וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד

המחשבה הראשונה שעלתה לי כשקיבלתי את ההצעה המפתיעה להתמנות לשָׂרַת הדתות והאמונה בממשלה האלטרנטיבית היתה שזו הזדמנות טובה לכבות את האורות, לסגור את משרד הדתות הנוכחי ולצאת כולנו לחופשה בסיני. לסגור את המשרד, לא לפרק אותו; לפני 20 שנה כבר ניסו לפרק אותו, פיזרו את החתיכות בין משרדי המשפטים, הפנים, התרבות, הבינוי, החינוך והתיירות. כעבור חמש שנות גלות ביורוקרטית חזרו השברים זה אל זה, התחברו מחדש כמו רובוטריק מתוחכם, והמשרד שוב קם מֵאֶפְרוֹ. אין טעם לפרק, זה לא יעזור. 

אז כן, לרדת לסיני. ממש לחזור אל מרגלות ההר, אל נקודת ההתחלה, אל המקום שבו נוצר הממסד הדתי המונותאיסטי, אל טבור הסיפור שבו החלה האמונה הגולמית ללבוש צורה של לוחות, דברות חוקים, מצוות ומשפטים. חשבתי לי מי יודע אולי נמצא שם איזה כפתור Restart, או לפחות כמה נגיעות Undo, לגלות איזו דרך להתיר את הצרה הצרורה הזו, לחוות דת ואמונה בלי כוח ובלי שררה. מענין אם אי פעם היה איזה רגע שבו העניין הזה – אמונה באחדות ההוויה – היה באמת פשוט כמו שנדמה לי (לפעמים) שהוא נשמע. 

כי הרי לא רק היהדות צמחה מחבורה של רועים נודדים הלומי רעב ושמש. גם ישוע היה אנרכיסט אבוד מהגליל שהתגלגל אל המדבר שם קיבל חזיונות שהפכו אותו למשיח. וגם מוחמד היה סוחר עצמאי נע ונד במדבריות ערב, חובב ריטריטים ומערות מבודדות שהפכו אותו לנביא. איך הגענו מנקודות פתיחה תמהוניות שכאלה אל המערכות הממוסדות, מעומלנות, נוקשות, מפוצלות ולוחמניות שנקראות היום הדתות המונותיאיסטיות? אולי המדבר יעזור להשיב עטרה ליושנה, לקלף משילוש הדתות הקדוש הזה את שכבות סרחי העודף של השררה והפוליטיקה. 

והתחשק לי לקרוא למהלך הזה “תוכנית שְׁמַעְיָה”, על שם אותו חכם ז”ל, בדור שקדם להלל ושמאי, שאמר: “אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:” (מסכת אבות א, י). שמעיה לא התכוון למה שקרוי בימינו הָרַבָּנוּת, מהסיבה הפשוטה שמוסד כזה לא היה קיים. הרבנות הראשית לישראל היא למעשה תופעה חדשנית ומקורית ביותר בעולם היהודי. אפילו בתקופתו של שמעיה (תקופת בית שני בימיו של הורדוס), היתה יותר מדרך אחת להיות יהודי. גם אז ולאורך כל שנות קיום העם היהודי, לא היה ממסד ממשלתי שמחליט למי מותר להינשא ואיך, או מנהל רשימות של ממזרים ופסולי חיתון. הרבנות שאליה מתכוון שמעיה, שאותה יש לשנוא, היא התואר עצמו, רדיפת הכבוד והשררה. לשיטתו, מלאכת המנהיגות הרוחנית האמיתית עומדת בסתירה לאותות כבוד, לבוש מהודר או דפוסים של היררכיה. לגבי מוסדות כגון הָרַבָּנוּת של ימינו, או כל רשות שלטונית שהיא, אומר שמעיה: אַל תִּתְוַדַּע, כלומר: שלא נדע. 

לפי “תוכנית שמעיה” נהיה כולנו, על שלל אמונותינו, עדותינו, מסורותינו ומנהגינו, שווים בפני האלוהים ואדישים למערכות השלטון והחוק. מי שיבקשו מנהיגות רוחנית או שירותי דת, ימצאו אותם בשוק החופשי. בסך הכול יש היצע די מגוון בחברה שלנו. אולי אם רק נעז ללכת בצעדיו של שמעיה, ונַּרְפֶּה מִמּוֹשְׁכוֹת הניהול של המרחב הדתי, כך ייטב לכולנו. 

