היות ואני מנוסה וממולח בתחום עיתונות המסעות בעולם, אני יודע שאין דבר שאנשים פחות רוצים לקרוא מכמה שנהנית בחו"ל. זאת מאחר ו-אל"ף: ברור שנהנית, זה מה שעושים שם, זה לא כזה סקופ, ובי"ת: אנחנו נשארנו כאן עם הגוטליבים והסמוטריצ'ים והשרב אז תעשה לנו טובה, קצת טאקט.
היתה תקופה ארוכה שזו היתה פרנסתי, כתיבת מסעות לעיתון. ולמדתי שכבר מרגע ירידתי מהמטוס, אם לא לפני, אני חייב למצוא משהו שהשתבש ולגלוש על הגל הזה כמה שיותר. שדדו אותי בפנמה? גורשתי מהודו? הוכשתי באוסטרליה? יש סיפור. השתזפתי בתאילנד? התפנקתי בלונדון? חגגתי בברצלונה? אין עניין ציבורי.
ועכשיו אני בבעיה קשה. כי כמו אידיוט מכל המקומות בעולם נסעתי לטוסקנה ולפירנצה. ולמרבה היגון והצער, נהניתי לאללה. זה פשוט היה חזק ממני, ואולי אני גם לא בכושר שיבוש, לא יודע.
מה שאני יודע זה שאסור לי, נגיד, לעוף פה על האוכל המופלא שאכלתי. וזה בכלל לא משנה אם בפירנצה אכלתי את הסטייק הכי טעים שפגשתי בחיים שלי, סטייק כזה שגורם לי בדיעבד להבין שעד אותו יום לא אכלתי סטייק. אבל כאמור אני לא אכתוב על זה כאן מילה, לא רק בגלל שהנאה לא מוכרת עיתונים אלא גם בגלל שזה יגרור שוב את השיחה הזו על אכילת בשר, ואצטרך לפרט איזה חיים מופלאים יש לפרות-הבשר בטוסקנה, וגם להסביר שאני מעדיף שבשר יהיה תענוג יקר ונדיר שכזה, ולא תעשייה זולה ומנוונת כמו זו שלנו. אז לא נדבר על הסטייק הזה שאחריו לא רציתי קינוח, רק לקחת את העצם הענקית הביתה ולהירדם איתה כמו סוכריה על מקל.
ומאותן סיבות, אף מילה או רמז על פסטת פירות הים הפלאית במסעדה משפחתית בת למעלה מ-300 שנה, או על המסע המענג לחיפוש מנת הכמהין המושלמת, וגם לא על הארוחה במסעדת המישלן הקטנה בפאתי פירנצה. אבל כן על הקינוח שם, כי מדובר בסקנדל. זאת היתה ארוחת טעימות בת 6 מנות שהתחילה בסדר, הפכה למצוינת והסתיימה אלוהית. והסיבה שאני לא יכול לעבור עליה לסדר היום היא בגלל הקינוח. שוחריי ומוקירי-זכרי יודעים שאני מכחיש-קינוחים קיצוני, וכל עוד נותר כוח בלסתותיי אעדיף כמה ביסים מלוחים על פני איזו פבלובה מצוייצת. והנה הגיע הקינוח של המסעדה, שאני בוחר ביודעין שלא להזכיר את שמה מן הטעם החשוב שאני לא זוכר – והוא נראה כמו שש ביצי עין זעירות מטוגנות, אולי בגודל של ביצת נחליאלי. אלה היו למעשה מיני-רביולי מתוקים, שדרך בצקם השקפקף הציץ המילוי הכתום-זהוב, שהיה לא פחות מרסק טרי של אפרסקי גן-עדן. וכשבצעת רביול כזה לשניים, נשפכה ממנו לצלחת המלית הזהובה, ממש כמו בביצי עין רכות, והתמזגה לתוך רוטב וניל-לוונדר מנוקד פירורים מרירים של עלי-מרווה קלויים, וחמש דקות אחר כך אתה קולט ששני מלצרי מישלן קראו לשף שיציץ איך אתה מלקק את הצלחת.
אנחנו גם לא נדבר על העובדה שקיאנטי פשוט עולה שם כמו מים מינרליים ויין משובח עולה כמו יין פטישים ישראלי. ולא על העובדה שהמשמשים באיטליה אדומים, ושהתותים אדומים גם מבפנים ולא כמו אצלנו אדום מבחוץ וקישוא מבפנים, ושבסופרמרקט הכי פושטי מוכרים פוקאצ'ות טריות ופרמג'אנו בן 24 חודשים. למי אכפת? ולמי אכפת שכשאתה מסתובב בטוסקנה ובפירנצה אתה רואה בני אדם שעבורם יופי והנאה מהחיים הם ערכים עליונים? למי אכפת כמה יפה הם מתלבשים? אנחנו התכנסנו כאן לצורך שיבושים, תלונות ואסונות, ואני מקצוען. אז קבלו תלונה מספר 1:
איפה הירוק?
