לוקסוס עושה לי אולקוס

תגידו, אנחנו באמת צריכים את כל ההוצאות החודשיות האלה? ואולי, אם רק נחתוך כמה מהן ולא ניכנס לאפיקי ההשקעה לטווח ארוך איכות החיים שלנו תעלה פלאים? יכול להיות שאנחנו פשוט חמדנים? אולי הכניסו לנו לראש שמגיע לנו יותר? ואולי זו רק פוסט טראומה של מהגרים, אמריקניזציה קפיטליסטית, אינדיבידואליזם נרקסיסטי? ואולי בעיקר רגישות יתר, חוסר ביטחון עצמי, חרדה מהלא נודע? וכל זה במקביל לאובדן התמימות. לתודעה המגוייסת. להתפוררות של מדינת הרווחה. לאינפלציה במפלגות, באקטיביזם שיפוטי, בקונספירציות… מונחים מפציצים שאני בעצמי כבר לא בטוח מה הם אומרים. אז בואו נדבר תכלס; מה אם היינו מוותרים על כמה מהשאיפות החומריות הנפוצות בקרב הישראלים, לא היה לנו יותר קל לחיות? כאן ועכשיו. לא בעתיד, לא בכוח, לא בחסד.

נגיד “לקנות דירה”. תראו באירופה, כמה נפוץ לגור בשכירות כרווקים, כזוג וגם כמשפחה. מקובל אפילו שבכל אחד מהסטטוסים הנ”ל עדיין גרים עם שותפים, כמו משפחה מורחבת אבל כזו שבוחרים בה כל שנה מחדש. אין מחויבות רבה מצד השוכרים (אבל לבעלי הבית דווקא כן, מה שנותן תחושת יציבות) ותמיד אפשר להרים עוגן ולהפליג לדירה שמתאימה יותר לצרכים המיידיים במקרה של שינוי מקום עבודה, מסגרות של הילדים או שדרוג במעמד הכלכלי. בארץ כולם רוצים שתהיה דירה רשומה על שמם בטאבו, “זה ביטחון”. לא זה לא. זוגות מוכנים לסכן מערכות יחסים עם מקורבים שהופכים לערבים חתומים, להשתעבד למשכנתאות שיכוסו רק בעוד עשרות שנים, וכל הלחץ הנלווה עד שיגיע היום שאחד מבני הזוג ירים בידיים רועדות (ולא מהתרגשות) את המכתב מהבנק ויגיד לאחר “מאמי, סגרנו את המשכנתא”.

ההכרזה תעשה לה כנפיים ברחבי דירת 4 החדרים בשכונה כבר לא חדשה שנקראה על שם חבר מפלגה נשכח, המילים יהדהדו בחדרים הריקים של הגוזלים שכבר פרשו כנפיים מזמן… כל השנים הם שילמו עד חצי מההכנסה החודשית של משק הבית, צמצמו בחופשות ובאיכות החיים, עבדו שעות נוספות , ויתרו על החלומות שלהם, כססו ציפורניים כשהריבית או המדד עלו, רק כדי להשאיר אחריהם דירה שאולי במקרה הטוב השכירות/מכירה שלה תכסה את הדיור המוגן שמחכה להם באופק שכבר מתקרב. ובמקרה הרע, הוויכוחים סביב גורל הנכס יפרקו את מערכות היחסים בין היורשים שפעם טרקו דלתות בבית והיום רבים על מי יבחר ראשון דירה בעסקת הקומבינציה. ובכלל, לאור אחוז הגירושים העולה כל הרעיון של שותפות חוזית נדל”נית ארוכת טווח כזו נראה נאיבי אפילו יותר מהמחשבה שתזכו לגדל את הילדים ביחד אחרי שהראשון יגיע לגיל בי”ס או שתגיע הילדה השניה – מה שיבוא קודם כנראה.

