנו. ואנחנו. מה איתנו? אנחנו הרוב הדומם–רועש, שלפעמים המאבק לקבל הערכה מהורינו על עצם קיומנו הביא אותנו לחיות בוויתור, “אני לא כזה מעניין, ברוך השם אני תורם את חלקי בחברה ויש לי ילדים מקסימים, הכל בסדר”. או שלפעמים אנחנו בכל זאת ממשיכים במירוץ, מנסים להתקרב אל הילת ההצלחה המזויפת שקורנת מכוכבינו, מתקדמים, כמעט מצליחים לרגע, מתפרסמים, מסיימים דוקטורט, כובשים רגע קטן של הארה, מחתנים ילד בהצלחה, במירוץ שאין לו סוף.

מתי בפעם האחרונה התרגשת מעצמך? מעצם קיומך? מתי בפעם האחרונה בחיים האמיתיים (לא כולל חופשות – סדנאות ועזרים כימיים) הסתכלת בראי וראית כי טוב. כי טוב מאוד ונדיר וייחודי ואיכותי ויפה מה שיש שם בעיניים האלה? מוזמנות ומוזמנים עכשיו לפרום ולפרק את הקונספירציה האיומה הזאת. יש בעולם אינספור מבוגרים ומיליוני ילדים שמחכים לזה.