לטוסקנה נסעתי עם אהובתי, וכמנהגנו ביקום בילינו מחצית מהזמן בירח-דבש מס' 784, ואת מחציתו השנייה בנפרד, כדי לצבור סיפורים ולהתגעגע. בלילה הראשון שלנו בטוסקנה, אחרי שהתמקמנו בטירתנו הצנועה והעתיקה, יצאנו למסעדה מקומית. אני מת על מסעדות כאלה שרוב לקוחותיה מקומיים ושום פינפונים לא יעזרו לה אם אין בה אוכל טוב כמו של אמא של הסועדים. אכלנו פיצה עם פרושוטו, וביקשנו סלט קפרזה. הסלט הכי מפורסם באירופה, עם צבעי דגל איטליה – אדום עגבניות, לבן מוצרלה, ירוק בזיליקום. ובכן הגיע הסלטון, ומתברר שנמחק הפס הירוק מהדגל: רק עגבניות ומוצרלה. העניין מתמיה שבעתיים כי כשאהובתי ביקשה מבעל הבית, בדמעות עלבון, כמה עלי בזיליקום, הוא הביא לה בלי בעיה. כלומר – זה לא שהוא הגיש את הסלט ככה כי נגמר הבזיליקום. ולא יכול להיות שהוא שכח, כי כולה שלושה מרכיבים. אז מה הקטע?
אולי הייתי מבליג (למרות המחסור החמור בשיבושים) אבל ביומנו האחרון בטוסקנה ישבנו בבית קפה והזמנו קפרזה בפעם השנייה – ושוב הוא הגיע בלי בזיליקום. הפעם הם גם טענו שאין להם במטבח. ואני לא מבין – מה קרה לאירופה הקלאסית? למה הם חושבים שהם יכולים לבזות ככה את המורשת ולהגיש לציבור סלט קפרזה בלי בזיליקום? רק בגלל שהמוצרלה שלהם היא ענן-גבינה שמיימי? רק בגלל שעגבניות השרי כל כך מתוקות שנדמה לך שאתה אוכל ענבים? רק בגלל שמן הזית הבתולי, ובגלל החומץ הבלסמי שיושן 15 שנה בחביות עץ אלון? רק בגלל שלכל זה מלוות כמה פרוסות של הלחם הטוסקני ה – – – די, נו, עזבו. היה נורא אומרים לכם.
שיבושי האקלים
שמעתי שבתקופת נדודיי בטוסקנה היה בישראל מזג אוויר מזעזע שעבר משרב לסופות רעמים וחוזר חלילה וחס. ואני כאן כדי ליידע אתכן שהטירלול הגיע גם לאירופה הקלאסית. למרות שהטמפרטורה הממוצעת ביום נעה בין 27 ל-32 מעלות, כמעט כל יום ירד פתאום גשם. לפעמים לכמה דקות – ואז הייתי צריך למצוא מפלט באיזו חנות בגדים ולקנות לי 6 פריטים חדשים ויפהפיים לגרדרובה ב-40 יורו, לפעמים לשעה תמימה ואז הייתי נאלץ להיתקע באיזה בית קפה וללגום בירה צוננת מחבית עם קצף שנשאר עד השלוק האחרון לצד סנדיביצ'ונים קטנים וחמודים, ולשלוח מדי פעם יונה שתבדוק אם כלו המים.
בקיצור זה היה סיוט. אדם כבר לא יכול לבנות על זה שאם יוני אז יהיה לו חם וזהו כל היום, ואם הוא רוצה גשם שיזדיין בסבלנות עד ספטמבר. פתאום הפקרות: חם לך ואתה כמעט מזיע והופ – משום מקום מגיע גשם טרופי קל ומצנן אותך. מה זה צריך להיות? ואז אתה רטוב מהגשם והופ – יוצאת שמש ומייבשת אותך כמו חדש. ואני אומר – די לביזיון. תנו להתייבש בקיץ ולקפוא בחורף, המשבר אקלים הזה זה סבל על אנושי.
