10 הדיברות של משה, אבינו
“לידה מתחילה ביומנו הראשון –
ולא נפסקת לעולם.
כך גם המוות.”
(אלמונית)
•••
נולד לי עיתון. מת לי אבא.
אף אחת מההצהרות האלה אינה אמת מוחלטת. נתחיל בראשונה, היא יותר קלה: בזמן שאני מקליד את האותיות האלה, בראשית עדיין לא בדיוק קיים. הלידה שלו נמשכת אצלי כבר לפחות חצי שנה, מול עולם ומלואו שבטוח שזה המהלך הכי מופרך וחסר סיכוי לשנת 2022. האם בעכשיו העתידי והמדומיין שבו אתם קוראים את השורה הזאת הלידה היא כבר אמת מוחלטת? גם לא בטוח. זו רק נקודת ציון נראית לעין.
אבא מת. אני מתאמן ביני לביני על צירוף המילים הזה כבר כמה חודשים. מתכונן. היה ברור שזה מתקרב. האיש הענק הזה, עם תיאבון חיים של סוס בר, התכווץ לתוך כיסא גלגלים, אל תוך עולם של כאבים ומוגבלות, תלות ודעיכה. מתרחק והולך מהעולם, נפרד מאיתנו שלב אחר שלב. ובכל שלב, האימונים שלי הופכים יותר אינטנסיבים: תגיד אבא מת, אבא מת. זה תכף בא.
ב-14 בפברואר, יום האהבה, הוא הכריז על שביתת רעב ושתייה ובתום 10 ימים ולילות ארוכים, נפשו הנחושה למות הכריעה את גופו תאב החיים בן ה-92 והוא נשם את נשימתו האחרונה. אבא מת, כתבתי בוואטסאפ לאהובתי. אבל צמד המילים הזה לא הרגיש יותר אמיתי מאשר בפעמים קודמות. יש לזה מונח באנגלית, לא זוכר אותו כרגע, כשאתה חוזר על מילה או ביטוי כל כך הרבה פעמים עד שהם נשמעים לך כמו ג’יבריש אקראי.
גם אחרי שסיפרתי לאחרים וקיבלתי שפע תנחומים והשתתפות בצער, עדיין אני אומר “אבא מת” וזה לא מצלצל לי משכנע. לא בגלל שאני בהכחשה – נפרדתי ממנו במילים ובחיבוקים עוד בחייו – אלא כי זה לא בדיוק נכון.
אני עונד עכשיו את השעון שלו, שאמא מסרה לי אחרי מותו, Tissot שווייצרי מאופק – והוא רוקד לי על היד – זכר לקיבורת האדירה של משה ניצן, קפטן הנבחרת ואלוף חיל התותחנים במשיכת חבל. כל תקתוק במחוג השניות מכיל אותו ואותי. לפעמים כשיקופים, לפעמים כיין-יאנג מושלם של ניגודים. באופן שלא צפיתי, בתקופה הזאת הוא חי יותר מתמיד. בכל בוקר כשאני מכין לי את המאטה הראשון של היום, קול הבאס האדיר שלו מהדהד באוזניי עם הוראות הכנה מדוקדקות כאילו מדובר בפירוק פצצה גרעינית. אני זוכר בצלילות את ההדרכה ההיא מעל לכיור במרפסת הכביסה בכפר-סבא לפני כמה שנים. בדיעבד, נראה לי שזה היה טקס פרידה ראשון שלנו. אולי ידעתי את זה גם אז.
ועכשיו, אני מסתובב כשהעולם כולו משקף לי אותי ואותו ואת הריקוד שלנו וברור לי שהוא לא הסתיים ושחלקים ממנו אוריש גם לילדיי, וכן הלאה.
1. הצרצר והנמלה
הריקוד הכי עתיק ומסובך שלנו. ככל שאני זוכר, זה תמיד היה שם. אבא הנמלה האחראית והחרוצה, אני הצרצר ההולל. לא יודע אם נולדתי ככה או שבחרתי בזה כדי לפלס לי בעולם שביל שיעקוף את נעליו הענקיות, אבל מגיל כלום וחצי אני זוכר את עצמי מתקומם ומורד כנגד דרכו המדודה.