מה שמוביל אותנו לזליגה הכלכלית הבאה, חתונה. בחייכם. לא בא לזלזל בנדרים שלקחתם, אבל בואו, למזלנו אנחנו חיים בעולם נאור מספיק שהטקס הזה הוא לא מה שישאיר אותנו יחד, רק כי הבטחנו. אם זוגות חד מיניים כבר לא מסובבים ראשים של אף אחד, אז בטח שלא שופטים אישה על כך שהיא גרושה. אולי להפך, זה הסטטוס והדיל האידיאלי בימינו. כמו הטבחים בצבא, שבוע שבוע נחשב הרי לדפוק את המערכת. שבוע הורה אוהב ומפנק, שבוע רווק שמעריך כל לילה של שינה באלכסון (במיוחד אחרי שבוע של הורות אינטנסיבית). ואם אתם דווקא מצויידים באינטליגנציה רגשית ולקחתם אחריות על תהליך הפרידה שלכם, אז בכלל אולי הגעתם למצב אוטופי של דו קיום סינרגטי עם המשפחה החדשה של הגרוש/ה וזכיתם במשפחה מורחבת, שניים במחיר אחד.

אני לא מתחיל לדבר בכלל על העלויות של תהליך הגירושין ובוא נראה מי שיעז להציע לבחירת ליבו ערב החתונה לחתום על הסכם ממון: הלילה אתה ישן על הספה ומחר אני חוזרת להורים כי חביבי, אני הולכת לשלם את המחיר על זה שאתה רוצה ילדים (אין מה לעשות, אנחנו עוד לא יכולים להרות, סומך על השוביניסטים ששולטים בעולם שימנעו מזה להתממש, ממש כמו שמטרפדים את האישור של הגלולה לגברים). אז אם לפחות הייתם עושים מהחתונה כסף כדי להתחיל את “החיים “החדשים”, כמו שהיה פעם, כמו אותו זיכרון קולקטיבי שמניע את עם ישראל לנהור לטבריה הדקדנטית בחגים, כך גם היום מתרגשים לספור את הצ’קים אבל השאלה אם הם בכלל ישארו אצלכם בחשבון, אם ההורים אכן יפלו למילכוד המוסרי (שלא מאפשר להם יום אחרי השמחה לבקש שיעשו להם העברה כדי לכסות את ההלוואה להוצאות החתונה).

המרוויחים היחידים מהחתונות הם כל נותני השירותים שחולבים את בני הזוג ביום שמחתם כאילו היו צליינים שחיכו כל חייהם להגיע לארץ הקודש ונראה שלא יעזו שלא לתת טיפ לתאורן, אפשר לחשוב שאנחנו מינימום באומן 17. אני אישית מזמן כבר לא הולך לחתונות, הפוך על הפוך לאמירתו של יוגי ברה האגדי של הניו יורק יאנקיז: “תמיד לך להלוויות של אחרים כדי שהם יבואו לשלך”. חתונות זה פשוט לא כיף. בדרך פקקים, בגדים לא נוחים, בופה מבלבל שרק עושה בלגן בבטן (כשעוד הלכתי לחתונות דבקתי בכלל ה-רק 3 מנות בצלחת. זה עוזר לקיבה לשרוד את הטראומה של הבר האקטיבי שהלחץ החברתי מכניע אותך מולו, או המחשוף היעודי של הבארמנית שהיא בכלל עדיין חיילת ואתה כבר רווק מאפיר).

ובעיקר פוגשים בחתונות את כל העולם אבל תכלס לא מבלים שום זמן עם החבר הכי טוב שלכם שמתחתן היום עם בחירת ליבו (הם כבר ביחד 7 שנים, הם לא זוכרים מה היה לפני כן, היום עושים סקס רק כשהיא מבייצת וחרמנית, ותכלס זה או להיפרד או להתחתן ו”להתמסד”, מה שזה לא אומר), אבל זה נשמע כמו עליית שלב. לפחות יש מגנט על המקרר שמוכיח שהייתם שם. אה רגע, יכול גם להיות שאתם בכלל לא מכירים את הזוג, קרובים רחוקים או בנים של הבוס. העיקר שנפרדתם מצ’ק שהיה סוגר לכם שבוע מפנק בסיני וקמתם לעבודה עם האנג אובר.