תייר פראייר 1
אחת הדרכים הכי קלות לשמח אותי כשאני מסתובב בעולם היא לנחש שאני איטלקי. ואם זה קורה כשאני באיטליה, אני מגיע לרמות עילאיות של אקסטזה. ואם, אחרי שזה קרה כמה פעמים ואני כבר עף על עצמי ברמות של מזל"ט, עלמה נאה עוצרת אותי ברחוב ופוצחת במונולוג ארוך באיטלקית מתגלגלת, וכשאני עונה באיטלקית רצוצה היא נדהמת כי היתה בטוחה שאני מקומי – זהו, אני יכול להמשיך בחיי בלי פגע. אבל היא עוברת לאנגלית, ומספרת לי במאור פנים שהיתה מכורה להרואין חמש שנים עד שהגיעה לחוות שיקום בצפון איטליה שמצילה אלפי נרקומנים בשנה. וסיפורה של האישה הזאת שהיא ללא ספק אינטליגנטית ובעלת טעם משובח כי היא חשבה שאני איטלקי, נוגע לליבי, ובו-ברגע היא מעבירה אותי במיומנות אל חברתה היושבת ליד שולחן מלא בפליירים, וגם היא מספרת לי במאור פנים שהיתה מכורה 12 שנה לפני שהגיעה לחוות השיקום ששינתה את חייה, וש-20 יורו מספיקים כדי לתמוך במכור אחד ליום אחד. באיחור לא אלגנטי אני מבין שאף אחת לא התחילה לפטפט איתי בגלל שאני נראה כמו דוגמן איטלקי אלא כי אני נראה כמו מישהו שאפשר להוציא ממנו כסף (מן הסתם בגלל שקית הבגדים החדשים שנאלצתי לקנות בזמן הגשם). ובאיחור נוסף, בשעה שבת-שיחי כבר מוציאה את הטפסים, אני נזכר שראיתי בנטפליקס סדרה תיעודית על האיש שהקים את חוות השיקום הללו, וינצ'נזו מוצ'יולי שמו, והוא נחשב שנים ארוכות קדוש מרבבה עד שהתברר שהיה די חרא בן אדם, שבחוות שלו הופעלו אמצעי אלימות ועינוי קיצוניים עד כדי רצח ושהוא מעל במיליונים מכספי התרומות. אני שואל אותה על זה בנימוס אבל פתאום היא לא מבינה את האנגלית שלי כל כך טוב. ואם כל זה היה קורה בישראל הייתי אומר לה שתחפש פראייר אחר וצועד משם בתחושת ניצחון עילאית. אבל אני זר פה, מה אני באמת יודע, מי ישמע ראיתי סרט בנטפליקס. עומדת מולי אישה חביבה ומספרת לי שחייה ניצלו בזכות החווה הזו, וגם החברה שלה ככה, וגם אם פה ושם הן עיגלו פינות וייפו את האמת, בדבר אחד אני בטוח: היא באמת ובתמים חשבה שאני איטלקי. אז השארתי 20 יורו והתרחקתי בהליכה הייחודית השמורה לאנשים כשהם מרגישים שיש מצב שהם יצאו עכשיו תיירים פראיירים.
תייר פראייר 2
כמה ימים אחר כך, אהובתי ואני התאחדנו בשנית ובילינו יום קסם בפירנצה. הכינורות הרגילים ניגנו סביבנו, המלאכים הקבועים חגו מעלינו, פרחים ופרפרים, ולא התפלאנו כשצעיר אפריקאי צחור-חיוך ניגש אלינו ואמר שאנחנו פשוט יפהפיים. קצת יותר התפלאנו כששנייה אחרי שאמרנו לו שגם הוא יפהפה – מה שנכון – הוא התחיל להרעיף עלינו מתנות. כל מיני צמידי-עור עם חרוזים ופסלוני פילים וכאלה. מחינו בתוקף, אבל החמוד הסביר שאין לו מה לעשות יותר עם הסחורה שלו כי מחר הוא סוף סוף נוסע לקונגו לבקר את הבת שלו. הוא הראה לנו את התמונה שלה בטלפון – גורה יפהפיה ומועכת לב, וגדולה היתה שמחתנו על כך שסוף סוף הם יתאחדו. אמרנו לו שהוא בטח אבא מלא אהבה, ואז הוא הגיש לי בהתרגשות חגורת עור עבה. סירבתי בקולי קולות, גם כי זה ממש מוגזם וגם כי כמנהג המקומיים אני מעדיף מכנסיים עם גומי או שרוך, אבל הוא לא הסכים לקבל אותה בחזרה. בשלב הזה לאהובתי כבר היה המבט הזה שהיא מבינה בדיוק מה קורה, ולי היה המבט הזה של חגיגת דובוני-אכפת-לי והמשכתי להחליק כאפות וחיבובים עם