אבא שלי הוא דור המייסדים קלאסי – מה דור, מייסד בפני עצמו. כמעט כל משפחתו נמחקה בשואה, למעט הוריו שהשכילו לברוח בזמן לארגנטינה. בגיל שבו אני הלכתי לחוג כדורגל הוא התחיל את הבוקר בחושך בסחיבת טונות בשר בשוק בבואנוס-איירס, המשיך ב-12 שעות אריגה בנול המשפחתי וסיים בלימודים בתיכון-ערב למבוגרים. והוא המשיך לסחוב, בגאווה ובקומה זקופה, כל חייו. הוא היה איש מעשי, מחושב, אחראי, זהיר, חרוץ, מסודר, רציונלי. ואני, בהתאמה, הייתי חולמני, פנטזיונר, מעופף, תמים, אלרגי למאמץ, בלגניסט, אינטואיטיבי.
ביום שבו קיבלתי את העבודה הראשונה שלי, יותר מכל היה דחוף לו להנחיל לי שמשכורת זה נחמד, אבל הכי חשוב זה “תנאים סוציאליים”. ואני, כמעט כל חיי הבוגרים חייתי בלי תלוש שכר שלא לדבר על תנאים סוציאליים.
עד לא מזמן הוא עדיין היה שואל אותי מתי אני מסתפר.
כבר הרבה שנים, אחרי אינסוף מחשבה והתבוננות, אני יודע מה המתנה שקיבלתי מהמאבק הזה: אבא היה מחנה האימונים של לוחם-החופש הפנימי שלי, מבחן-האש של הצרצר הפנימי שלי.
אבל בימים האחרונים אני מבין מה הוא קיבל מהריקוד הזה (ומתוך כך אני מבין גם למה – על אף שרבות מההחלטות והפעולות שלי נראו לו מוזרות ומסוכנות, הוא מעולם לא ניסה לשבור את רוחי ולא הרחיק את אהבתו): אני יכולתי לגלם חלקים שנמנעו ממנו. בכל שנות ילדותו, נערותו ובגרותו, אבא לא היה יכול להרשות לעצמו להצטרצר, להתפזר, לפנטז, לעופף. אבל הוא הפך את זה אפשרי עבורי. הוא היה חייב להיות נמלה כדי שאוכל להיות צרצר.
2. קרשים
בהלוויה (היפהפיה, בבית עלמין חילוני בכפר-סבא) ובימים שאחרי, כמעט כל מי שהכיר אותו דיבר על חוש ההומור המפורסם שלו, על איך היתה לו בדיחה מושלמת לכל סיטואציה. וזה נכון, הוא לא היה סתם איש מצחיק, היה לו רדאר של עטלף לחומרי גלם עם פוטנציאל קומי.
אבל אנחנו – אחיותיי, אמא ואני, היינו צריכים לסבול את מאחורי הקלעים, כולל בדיחות חסרות טאקט ומפדחות כשהיינו ילדים מתבגרים. כולל 20 הפאנצ’ים המובילים ששמענו מאות פעמים, ותמיד בטון של בכורה עולמית. ככה למשל ידענו בלי למצמץ, שאם נקלע אורח תם ודיווח על מיחוש כלשהו (עקצוץ בעין, פריחה בירך, עקיצת פרעוש או יובש בפה), תכף אבא ישמיע אנחה כבדה וקודרת ויאמר “אוי, היה לי חבר שהיה לו בדיוק את זה. הוא נפטר.” ובחלוף הזמן המדויק שדרוש לאורח כדי שהכרתו תתערפל אך לא תיעדר כליל ותפספס את הפואנטה, אבא יוסיף “דרסה אותו משאית.”