ואוטו – איך אנחנו אוהבים את האוטו שלנו. משלמים עליו יותר לאט משהוא מאבד את הערך שלו. טוב, מה אני אגיד, יש לי 4 וחצי מכוניות (להגנתי אגיד שאת רובן אימצתי כמו את הכלבה הקווקזית שלי, אם לא הייתי לוקח אותן היו מרדימים אותן או מתעללים בהן בשטחים). ובטח שרכב אחד לא מספיק למשפחה, כי היא צריכה להגיע למשרד והוא צריך לאסוף מהמסגרות (או להפך, אבל הייתי חייב להניח עלה תאנה על הכתיבה שלי בימים שא.נשים כל כך רגישים לכתיבה מגדרית, במיוחד אחרי כל הדוגמאות השוביניסטיות בפסקה הקודמת, סליחה אבל אני מציף קלישאות אז תנו לי לדבר כמו פעם מזמן, ב2011 נגיד).

להגנתנו אפשר להגיד שהתחבורה הציבורית בארץ לא יעילה ואי אפשר איתה. הרכבות מאחרות (רק שתדעו שגם בגרמניה זה קורה), אין אוטובוסים בשבת (בחיפה דווקא יש וגם תל אביב בכיוון ועאלק זה באמת יקרה בקרוב בכל הארץ, נראה אחרי הבחירות מה יישאר מההבטחות), ולילדים היום כבר אין רגליים ללכת איתן לבית ספר, והילקוטים כבדים מדי לכתפיים העדינות של הגוזלים שלנו. יאללה, הכל תירוצים. אחי, שעבד עד לאחרונה באחת מחברות הייעוץ הגדולות בעולם היה מגיע לביקורים בארץ עם עיניים של מי שעזר לממשלות להתייעל והיה מתפעל מהיעילות והנוחות היחסית של התחבורה הציבורית כאן.

אפילו התיירים שלי שנדהמים מיוקר המחייה בארץ בכל התחומים תמיד מעלים את השאלה איך זה שדווקא התחבורה הציבורית יותר זולה ממדינת המוצא שלהם, ואצלנו היא עוד ממוזגת. אז תורידו את העלויות המופרכות של רישוי הרכב, המיסוי, המונופולים של יבואני הרכב (ושתי המשפחות ששולטות בשוק יבוא החלפים), מחירי הדלק, קנסות חניה (כי אין) ומשטרה (כי יש בכל מקום), תחתכו את כל אלה מהתקציב שלכם ולכו באמת על תחבורה ציבורית עם חיזוק של מונית פה ושם. תגלו שזה יעשה את העבודה ויחבר אתכם קצת לבני עמכם, כי בימינו המזגן ברכב עובד גם אם נעים בחוץ (רק שלא יגש אלי קבצן ברמזור), והווייז לא משאיר תירוץ לפתוח חלון ולהעלות באוב את צירוף המילים “סליחה, איך מגיעים ל”.

שלא לדבר על האיכויות הטובות של רכיבה על אופניים שגם היא כבר פעילות גופנית יומיומית נכחדת בעידן האופניים החשמליים (לפחות כבר לא גונבים אופניים רגילים). והנה עוד עליית מדרגה – המעליות ניוונו אותנו מלהיות מסוגלים אפילו לעלות לקומה אחת. העיקר שאנחנו נוסעים עם הג’יפ להולמס פלייס להתחבר למכשירים שמזיזים לנו את הגוף. אגב אותו אח שלי ממקודם, ברגעים אלה ממש הוא בדרכו על אופניים לאנטרקטיקה. מניח שאת הטיול חוצה הגבולות הבא שלו הוא כבר יעשה ברגל, שזו בכלל טכנולוגיה שהגוף שלנו הקדיש עשרות אלפי שנים לפתח ותוך שני דורות החלטנו לוותר עליה לטובת קביים מכניים מסוגים שונים.

אז זהו, נגמרה לי מכסת המילים להשבוע ועוד לא הגעתי אפילו להיכנס בכל העניין של מקצוע ותואר, אבל תכלס, מה רע בלהיות מלצר בן 40 כמו פרנסואה מסיינט ג’רמין? הוא דווקא נראה מבסוט, ויש לו גם הרבה יותר שיער ממני על הראש.