תתחילו הכי לאט שלכם ואז תורידו

ב-1986 גילה הסופר האיטלקי קרלו פרטיני שהולכים לפתוח סניף של מקדונלדס סמוך למדרגות הספרדיות ברומא. המדרגות האלה הוקמו בשנת 1725 והיוו מקום מפגש של אמנים וסופרים אירופאים רבים לאורך ההיסטוריה. פרטיני החליט למחות נגד חילול הקודש המחריד שהרשת האמריקאית הביאה לפתחו. המחאה שלו הובילה בהמשך להקמת תנועת “המזון האיטי” שאחר כך התפתחה לתנועה עולמית הידועה כיום בשם “תנועת ההאטה”.

כשאני כותבת את השורות האלה אני מעט נבוכה מכך שעמדתי בהתרגשות שיא בתור ארוך כמו הגלות כשנפתח סניף מקדונלדס הראשון בקניון איילון בשנת 1993. אני זוכרת איך עמדתי שם עם אמא שלי, כאילו בקצה התור מחכה אלוהים והוא הולך להגיד לי שאני לא צריכה ללכת לבית ספר יותר. לצערי, כל מה שהיה בקצה התור זה ארוחת ילדים עבשה עם צעצוע מפלסטיק ורטבים תעשייתיים בצבעים רדיואקטיביים.

כששמעתי לראשונה על תנועת ההאטה שמחתי מאוד. כל מה שאני מחפשת בחיים האלה זה אג’נדות שיסתדרו איכשהו עם אלה שאני חיה על פיהם באופן טבעי. ואיטיות היא ללא ספק אחת מהתכונות הבולטות ביותר שלי. תעיד על כך זאת שעשתה לי אבחון בכיתה א’ ואמרה שאני עושה את האבחון בקצב של צב וצריכה המון תשבוחות ומילות הלל בשביל בכלל לשתף איתה פעולה. החבר’ה של תנועת ההאטה בגדול מנסים לעורר התנגדות (אבל איטית) לכל נושא ההישגיות התאגידית, צרכנות אובססיבית, גלובליזציה והשמדת העולם החמוד שלנו בשם הקדמה.

השתהות היא גורם מכריע במוחם של אנשים מלאי השראה. מסתבר שלאונרדו דה וינצ’י צייר את המונה ליזה במשך שש-עשרה שנה וביומנו נמצאו עדויות לכך שהלקה את עצמו בלי סוף על הזמן שלוקח לו לצייר את היצירה. אבל כנראה שזה השתלם לו

העיתונאי הקנדי קרל אונורה כתב בשנת 2004 את הספר “בשבח האיטיות” שסוקר את החסרונות של חיים מהירים ומציע פתרונות איטיים. וגם בישראל יש לנו נציגות של התנועה. עמית נויפלד הוציא לאור בשנת 2018 את הספר המצוין והקורע מצחוק “ההיסטוריה של המהירות”, בו הוא בוחן דרך משקפיו האיטיים את האופן שבו החיים המהירים פוגשים אותו.

אין ספק שעבור חלקנו מהירות היא בעיה ממשית. אבל האם מעבר לכך שלרוץ כל היום זה מבאס, המהירות ממש פוגעת בדבר שאנו כולנו מחפשים? אדם גרנט הוא פרופסור לפסיכולוגיה בבית הספר וורטון למנהל עסקים באוניברסיטת פנסילבניה. הוא חקר אנשים שמביאים חידושים לעולם וגילה דבר מעניין. מסתבר שאנשים מלאי השראה עושים דברים יותר לאט. להשראה לוקח זמן להתבשל. אבל לא יותר מדי זמן. כי אלה שלוקחים את הזמן עד אינסוף ולא משלימים משימות, לא התגלו ככוכבים נוצצים במבחני ההשראה שלו.

העובדה המעניינת ביותר במחקר הזה היא שהממהרים והיעילים ביותר, אלה שהזדרזו לחלץ מעצמם רעיונות, העובדים המצטיינים, הסטודנטים החרוצים והלחוצים – לא הבריקו בכלל בתחום החידושים וההשראה.

עניין מעורר מחשבה בהתחשב באופן שבו בוחנים אותנו מילדות – מבחנים קצובים בזמן, תשבחות לזריזים ביותר והסללה למהירות מחשבה ופעולה.