אלף פעמים שמענו את זה. כולל בכל פעם שאחד מאיתנו עשה את הטעות הטרגית ושיתף באיזו בעיה גופנית אקראית. באותה רמה של דרמטיות הוא היה נאנח ונותן את כל הנאמבר, כאילו שאנחנו לא יכולים לדקלם את הפאנץ’ מתוך שינה.
נו, אז מה דעתכם? אני לא עושה את זה?
אין מצב שאפספס הזדמנות.
3. גבר ישן, גבר חדש
משה ניצן היה כל מה שגבר היה אמור להיות בעולם שלתוכו נולד. חזק פיזית כמו דוב גריזלי. מחונן טכנית ומכנית, יודע לתקן, להפעיל, לבנות ולהרכיב כמעט כל דבר. מעולם לא דיבר על רגשות (בכל פעם שהייתי מצלצל והשיחה היתה עוברת לגוון קדם-כמעט-תת-אישי הוא היה אומר: “טוב, קח את אמא שלך, היא כבר תספר לי”). חייל למופת (זמן קצר אחרי שפרצה מלחמת יום כיפור חזרנו משליחות בקולומביה, ולכן אבא שלי לא גוייס. אשר על כן הוא לקח את הרנו 4 הקטנה ויצא לחפש, בין פגזים וקליעים, את היחידה שלו. שבועות לא שמענו ממנו). סמכותי מלידה. והבנאדם הכי עקשן שפגשתי.
לא ראיתי טעם אפילו לנסות להיות כמוהו, אף אחד בעולם לא יכול. ורוב הזמן – מכיוון שהוא עבד שנים מבוקר עד מאוחר בערב – גדלתי בסביבה נשית, עם אמא ושתי אחיות. בנוסף לזה, התחלתי לגבוה בגיל מאוד מאוחר, כך שהאופציה המסוקסת נראתה חסומה עבורי. אז גיבשתי לעצמי גבריות שבמידה רבה לא היתה יותר מתמונת-מראה הפוכה שלו; סולד ממברגות, פתוח רגשית, מתחמק משיעורי-ספורט (הייתי אומר למורה שיש לי מחזור), החייל הכי לא צבאי בצה”ל. עקשן דווקא כן, רק על דברים הפוכים.
כשיצאתי לנדודים ולחיים באזורים הפראיים של אמריקה, קרו לי שני דברים: הראשון – פתאום הייתי צריך לנהוג בג’יפ עם קרוואן, לבקע עצים לחימום, לתקן את המשאבה של הבאר, להתמודד עם נחשים וסופות שלגים. וכל הדברים שספגתי ממנו בחוסר רצון התגלו כאוצרות נדירים. נעשיתי גדול וחזק כמעט כמוהו. הייתי בא לתקן משהו ושומע אותו מדקלם לי בפעם המליון: “תשעים אחוז מהעבודה זה הכלי הנכון ותנוחת הגוף הנכונה.” וכמה גאוני המשפט הזה.
הדבר השני שקרה לי באמריקה היה מפגש עם עבודה רגשית שגברים עושים, ושקשורה תמיד לדיאלוג שלהם עם אבא.
כשחזרתי לארץ, הייתי נחוש להתחיל איתו תקשורת מסוג חדש. רציתי שנדבר על הילדות, שנדבר על הדינמיקה בינינו, שנתקשר ונגשר על הכל. אבל בכל פעם שרק ניסיתי להתקרב לשם הוא היה מיד מעביר את השפופרת לאמא שלי (אם זה היה בטלפון) או עוקף את העניין בבדיחה ששמעתי רק 127 פעמים. בסוף עשיתי לו אמבוש: הייתי אז מבקר מסעדות באיזה עיתון, ואמרתי לו שהזמנתי לשנינו שולחן במסעדה ארגנטינאית משובחת. קבענו שאבוא לאסוף אותו בשבע בערב. מתחת לבניין הוא חיכה לי – לבוש בסטייל, כמו החתיך שהוא היה – ובשילוב ידיים עם אמא שלי, בולמת הזעזועים הרגשית שלו. הוא הריח את המהלך שלי מקילומטרים.