ואולי לא? 

במחשבה שניה הטלתי ספק במחשבה הראשונה שלי. גם כי בכלל, כמאמר המשורר, סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ, וגם כי סָפֵק הוא דבר הכרחי כשבאים לעסוק בענייני אמונה. אסקפיזם תמיד מושך, במיוחד כשמדובר במשימה סבוכה ורגישה כל כך. אך גם אם אפשר לעטוף כל התחמקות בנימוקים תיאולוגיים ופילוסופיים, עדיין ראוי להטיל ספק במניעים שלה ובתוצאות שלה. 

העובדה שהמשרד הזה קיים, והתקיים על שלל גלגוליו מראשית ימי מדינת ישראל, היא שיקוף של מציאות החיים כאן. גם המנדט הבריטי וגם האימפריה העותמאנית נדרשו לעסוק בענייני דתות כשבאו למשול כאן. העובדה היא שלרוב בני ובנות האדם היושבים על פיסת האדמה הזאת יש קשר משמעותי וייחודי אל המקום, יש תחושה של קדושה בחיבור אל האדמה, אל מקומות מסוימים בה, אל הסיפורים העתיקים שמתגלמים בה. 

גם עבור מי שאינם חשים כך רוב הזמן, יש רגעים של יקיצה, כמו יעקב הניעור מחלום הסולם ואומר: “אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.” (בראשית כ”ח:טז). במילים אחרות, בין אם אנחנו שרות “הו ארצי מולדתי” או “בילאדי בילאדי”, בין אם משפחתנו נטועה כאן דורות על דורות, או אם הגענו לכאן כצליינים, פליטים, מהגרים או מתנדבים: מי שבחרו להיות כאן, להישאר כאן, להשריש ולצמוח בארץ הזו עושים זאת במידה לא מבוטלת מתוך תחושה של שייכות רעיונית, אֱמוּנִית. 

יסלחו לי קהל מאמיני הליברליזם הטהור, אבל האידיאל של הפרדת דת ממדינה הוא בסך הכל אידיאל, שמקורו ברפורמה הנוצרית, והתרגום שלו למציאות בכלל, והלבנטינית בפרט, מעולם לא צלח. אפילו מדינות שדוגלות בו ומיישמות אותו על הנייר, מפעילות הלכה למעשה מדיניות דתית. דוגמאות? בבקשה: צרפת הליברלית החליטה להימנע מביטויים דתיים במרחב הציבורי אז היא מנסה לאכוף חוק האוסר על נשים לכסות את גופן ואת פניהן. ארצות הברית (שלכאורה קבעה את ההפרדה הזו בתיקון הראשון לחוקה) בפועל, מערכת המשפט שלה עוסקת עד ימינו בהכרעות תיאולוגיות על החיים ועל המוות של עובָּרִים ושל נשים הנושאות אותן. 

כמו ברמה האישית, גם ברמה הציבורית, הדחקה והכחשה של מצב נתון לא מסייעות להתמודדות איתו, אלא רק יוצרות לחץ שבסוף מתפוצץ. ואיכשהו, כמעט תמיד כשזה מגיע לענייני דת ומדינה, ההדף מכוון בדרך כלל כלפי נשים וגופן. אז במקום לסגור את המשרד, אולי הגיע הזמן, לאחר כמעט 75 שנות מדינה, ולאחר 27 שרים גברים, שתהיה אישה שרה. ולאישה השרה המסויימת שהיא אני יש כמה רעיונות לגבי מה צריך לעשות והנה הם לפניכם. 