גרנט הגיע למסקנה שהשתהות היא גורם מכריע במוחם של אנשים מלאי השראה. מסתבר שלאונרדו דה וינצ’י צייר את המונה ליזה במשך שש-עשרה שנים וביומנו נמצאו עדויות לכך שהלקה את עצמו בלי סוף על הזמן שלוקח לו לצייר את היצירה. אבל כנראה שזה השתלם לו. דוגמה אחרת היא הנאום המפורסם של מרטין לותר קינג שבו הוא אמר את שלושת המילים הבלתי נשכחות: “יש לי חלום”. התברר שרק כשקינג שמט את ההערות שכתב במשך כל הלילה עד ממש הרגע האחרון שבו עלה על הבמה, צצו בראשו המילים הללו. הנאום שלו היה לרגע מכונן בתולדות התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית ונחשב לאחד הנאומים הטובים והידועים ביותר בהיסטוריה. בעקבות סקר שערכו חוקרים מאוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, הנאום אף הוכתר כנאום הטוב ביותר במאה העשרים.

נקודה נוספת שאותה גילה גרנט במחקרו (שמחזקת את עניין האיטיות) היא שבכדי להביא לעולם משהו מעורר השראה, אתה לא חייב להיות דווקא הראשון שעולה על איזה רעיון. זה ממש בסדר ללמוד מניסיונם של אחרים ולהבין מהטעויות שלהם. בסוף האנשים שמביאים אותה בהצלחות מסחררות וברעיונות שמשנים את המציאות שלנו, הם אלה שמבינים את השטח בתחום שבו הם עוסקים. אלה שיודעים איך לחבר את כל הנקודות, ההצלחות והכישלונות שהתרחשו בעבר לכדי הדבר המדויק ביותר. בהקשר זה הוא ציין את הרשת החברתית “פייסבוק” שהצליחה בצורה מסחררת אחרי שכבר היו רשתות חברתיות דומות לה כמו “מייספייס” ו”פרנדסטר”. מסקנה: אפשר לנוח עם רגל על רגל ולהביט בכולם מנסים, נכשלים ונופלים ובינתיים להרהר, לדבר עם המוזות ולעשות שנ”צ עד שמשהו גדול יצוץ בראשנו.

ומה בעצם קורה בזמן הזה שבו משתהים ומחכים להשראה? במציאות של היום חוסר עשייה נחשב ממש עניין מגונה. “בטלן” בתרבות שלנו זו מילת גנאי. אבל האם יכול להיות שלבהות קצת בקיר בעצם מקדם אותנו אל עבר הישגים מרשימים יותר מלרוץ ולהתאמץ בסגנון דם יזע ודמעות?

לין מנואל מירנדה הוא יוצר המחזמר זוכה פרס הטוני “המילטון”. פרס הטוני הוא הפרס החשוב ביותר המוענק כל שנה באמריקה על הישגים בתחום התיאטרון. קיצור, כל יוצר תיאטרון חולם על הפרס הנחשק זה. כדי לזכות בו אתה צריך באמת להיות יוצר בעל השראה סופר דופר. והנה, מסתבר שגם את הצלחתו הוא מייחס לא מעט לאותה השתהות שמדבר עליה פרופסור גרנט במחקרו: “הזמן שאנו מבלים לבדנו מעניק לנו את מתנת התעסוקה העצמית וזהו מעיין היצירתיות. אין דבר טוב יותר להנעת היצירתיות מאשר דף לבן או חדר ריק”.

ואולי טוב לסיים לאט לאט במילותיו של ניטשה מתוך ספרו “המדע העליז”: “…המנוחה כבר נעשתה עניין של בושה: הרהורים ממושכים כמעט שגורמים נקיפות מצפון. אדם חושב ועיניו בשעונו, כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה – אדם חי כאילו עלול הוא בלי הרף ‘לאחר למשהו’… ‘טובה עשייה כלשהי מאי עשייה’ – עקרון זה הוא מוט למוטט בו כל השכלה וכל טעם מעולה”. ועכשיו אפשר ללכת לנוח. כלומר לחכות להשראה. 