כל הכתבות
האנטומיה של גריי
כבר כשהיתה גריי תינוקת על גב אמה, שמנו לב שיש בה משהו שונה. מבטה היה ערני וחד וצבע פרוותה היה שונה משל שאר חברי להקת קופי הסנאי. היא נולדה ב-2008 לאמא מנהיגה ויחד איתה הגיעו לעולם מאימהות אחרות שישה תינוקות נוספים. בתחילת חייהם הם נראים כולם דומים מאוד. ובכל זאת היה קל לזהות אותה, כי במקום פרווה צהבהבה היתה לה פרווה אפורה וכך גם קיבלה את שמה.
ליידי גאגא החסידי
עם קבלת תוצאות הבחירות, שקעתי בדכדוך. אלה לא היו התוצאות שייחלתי להן. יחד עם זאת היה לי ברור שבבתים אחרים יושבים אנשים אחרים שמרגישים בדיוק ההפך ממני. כשהייתי ילדה היו לנו שכנים חרדים בבניין והייתה להם בת בדיוק בגילי. היינו חברות קרובות והעובדה שהיא הייתה חרדית ואני חילונית לא הטרידה אותנו במיוחד. היינו עסוקות בדברים אחרים. בשלב מסוים הקשר התנתק.
שיר במגירה – שי סול
השבוע: שי סול להגידאני אוהב אותךאיי לוב יובלי כוונה אכפת לי ממךיותר ממהשאני אמורהאני לא מתכוונת לעצוררק בגלל שאתהאתה מאז שהייתי קטנהאמרו לי שאהבה אמיתיתזה ההוא
מוקשי גינה
היא נמצאת שם, בכל ישוב בורגני עם בתים צמודי קרקע, פרגולה, דשא מדוד, מנגל חשמלי ורמקול שמשמיע את נונו כי אתה מעודכן ואת ישי ריבו כי אתה גם שורשי. רחבה ענקית של חול, מגודרת היטב, כמה ספסלי עץ וברזייה. מישהו צריך לדבר על גינת הכלבים.
למה מה קיירי?
אנטישמי הזוי ומטורלל, או הנפש העצמאית האחרונה ב-NBA? קיירי ארווינג מוכיח שאפשר להיות גם וגם, וגם וגם וגם
זריחתה של השקיעה
אי היכולת לחולל שינוי ניכר באורחות חייהם של בני האדם וביחסם אל הכדור, הביאה את האיש הירוק להגר מישראל לניו זילנד הרחוקה. דווקא שם, רגע לפני שרכש חווה בת 180 דונם, הוא זכה להארה והבין שהשינוי כן מתחולל, רק לאט. הוא נענה לקריאת עצי הזית שלו במושב וחזר הביתה
באר התקווה הטובה
האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי.
תוגת האדום העובד
אני זוכר זאת בבירור: לפני הפסאודו-מגיפה מכולות, סופרים ופיצוציות היו מקומות שמחים. לא שמחים כמו בפרסומות מטופשות, אלא כמו בחיים – איפה ומתי שהמכונה לא חונקת ורומסת את שמחת החיים הטבעית של כל יצור חי. גם לפני הפסאודו-מגיפה, כמו היום, עבדו בהם לרוב (כמובן שלא תמיד) אנשים פחות שווים פוליטית, כלומר פחות עשירים מהבית, אבל לרוב העובדים שם היו שמחים, קלילים ומשועשעים, כמו בכל מקום שבו עוסקים בעבודת כפיים שאינה חדגונית, מנותקת מזרם החיים הכללי ומשמימה מדי.