הייתי מלא כעס ותסכול: למה הוא כזה עקשן? למה הוא לא מוכן לבוא לקראתי? למה הוא לא רואה את הצורך שלי בתקשורת מסוג אחר?
לקח לי קצת זמן עד שהבנתי, והתביישתי. כי בעצם אפשר היה לשאול את שלוש השאלות האלה עלי: למה אני כזה עקשן? למה אני לא מוכן לבוא לקראתו? למה אני לא רואה את הצורך שלו בתקשורת מסוג אחר? ובקיצור – למה אני חושב שבגלל שעשיתי איזה מעגל-גברים היפי מסביב למדורה באמריקה פתאום אבא שלי צריך להתהפך ולהיות למישהו אחר?
4. השול הימני
חלק גדול מזמן האיכות שלנו היה באוטו. כשגרנו בערד, הוא הקים וניהל מפעלי טקסטיל באשקלון, יבנה וקרית-אתא, והוא ידע לומר לי בכל רגע נתון כמה הקפות מסביב לירח הוא כבר השלים. אני חושב שבפעמים שהצטרפתי לנסיעות האלה – כשהיינו רק שנינו – הגענו הכי קרוב לשיחות אישיות.
אבל כל כמה דקות, לא משנה על מה דיברנו, הוא היה מפנה את תשומת ליבי למשהו שקשור לכביש, לאוטו ולתגובת הנהיגה הנכונה. קורס מתמשך בנהיגה מונעת, מגיל 10 ללא הפוגה. תמיד העמדתי פנים שאני מקשיב ומפנים, אחרת ההרצאה היתה מתארכת, אבל רק חיכיתי שייגמרו תשדירי-השירות ונוכל לחזור לשיחה שלנו.
לא יכולתי לדעת אז שהיום, בכל פעם שאני נוהג בלילה ולפתע מגיחה מולי מכונית עם אורות גבוהים ומסנוורים, יגיע איתה גם קולו של אבא: “מקד את המבט בשול הימני.” כן, שול זאת מילה, העברית שלו היתה מדויקת, כשם שהיתה עסיסית. ואכן, מיקוד המבט בשול הימני מבטיח שאשאר על הנתיב בלי להסתנוור ולאבד שליטה.
גם לא יכולתי לדעת אז שבכל פעם שאתקרב לעיקול בכביש, הרגל שלי תציית לא לי, אלא לקול של אבא שלי מאז, מהסיבובים שבין ערד לרהט: “בלימה לפני העיקול, גז מתון בעיקול עצמו.”
הוא כן ידע. לא היה אכפת לו להיות נודניק אם זה מה שצריך כדי להציל את החיים שלי.
(למען האמת המלאה – נראה לי שבאופן כללי לא היה אכפת לו להיות נודניק).
5. גאווה ודעה קדומה
אבא שלי היה איש גאה, מאוד בטוח בעצמו. הוא טיפס במהירות ממעמד של פועל אריגה ועד למנהל מפעלי טקסטיל. כמה מהם הוא הקים משלב יציקות הבטון ועד עיצוב הבדים והשיווק. פעמיים הוא בחר להפסיק ולצאת עם המשפחה לשליחויות בדרום אמריקה למען המולדת, בכל פעם לשנתיים. גם בזה הוא היה רב-אמן. הגובה והיופי שלו, הקסם האישי שידע להגעיש גם את דמן של לטאות, הלבוש והתספורת התמיד אלגנטיים. הוא נראה כמו גיבור מושלם מסרט איטלקי.