חברי החדש – שפתאום שאל אם יש לנו 20 יורו לעזור לו לנסיעה הארוכה. חלק אחד ממני עדיין היה מרוגש כולו מהחיוכים של הילדונת ושל הבחור, חלק אחר הזדקף לפתע להגן על כבודי המשוער. הדילמה הפנימית הסתיימה בסיכום חשבוני קר: שלפתי מהארנק שטר של עשרה יורו. הבחור קלט את השינוי שחל בי אבל המשיך לתקשר רק עם הדובון אכפת לי, משאיר את החלק השני שלי מחוץ לשיחה. "אני צריך שטרות גדולים לנסיעה ואני מפוצץ בעודף. תן לי 20 ואחזיר לך עשר". בשלב הזה כבר לא היה ספק שמדובר בנוכל רחוב מקצועי שאין לו כוונה לתת לי שום עודף, ושוב – אם זה היה בישראל הייתי אומר לו בדיוק לאיפה הוא יכול לדחוף את הפילונים שלו פלוס חגורה. אבל אני תייר, וכנראה שהתעריף האחיד לתיירים פראיירים כאן הוא 20 יורו, אז בסוף כדי לרצות את החלק ששמר על כבודי אמנם נתתי לו שטר של 20 אבל הכרחתי אותו לקחת בחזרה את החגורה ולהחזיר לי חמישה יורו, ואיכשהו סיפרתי לעצמי שניצחתי.
אני מניח שהתמונה של הילדה המתוקה מסתובבת בין מאות מהגרים כמוהו. אבל כשראיתי אותו בהמשך היום חוזר על התרגיל עם שלל תיירים, קרה לי דבר מוזר: לא כעסתי עליו, אלא על עצמי. על איזה כבוד בדיוק אני מגן? אני תייר, חלק מהדיל זה מה שאני קורא לו להיות פראייר. זה יכול לקרות ברחוב וזה יכול להיות כשאני משלם במסעדה מחירים מופקעים של תיירים. לבחור הזה אולי אין שום ילדה קטנה בקונגו, אבל יש לו חיים מחורבנים, קשים פי מיליון משלי. הוא פליט חסר זכויות, נרדף על ידי שוטרים, פקחים ופושעים. מי יודע איזה מחיר הוא היה צריך לשלם כדי להגיע לכאן. התקוות הכי גדולות שלו מסתכמות בלא להיות רעב, לא להיעצר ולא לחטוף מכות. בזמן שאני משקיע את האנרגיה שלי בחיפוש מנת הכמהין המושלמת הוא משקיע את כל הווייתו בהישרדות. ועדיין יש לו חיוך כזה נהדר. הוא לא גונב מאף אחד, אנשים נותנים לו כסף מרצונם. למה? כי הם רוצים לחוש טובים ונעלים: הנה אנחנו לא גזענים, עזרנו לבחור אפריקני להתאחד עם בתו, בזכותנו העולם יפה יותר היום. אחלה דיל: התייר הפראייר ירגיש כמו הנזירה תרזה, ולטומי (ככה הוא אמר שקוראים לו) יהיה מה לאכול היום, אולי גם משהו נחמד לעשן שיעזור לו לחייך כל כך יפה גם ביום הבא.
מקומיים, תיירים, פליטים
עינו של התייר בטוסקנה מכוסה בפילטר אינסטגרמי. הוא רואה קתדרלות מפוארות, הוא רואה רחובות נקיים, הוא רואה אופנה ואדריכלות וגינות נוי ופסלים עתיקים. הוא לא רואה מי מחזיק את כל זה: גדודים של פליטים. השוק הססגוני של פירנצה שבו קונים תיקי עור וחפצי חן מופעל כולו על ידי זרים. גדודים של זרים מנקים את הרחובות, מקלפים ירקות במסעדות האותנטיות, מוכרים מטריות זולות למי שהגשם הפתיע אותם, מאכלסים בצפיפות את השכונות שאף תייר לא יגיע אליהן. אירופה הקלאסית היא תפאורה ישנה שמכסה בקושי רב מציאות חדשה שלא תשתנה, רק תקצין. לא רחוק היום שרוב תושבי אירופה לא יהיו ממוצא אירופאי. אולי לא מיותר לציין שהסיבה לנהירה של מיליונים מהעולם השלישי אל ארצות המערב היא לא כדי לחזות בציורים של בוטיצ'לי אלא כדי לברוח מההרס ומההרג בארצותיהם. אבל אף אחד לא רוצה אותם, לא שם ולא אצלנו, הם הורסים את הקומפוזיציה. אירופה כולה מתמודדת עם השינוי הזה, במידות כאלה או אחרות של הדחקה. עד שנדלק גפרור, ופתאום כל צרפת בוערת.