שמו של המשרד יחזור להיות “משרד הדתות”, ולא עוד “המשרד לשירותי דת”. המדינה אינה מספקת שירותי תעסוקה, אלא אֲמוּנָה על הסדרת המשק באופן שיאפשר לאנשים חופש עיסוק ופרנסה מכבדת. המדינה גם אינה מספקת שירותי הזנה ולינה, אלא אֲמוּנָה על יצירת תנאים שיאפשרו לאנשים בה לחיות ברווחה. המדינה גם אינה מספקת שירותי אבטחה לתושבים אלא אֲמוּנָה על קיום מערכות שיגנו על גופם ונפשם של אזרחיה ותושביה. באותה מידה, המדינה אינה מספקת שירותי דת. מנגנוני המדינה נדרשים כדי לאפשר חירות דתית. חירות זו כוללת שני פנים: (א) חופש דת, כלומר הזכות להשתייך לדת, קהילה או זרם אמוני ולקיים את עיקריה באופן חופשי; ו-(ב) חופש מ-דת, כלומר הזכות שלא להשתייך לאף דת, וליהנות משוויון זכויות ללא קשר לשייכות דתית כלשהי. 

בארץ שבה יש אתר קדוש על כל צעד ושעל ולרוב אותו אתר קדוש לכמה דתות, ששיש בה אולי שבעה ימים בשנה שאינם ימים קדושים חגים ומועדים כלשהם, שבה אי אפשר סתם לעטות כיסויי ראש מסיבות אופנתיות בלי לעורר תהיות וחששות, המטרה הזו נראית אוטופית. וזה בסדר. אוטופיה היא נקודת פתיחה מצוינת לכל עיסוק דתי. ובל נשכח שבכל הנוגע להנחת היסודות לאוטופיה הזאת – כבר עשו עבודה לא רעה בכלל במגילת העצמאות:

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל […] תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

אני מניחה שיש מי שכל זה לא נשמע להם אוטופי כל כך. בכל זאת, גם החזון הזה בוחר פרטיקולריות מאוד מסוימת של זווית מבט יהודית. זה נכתב בשפה העברית ובמגילת העצמאות כתוב “נביאי ישראל” ולא “נביאי האמת האוניברסלית”. אין ספק שיש כאן הטיה מובנית לכיוון של דת אחת על פני האחרות. אך ההטיה הזו לא חייבת להתבטא בהדרה, וודאי שאינה צריכה להפוך למונופול. 

בשורשים עתיקים של העם העברי, בדבריהם של נביאי ישראל, אפשר למצוא די בקלות תימוכין עמוקים לחזון של פלורליזם דתי. למשל ישעיהו הנושא חזון של עמים רבים העולים אל הר הקודש ומתקבלים בברכה ובשמחה, “כִּי בֵיתִי בֵּית־תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל־הָעַמִּים׃” (ישעיהו, נ”ו:ז). או הנביא מיכה שבחזונו התורה היוצאת מציון מאירה את האחדות האלוהית של האנושות כולה, ומראה שיש מקום לכולם, ולכל האמונות, “וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד […] כִּי כּל־הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו” (מיכה ד’:ד-ה).

ברוח הזו בכוונתי להקים את האגף לקידום הידברות ושותפות בין-דתית אשר יתמוך ביוזמות המקדמות ערכים אלה במגזר הציבורי, העסקי ובחברה האזרחית. האגף הזה יסייע ביישוב מחלוקות על רקע דתי ויפעל לפיתוח מערך של מנהיגות דתית מחוברת ומשותפת. האגף יעבוד גם להרחבת יריעות אוהליהן של המועצות הדתיות האזוריות הקיימות, כך שהרכבן ייצג נכונה את מרקם הזהויות הדתיות באוכלוסיה שאותה הן משרתות. ואני לא מתכוונת רק ליהודים, נוצרים ומוסלמים. גם לא רק למונותיאיסטים ובודהיסטים. אין כל סיבה להגביל את הביטוי הדתי לגבולות המוכרים. אפשר לגלות וליישם אמונות קדומים על אלוהות פגאנית ושאמאנית, כפי שאפשר לקבל ולתקשר רעיונות חדשים על אלוהות קיברנטית או חייזרית. 

המגבלה היחידה על פעילות דתית כלשהי היא עקרון אי הפגיעה. וגם כאן, לא צריך להמציא מחדש את הגלגל. במדינת ישראל כבר קיימים חוקים נכונים וטובים שמגדירים מהי פגיעה אסורה בבני אדם, בבעלי חיים ואף בצמחים. תפקיד המשרד בראשותי יהיה למנוע ניצול של אמתלות דתיות לפגיעות אסורות שכאלה. ככל שיהיו כאלה (וגם בעולם אוטופי, סביר להניח שיהיו) תפקידנו כאן יהיה לחשוף את הפגיעה ולסיים אותה מהר ככל האפשר, למצוא דרך נאותה לפצות את הנפגעים ולשקם את הקהילה. 