אלא שאז ענף הטקסטיל בישראל התחיל לדעוך, קודם בגלל ירדן, אחר כך בגלל סין ופתאום, אף אחד לא היה צריך מישהו שיודע לפתוח מפעלים אלא רק לסגור. והוא הלך והשתנמך מסגירה לסגירה. היתה תקופה שעבד בתפקיד ניהולי זוטר יחסית וכדי לחסוך עלויות היה ישן במשרד, בבית הטקסטיל בתל-אביב. אחר כך או לפני כן, לא זוכר, ניהל מפעל קטן ועלוב עם בעלים פסיכופט שהתעמר בו והשפיל אותו ללא סוף. ואחרי או לפני, לא זוכר, ניהל את שאריות “אתא” והיה ישן בימי השבוע בחדר שכור מינימלי אצל קשישה בקרית-אתא.
במהלך התקופה ההיא, בלי שום הצדקה רציונלית, כעסתי עליו נורא. איך הוא מסכים? איך האריה המלכותי הזה מקבל את הדין ולא שואג? מה עושה גיבור העל שלי בסרט המדכדך הזה?
אבל כעבור כמה שנים משה ניצן המציא את עצמו מחדש. מטקסטיל עבר לתפקיד חייו – מגייס הכספים הכי קטלני של עמותת “ניצוץ של תקווה”. יום יום היה פוגש את האנשים העשירים ביותר במשק, ולא עוזב בלי צ’ק שמן שנועד לממן מורים פרטיים לילדים חולי סרטן. בדרך כלל הוא היה גורם להם לתרום הרבה יותר משהתכוונו וגם להודות לו בדמעות על ההזדמנות.
הנחישות והעקשנות שלו הפכו לנכס אגדי. “אם לא פותחים לי את הדלת,” נהג להסביר לי, “אני נכנס דרך החלון.” הוא הכיר לא רק את שמה של כל מזכירה אלא גם את מצבה המשפחתי וידע להחמיא לה מכל הלב על תסרוקת חדשה. האיש שמעולם לא התבייש להיות נודניק, האיש שאוזניו תמיד סיננו כל אינפורמציה שהתנגשה עם אמונותיו, היה כוח טבע בלתי ניתן לעצירה. באגודה למלחמה בסרטן לא הניחו לו לפרוש, ועד לפני 3 שנים, בגיל 89 הוא המשיך לפזר ניצוצות, יומיים בשבוע, ועדיין, היה אימת בעלי-הממון ובו זמנית אחד האנשים האהובים עליהם. במשך 26 שנים, אסף עשרות מיליוני שקלים למען ילדים חולי סרטן, והקים עבור הפרוייקט רשימת תורמים שהשנה יכתבו צ’ק גם לזכרו.
לקח לי לא מעט שנים להבין ששום דבר בגאווה של אבא שלי מעולם לא התעמעם או נחלש, זה רק אני, כנער מתבגר, שלא הבנתי לעומק מהי גאווה. היופי והפאר של מי שהעניק ניצוצות של תקווה לאלפי ילדים, היה בדיוק מה שאיפשר לו לישון בחדרים שכורים ובבניין משרדים: היתה לו מטרה קדושה, ושום דבר אחר לא באמת היה חשוב – לא המעמד, לא האגו, רק לעמוד במשימה. אני חושב שהוא הרגיש גאה לישון בחדרונים ובמשרדים ולדעת שהנה, כמו אז בשוק בבואנוס איירס, הוא ידאג למשפחה, גם אם כל האדמה תרעד ותתהפך. עיניים על המטרה, כל השאר רעשי רקע.
6. אסתר המלכה
רבה דברים, גם כאן הוא היה ארכיטיפ בפני עצמו: פמיניסט לטיני. זה אומר שהוא יפתח דלתות לאמא שלי (ולכל אשה זרה) ולא יניח לה לסחוב משהו כבד (לא בגלל שהוא חושב שהיא לא יכולה, אלא כי כל קילו שהוא סוחב למענה עושה אותו יותר שמח). הוא יביא לה פרחים ביום שישי, ואחרי כל ארוחה, האריה הזה יעטה סינר אדום וישטוף את הכלים, באותה רצינות שבה יתקן נול-אריגה במפעל.
