אתם קילקלתם, זוזו ותנו לתקן

לפני כחצי שנה, כשהיתה הדר מוכתר בגרמניה במהלך חילופי סטודנטים, היא קיימה שיחה טלפונית עם מכר שלה, חייל ישראלי בן 18. הוא היה מאוד מדוכא ואמר לה: “יקר לי לחיות פה, אני רוצה להצית את עצמי מול קריית הממשלה, להצית את עצמי כמו שעשה איציק סעידיאן. הוא אמר לה ״זו הדרך היחידה שישימו לב אלינו, שיראו שאנשים מתים גם מיוקר המחיה.״ היא ענתה לו: ״חכה, לפני שאתה מצית את עצמך תן לי הזדמנות לשנות״, ולמזלנו, הוא שמע בקולה.

השיחה ההיא טלטלה אותה. זמן לא רב אחריה היא פתחה אתר אינטרנט והקימה את מפלגת ״צעירים בוערים״. זה קרה לאחר שהיא שבה ארצה. לדבריה, מרגע שהיא יצאה בהכרזה ההיענות היתה מסחררת וכבר חתמו כ- 24,000 צעירים, רובם נחשפו למפלגה בטיק טוק.

היא ילידת קרית אונו, בת 21, וסיימה לא מזמן תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת חיפה. כחלק מהתואר עברה לשבעה חודשים לגרמניה במסגרת חילופי סטודנטים ואז חזרה ארצה לפני כמה חודשים, לבית הוריה שבקרית אונו. יש לה יש שני אחים קטנים, אמא ואבא, משפחה סטנדרטית למדי. היא התכוונה להתחיל בחייה – להתפרנס ברמה סבירה, לצאת מבית הוריה ולשכור דירה לבד, בטווח הרחוק יותר – לרכוש רכב, מאוחר יותר להקים משפחה, דברים שנשמעים נהדר אבל בפועל כמעט בלתי אפשרי עבור אדם צעיר לממש אותם כיום.

“אלה שמנהלים כרגע את המדינה הם מיליונרים בני 60-70 שמתגוררים ברעננה, בקיסריה, ובהרצליה פיתוח. אין להם מושג מה זה להיות צעירה בת 20 שרוצה להתחיל את החיים ולצאת מהבית של ההורים, או מה זה להיות היום בחור בן 30 שצריך לשלם על שכירות, מה זה לשכור דירה, מה זה לחכות לאוטובוס בשמש, הם כבר שנים לא זוכרים דברים כאלה”

היא זוכרת שחשבה לעצמה: איזה מין חיים מחכים לי פה? אני אמורה להתחיל אותם עכשיו, אני אעבוד מ–08:00 בבוקר עד 00:00 בלילה ולא אסגור את החודש? אני אקרע את עצמי בעבודה ואגרד בסוף החודש את המינוס בבנק? וזה עוד לפני שיש לי בן זוג ושניים–שלושה ילדים בתמונה. כן? איזה חיים מצפים לי?

והבינה שזהו. נגמר לה. היא לא יכולה לחיות פה. זה היה רגע של תובנה, היא התבוננה מסביב, ניסתה לראות את העתיד שלה ושל צעירים אחרים שהיא מכירה כאן ופשוט לא הצליחה לראות דבר. זה הכעיס אותה כל כך עד שהבינה שאין לה ברירה, והחליטה שהיא תייצר את העתיד הזה בעצמה ובמו ידיה.

המנהיג או המנהיגה, לדבריה, נמצאים בכל אחת ואחד מאיתנו, והשינוי שהיא רוצה לחולל הוא לכיוון של מנהיגות כזאת, פנימית. היא פונה אל אנשים צעירים שמאמינים שמשם הם יכולים וצריכים לשנות, מבפנים, ושעליהם להנהיג בעצמם את השינוי הזה.

הכעס העיקרי שלה הוא על הפוליטיקאים ועל התקשורת. “התקשורת היא ממסדית, מלקקת לפוליטיקאים, והם מלקקים בחזרה לתקשורת.” היא אומרת. “למפלגות חדשות אין במה, אין סיכוי שיזמינו אותי לאחד מערוצי התקשורת הגדולים והמוכרים להתראיין”. היא משוכנעת שנמשיך לראות על המסכים בכל הערוצים את אותם פוליטיקאים שמופיעים הרבה שנים, מתראיינים ומבטיחים לנו הבטחות אך בפועל פועלים אך ורק עבור עצמם.

ונמאס לה. ונמאס לחברות ולחברים שהולכים איתה. “אלה אותן מפלגות ואותם אנשים במשך עשורים, זה משחק כסאות בלתי נגמר בו מצופה מאיתנו לבחור ב’רע במיעוטו’ שישרת אותנו, אבל אף אחד לא שואל את עצמו האם זה בכלל משרת אותנו? והאמת היא שלא, זה משרת רק אותם, את בעלי התפקיד והכסא”.