בזמן הטיול שלי בטוסקנה התקשורת העולמית דיווחה בהרחבה על הצוללת "טיטאן" שנעלמה במצולות בדרכה לחזות בהריסות הטיטאניק. חילות הים והאוויר של קנדה וארה"ב פעלו יומם ולילה בניסיון לאתר ולהציל את חמשת המיליארדרים בישי המזל, מיליונים ברחבי העולם למדו על המיליארדר הפקיסטני ובנו, על הצרפתי חובב המצולות ועל הבריטי התמהוני שכבר טס לחלל, עד שנודע סופם הטרגי. "לפחות זה קרה בשבריר שנייה," ניחם גורם רשמי כלשהו, "הם לא הספיקו לחוש דבר". יום אחד, אין בכלל ספק, יעשו על זה סדרה לנטפליקס.
איש לא יעשה סדרה בנטפליקס על מה שקרה שבוע קודם. ספינת מהגרים עמוסה-להתפקע טבעה לא רחוק מיוון, בדרכה מאפריקה לאיטליה. על סיפונה היו 800 מהגרים מאסיה, מאפריקה ומהמזרח התיכון, משפחות שלמות עם ילדים אינספור. מעל 700 מתוכם טבעו. לא רק ששום חיל ים או אוויר לא ניסה להציל אותם, אלא שיוון שלחה סירה אחת – ועליה לוחמים חמושים שתפקידם היה לוודא שהפליטים לא יתגלגלו לחופיהם. כל אחד מהנוסעים האומללים שילם 4500 דולר כדי להצטופף בתנאים לא אנושיים, בצמא וברעב. עבורם היה מדובר בסכום הרבה יותר כבד מה-250 אלף דולר שכל אחד מהמיליארדרים ב"טיטאן" שילם. המוות שלהם לא התרחש בשבריר שנייה אלא במשך שעות של סבל ואימה בלתי נתפסים. והאירוניה היא שבעל הסירה הרעועה שלהם הרוויח הרבה יותר מ"טיטאן" על הפלגת המוות: 3.5 מיליון דולר.
טומי היה יכול להיות על הסירה הזו. מעל 700 איש, אישה, ילד וילדה מכרו את כל רכושם, צעדו אלפי קילומטרים ללוב וסיכנו את חייהם כדי להגיע לאירופה. אבל אירופה לא ממש מודה על הכבוד שנפל בזכותה, להיות ארץ החלומות של אנשים שאיבדו הכל. מפלגות הימין צוברות עוד ועוד כוח, הגבולות והלב נאטמים, והפליטים שמצליחים להסתנן נרדפים ומבוזים. מה יקרה בסוף? כמה זמן יצליחו להסתיר את העובדה שבדיוק כפי שכבר אין הפרדה ברורה בין עונות השנה, כך אין כבר הפרדה בין היבשות? לא יקרה שום אסון אם לצד שפע המסעדות שמגישות פה פסטות ופיצות ישגשגו גם מסעדות הודיות, סוריות ומרוקאיות מעולות. אין סיבה שלא תצמח פה אופנה עם מוטיבים אפריקנים. ובטח שהמוזיקה הפופולרית באיטליה רק תצא נשכרת מקצת גרוב ים תיכוני. לעומת זאת אם ימשיכו לקבור אותם מאחורי התפאורה, לא יכול אלא להתרחש אסון שלעומתו המהומות בפריז ייראו כמו פסטיבל שלום.
אהבתם את הכתבה? הצטרפו לבראשית וביחד נחזיר את השפיות והאמת למיינסטרים (חודש ניסיון מתנה!)
מה זה עיתון בראשית?
עיתון בראשית קם בתחילת שנת 2022 במטרה ליצור תקשורת ששמה את האדם הקטן במרכז התמונה. העיתון אסף תחתיו חבורה של אנשי תקשורת שהתייאשו מאמצעי התקשורת הקיימים אחרי שהבינו שהם אינם קיימים בשביל לשרת אותנו, אלא את בעלי הכסף וההשפעה. לעיתון אין משקיעים גדולים או מפרסמים שאומרים לו מה להגיד (ומה לא) והוא נתמך לחלוטין על הקוראים והתומכים שלו.