אמא שלי, אסתר, היא אחת האנשים הכי חכמים בעולם בעיניי (בילדותי היא היתה הגוגל שלי), ולאבא שלי לא היה בזה ספק לרגע. כל גינוני הקבאז’רו הלטיני (ז’אנר מסוקס של ג’נטלמן), הנוכחות הפיזית העוצמתית שלו, קול הרעם שלו, הדעתנות שלו – לא יכלו ולא ניסו להסתיר את הכבוד וההערצה שרחש לה. הוא מעולם לא חשב שהעבודה שלו יותר חשובה משלה (ניהול אולפני-עברית לעולים חדשים), הוא הכיר בעליונות האינטלקטואלית המולדת שלה, לא רק עליו, אלא פחות או יותר על כל מי שמסתובב על הפלנטה. ככל שהיה עקשן מול כל שאר העולם, מולה היה משנה את דעתו פעם אחר פעם. כן, הוא היה מלך הג’ונגל. אבל היא המלכה.
בשנים הראשונות שלי בעולם העיתונות, כתבתי טור פמיניסטי בשם “מיסטר פיגי של השבוע”, ויצאתי לציד שוביניסטים בפוליטיקה, בתרבות ובעולם הפרסום. אבא היה גאה כמו שאבא אחר יתגאה בבנו הצנחן.
אחת השאלות שאני שומע הכי הרבה מאז שכתבתי את באדולינה היא האם המלך והמלכה הם דמויות אמיתיות או בדויות. תמיד אני משיב שאין לי סמכות לענות על השאלה הזאת, וזה מה שאומר גם עכשיו. אבל אני כן מודה שאת הדוגמה הראשונה והכי מוחשית קיבלתי בבית, מיום שנולדתי.
7. עונג
כאמור, הוא היה ארכיטיפ בפני עצמו, גם בתחום הזה: פרגמטיסט הדוניסטי.
אם לדעת ליהנות זו אמנות, הוא היה מיכלאנג’לו. לא היה צריך שום דבר גרנדיוזי – רק להצחיק את השומר בחניון, והוא בשמיים. לשרטט לנגר קרוסלה לארון הטלוויזיה, הרבה לפני שהמציאו אותה, ולהתפנן על ההצלחה. לשתות כוס קפה של שבת עם אמא שלי, אהובתו. ומעל לכל – ליהנות מהעונג של מי שנמצא בסביבתו. הוא מאוד חיבב אנשים עם לחיים סמוקות ותמיד חשד באנשים שלא אכפת להם כמה מלח יש באוכל.
אחת המיתולוגיות הפרטיות שלי קשורות לארון המשקאות בבית. בין ג’ין לליקר שרי, שכנו שני בקבוקים חשובים במיוחד: קוניאק קורווזיה VSOP יוקרתי, ובקבוק ברנדי ישראלי זול, 777. אם אורח נטה לסעוד איתנו ונשאר לטקס החשוב של הדיז’סטיף (חיוני לתקינות מערכת העיכול), אבא היה שואל אותו אם ירצה קוניאק, מה שבדרך כלל היה נענה בחיוב. או-אז היה שואל: “עם קרח או בלי?” אם האורח ביקש עם קרח, אבא היה מוזג לו 777 מלוא הגביע. אם לעומת זאת האורח היה נחרד ואומר: “חס וחלילה! קרח בקוניאק??” – אבא שלי היה שמח למזוג לו מהקורווזיה הנדיר.
כשאחיותיי ואני בגרנו ונהיינו להורים, עד שלוש שנים לפני מותו, היינו נפגשים בכפר-סבא לארוחות שבת שתמיד היו נפתחות בקוקטייל הבית (ליקר דובונה, ג’ין, סודה, קרח וקליפת תפוז), ונמשכות לסעודת מלכים. במרכזה היה הדבר היחיד שאבא שלי ידע, לא רק לבשל בלי לשרוף את המטבח, אלא גם להביא לשלמות – אסאדו ארגנטינאי עסיסי. לאורך כל הארוחה הוא היה יושב ובוחן מי עדיין לא טעם ממה, הצלחת של מי מתרוקנת, כוס היין של מי צריכה מילוי (אבל לי הוא לא היה ממלא מחדש כי “אתה צריך לנהוג” ואם כבר מדברים, “אז שים לב, כי אחרי הגשמים הראשונים כל השמן צף על פני הכביש ואפשר להחליק בקלות. בדוק אוויר בגלגלים. קח לך עוד תפוחי אדמה. ולא נגעת בחצילים”).