היא אומרת שאין כאן בישראל שום דמוקרטיה. אנו חיים בדיקטטורה ונשלטים על ידי אליטה קטנה. “אנחנו, האזרחים, משלמים את המסים, אנחנו מחזיקים את המדינה הזו, ואין סיבה שנחכה ונתחנן למיכאלי או סמוטריץ׳ כדי להעביר או לא להעביר חוקים מסוימים.”

האם היא לא נאיבית? האם היא באמת מאמינה שיש להם סיכוי? הנה קמה גם מפלגת אומץ שמגייסת כרגע תרומות, וכל כך הרבה מפלגות קטנות חדשות קמו ונפלו לפניה…

מוכתר אומרת שזה כך רק בגלל שעד עכשיו לא הייתה אלטרנטיבה אמיתית. לא היתה באמת מפלגה שהיא מפלגת מחאה, ומפלגת ״צעירים בוערים״ היא כזו. ״אנחנו המפלגה הראשונה שבזה לפוליטיקאים, בזה למערכת, שנמאס לה מהמושחתים שיושבים בכל מוסדות המדינה. הפוליטיקאים האלו שרפו לי את העתיד ובכל זאת הם נבחרים פעם, אחר פעם, אחר פעם״. היא זועמת.

היא טוענת בביטחון מוחלט שיש לה את היכולות ויש לה את המרפקים בשביל להיכנס לכנסת, שעד עכשיו היא פגשה הרבה מאוד צעירים ובני נוער שאיכפת להם, שכואב להם על המדינה שלהם.

לדעתה הצעירים של היום הרבה יותר מעורבים בנושאים החברתיים, הפוליטיים והמדיניים, כי עכשיו יש את הרשתות החברתיות, והיא לוקחת את זה לכיוון החיובי של האפשרות שניתנה לדור הזה להיחשף יותר למידע ולשתף אותו עם כל העולם בקלות רבה יותר.

לפני כמה ימים נכחה בוועדה בכנסת ואמרה לפוליטיקאים שהיו מוכנים לשמוע אותה, שהם עובדים אצלה, שהיא זו שמשלמת להם משכורת. הם נדהמו וענו לה שהיא חצופה, ועד עכשיו היא לא מצליחה להבין איך הם מעיזים לומר דבר כזה.

״יש לנו דור נהדר שהפוליטיקאים האלה בכלל לא מבינים, הם לא יודעים מה הכוח של הטיק טוק, הם צוחקים על הטיק טוק ואז משלמים המון כסף כדי להיכנס לשם בפרסום ממומן.

ב-1 בנובמבר אני באה כדי לפטר אותם, כי הם יצרו מציאות שאני וכל הצעירים בארץ לא יכולים לחיות בה, כי הם נכשלו.״

“מי הם אותם פוליטיקאים שאמרו לי שאני חצופה”?, היא שואלת בכעס. וגם עונה: “אני אגיד לך מי הם – אלה שמנהלים כרגע את המדינה הם מיליונרים בני 60–70 שמתגוררים ברעננה, בקיסריה, ובהרצליה פיתוח. אין להם מושג מה זה להיות צעירה בת 20 שרוצה להתחיל את החיים ולצאת מהבית של ההורים, או מה זה להיות היום בחור בן 30 שצריך לשלם על שכירות, מה זה לשכור דירה, מה זה לחכות לאוטובוס בשמש, הם כבר שנים לא זוכרים דברים כאלה”.

היא חוזרת. נרגשת, אל אותה שיחה מטלטלת עם החייל שרצה להצית את עצמו. מספרת שרצתה לנתב את הבערה שלו למקום אחר שהוא לא חלילה בערה פיזית של גוף שנשרף מאש, אלא בערה פנימית של התשוקה והרצון לשנות.

ממשפחתה היא לא זוכה לתמיכה. היא מספרת בכאב לא מוסתר שמדובר במשפחה דתית שמרנית שלא תומכת במהלך הזה שלה, בלשון המעטה. ״זה אחד הדברים הכי קשים לי, בכל המאבק הזה, זה ללכת כנגד המשפחה בצורה כזו או אחרת.״ את מה שהיא לא מקבלת מהמשפחה, היא מקבלת מהציבור. היא מפיצה את המסר שלה בכל מקום ואנשים מעודדים אותה, תומכים בה, מזהים בה תקווה שכבר לא היתה להם הרבה זמן.

“אנחנו זועקים זעקה של דור שלם. תתעוררו. יש פה דור צעיר שלם שצועק – ״יקר לנו! לא טוב לנו לחיות פה! דור שלם שרוצה, בלית ברירה, לעזוב את המדינה”.

את השלב הראשון הם כבר צלחו: המפלגה רשומה. מוכתר אומרת שהעיסוק בדבר הזה הוא מסביב לשעון, וזה אחד הדברים הקשים ביותר שיצא לה לעשות בחיים. אבל עם כל הקושי היא קמה בבוקר עם תחושת סיפוק אדירה.