אנו נקים כוח משימה מיוחד שיפעל בשיתוף עם רשויות המשפט והרווחה, יעניק תמיכה מערכתית וגיבוי לקורבנות של מנהיגי דת שהשתמשו בכוחם הרוחני כדי להזיק למי שתלויים בהם לפרנסתם וכפופים להשפעתם, וכדי לכפות את תפיסותיהם ואת גופם על מי שלא יכלו להתנגד. לצד שני הגופים החדשים שנקים, אפעל לבטל שני גופים, או יותר נכון, שני סעיפים: הסעיף הראשון הוא סעיף רישום הדת במרשם האוכלוסין. זהות דתית היא סוגיה אישית וקהילתית שצריכה להיות נתונה לבחירה חופשית של כל אדם. לזהות הדתית אין ולא צריך להיות משקל בקביעת הזכויות או החובות של אזרח או תושב. אין זה מעניינה של המדינה אם החלטתי להתאסלם או לדבוק בדת השינטו. באותה מידה אין זה מעניינה של המדינה לקבוע מיהו יהודי. העם היהודי הסתדר, פרח שגשג או שרד לאורך דורות ובשלל הקשרים בלי עיסוק אובססיבי בשמירה על טהרת הגנטיקה הדתית, ובלי מערכות בקרת איכות שלטונית על תהליכי גיור. ביטול הסעיף יחסוך לפקידי משרד הפנים ימי עבודה ארוכים ויקרים, והציבור הרחב לא יחוש בחסרונו כהוא זה. 

הסעיף השני שאפעל לביטולו הוא סעיף 5 לחוק אימוץ ילדים, וזו לשונו: “אין מְאַמֵּץ אלא בן דתו של המאומץ.” מאחורי סעיף קטן בן שבע מילים שרוב הציבור בכלל לא מכיר, נסתר מועדון הלבבות השבורים של ילדים הזקוקים להורים ושל הורים המבקשים ויכולים לתת להם בית, אך החיבור ביניהם נמנע בשל אי התאמה דתית. הנתונים של המועצה לשלום הילד חסויים כמובן, וקשה לקבל הערכה מספרית של המועדון העצוב הזה. אך מספיק לשמוע סיפור אחד כזה על תינוק שנולד לאמא ממוצא סודני ולאב ממוצא לא ידוע, ועובר בין מוסדות במשך חודשים ושנים, משום שהוא מוגדר חסר דת ספק מוסלמי ואין בנמצא זוג הורים חסרי דת ספק מוסלמים שיאמצו אותו. והורים אחרים, שהיו יכולים ושמחים להעניק לו בית ואהבה, אינם נושאים את ההגדרה הדתית המתאימה. מספיק לשמוע סיפור אחד כזה כדי לדעת שיש עוד רבים כמוהו. מספיק לשמוע סיפור אחד כזה כדי לדרוש שזה יהיה הסיפור האחרון. 

אין בכוונתי לפרק את מוסד הרבנות או לכפות עליו רפורמות. מהעלייה המתמדת בשיעור הזוגות היהודיים שבוחרים להינשא מחוץ לכתליו, מפריחתן של תעודות כשרות עצמאיות ומההיצע הגדל של הסדרי קבורה אזרחיים, ברור שפלורליזם וחופש בחירה הוא כל מה שנדרש כדי שהגולם הזה שיצא משליטה, יקרוס בהדרגה אל מימדיו הטבעיים. אבל כן אקים קו פתוח לפניות הציבור כדי לתת מענה הולם למקרים של התעמרות וכדי ליידע את הפונות בחלופות החוץ-רבניות העומדות לרשותן. 

עד כאן בינתיים. כמאמר רבי טרפון (מסכת אבות ב’: טז): לא עלינו המלאכה לגמור, ולא אנו בנות חורין להיבטל ממנה. יש כאן מספיק עבודה ואמונה כדי לצאת לדרך חדשה. אם לאורך הדרך יהיה קשה מסובך או מורכב (וסביר להניח, כמובן, שיהיה), תמיד נוכל לסגור את המשרד לכמה ימים, ולרדת לסיני.