8. יהודי נודד
מדהים כמה חזק גן הנדודים, בין אם הוא תרבותי ובין אם ביולוגי. איש יציב ושקול כמו אבא שלי היה אמור לחיות כמעט כל חייו במקום אחד, אבל ככה נראתה הילדות שלי איתו: קרית-גת עד גיל שלוש, ארגנטינה עד גיל 5, קרית גת שוב עד גיל 7, קולומביה עד גיל 10, ערד (שני בתים) עד גיל 18. באמצע היתה כמעט-כמעט שליחות למדינה אפריקנית, היינו כבר בסידורים אחרונים כשאבא קיבל תחושה לא טובה וירד מזה; חודשים אחר כך היתה שם הפיכה אלימה, ומי שלקח את התפקיד במקומו כמעט נהרג.
ומגיל 18 אני, במהותי הוביט שמאוהב בנעלי הבית שלו, גרתי בתל-אביב (8 דירות שונות), בלוס-אנג’לס, על הר פראי בקליפורניה, בקרוואן על פני כל מערב אמריקה פלוס מקסיקו, עשיתי לי בית שני בחושה בסיני, חייתי בהודו, והתייצבתי יחסית באזור החיוג שבו אני נמצא היום (אבל עברתי כאן כבר יותר מ- 20 בתים). אז בסעיף הזה, בסך הכל, התפוח הצרצרי לא התעופף כל כך רחוק מהעץ הנמלי – רק בלי ביטוח בריאות ומטען.
9. הסיפור
קחו את משה ניצן כמה מאות שנים אחורה, שימו אותו מתחת לעץ בשולי הכפר ותנו לו להתחיל לספר סיפור. בתוך כמה דקות כל התושבים ישכחו מה הם התכוונו לעשות ויעמדו מולו, פעורי פה ונרגשים כילדים.
כילד בלעתי ספרים כמו פופקורן, אבל אף אחד מהם לא התחרה בסיפורים האינסופיים של אבא. הוא תמיד ידע לחבר אותם להקשר הנכון, להשהות כשצריך, להנמיך ללחישה או לחקות מבטא, להעביר לך את התחושה שזה קורה לך, ברגע הזה.
מבחינתי כל הסיפורים האלה היו אמת לאמיתה – אף אחד לא יכול לתאר בכזה היפר-ריאליזם משהו שהוא לא חווה. גם כשהסיפורים היו פנטסטיים לא פקפקתי – הוא היה איש פנטסטי שחי חיים פנטסטיים.
מתישהו, כשחיינו בבוגוטה, סיפרתי לילדים בבית-הספר את אחד מסיפורי הגבורה של אבא ממלחמת ששת הימים. זה היה באמת גדול – הוא נתקע ראשון ולבדו בקו האש בסיני, מול סוללה של טנקים מצריים. לא היה איך לברוח או איך להילחם. אז הוא עשה תנועות פנטומימה לעמק שמתחתיו, כביכול מנהיג חטיבה שלמה של טנקים ששועטת בעקבותיו – והמצרים ברחו בלי לירות פגז אחד. זכרתי את כל הפרטים, ולמרות זאת, לא רק שהילדים לא התרשמו, הם גיחכו ולעגו לי על השטויות שאני מנסה למכור להם. חזרתי הביתה שמוט זנב והחלטתי לעמת את אבא עם השאלה שמעולם לא העזתי לשאול: תגיד, הסיפור הזה אמיתי בכלל?
והוא השיב לי בנחת בפתגם איטלקי, המשפט השלם היחיד שאני יודע באיטלקית (וכנראה גם הוא), זה שמשמש אותי בכל שנותיי כמספר סיפורים וכשאנשים שואלים כמה ממה שאני כותב הוא אמיתי:
Si non e vero – e ben trovato
אם זה לא נכון – זה מסופר מצוין.
10. אהבת אמת
לפני כמה שנים, עם הקפה של אחרי הארוחה המשפחתית, אמא שלי אמרה לי – אני מסתכלת ורואה ששלושת הילדים שלי התגרשו ושואלת את עצמי איפה טעינו. אמרתי לה שבדיוק ההפך, גדלנו בבית שהדגים לנו איך צריכה להיראות אהבה, עם הוכחה לקיומה עלי-אדמות, ואין מצב שאף אחד מאיתנו יתפשר על פחות.
כשההורים שלי נפגשו אמא שלי היתה בת 16, הוא היה בן 26. היא נערה-אישה יפהפיה שנאלצה להתבגר במהירות כמוהו, תלמידת הסמינר למורים שתהיה בבוא היום למורה מיתולוגית עבור אלפי עולים חדשים, הוא, קסם שרמנטי מהלך, שובר לבבות ללא מאמץ. וליבו נשבה מיד.
מאז הם יחד, 66 שנים, אבל זה לא מה שמדהים. עד יומו האחרון אבא שלי היה מאוהב באמא שלי. עד שחלה ולא יכול היה ללכת עוד, היו מתהלכים יד ביד ברחוב. ועד יומו האחרון הביט בה בעיניים של תיכוניסט מאוהב. בכל שיחה שלנו, וביתר שאת בשנים האחרונות, הוא דיבר רק עליה ובשבחה. כל עוד היה לו אותה, כל השאר היה שולי.
גם אחרי שפגש את אמא שלי, וגם עד יומו האחרון ממש, איש לא היה יכול להאשים את משה ניצן בעיוורון ליופי הנשי. גם בזה היה לו רדאר מפותח, והוא לא החמיץ הזדמנות לגרום למישהי לזהור מול מבטו. מעולם לא נראה שזה הפריע לאמא שלי. כשהיינו ילדים היה לו תחביב ייחודי – לקחת בעדינות תינוק או פעוט מזרועות אמו הטרייה ולהתחיל להעיף אותו באוויר. הפעוט היה בדרך כלל צוהל ומרגיש בטוח לחלוטין בין כפות הגריזלי, האמהות היו נוטות להתעלף, ואז הוא היה מרגיע אותן בנחת: “אל תדאגי, אם יקרה לו משהו אני אעשה לך חדש.” איך היא לא העיפה לו סטירה? כי במבטאו הארגנטינאי החם זה נשמע באמת מרגיע ומעודד. ואיך אמא שלי לא העיפה לו סטירה? כי בדיוק ככה היא אהבה אותו, דוב עולץ וגדול מהחיים. היא ידעה שהוא יכול לפלרטט עם כל מה שזז – זו היה דרכו לכסות בסומק את לחיי העולם – אבל הלב הענק והקולני הזה היה כולו שלה, בלי שאלה או ספק.
בימים האחרונים לחייו, בכל שיחות הפרידה שלנו, הוא חזר שוב ושוב על מנטרה אחת בת חמש מילים, כל המורשת שהוא משאיר לנו אחריו: “תשמרו טוב טוב על אמא.” כל הברה כאבה לו, אבל עדיין הוא חזר תמיד על המילה “טוב” פעמיים. טוב טוב.
כי אהבת אמת לא מסתיימת כשאחד האוהבים נפטר. היא ישות בפני עצמה, חיה ומוחשית דרך כל מי שהתמזל מזלו להתקרב אליהם מספיק. וככה יוצא שהאיש המאורגן והרציונלי והמעשי הזה, השאיר אחריו את המורשת הכי היפית שיש: אהבת אמת היא לא רק הדבר הכי גדול בחיים – היא גדולה בהרבה מהחיים עצמם.
תגובות