כל הכתבות
וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד
משרד הדתות לא אמור לנהל ולפקח על אמונתו של הפרט , אלא לאפשר חופש מלא לכל אמונה, ולמנוע פגיעה ושררה בשם הדת
שיר במגירה – שי צברי
השבוע: שי צברי בית וגן הרב ששנא אותי, התלמידים האחריםהמסדרונות הארוכים עם הכיוריםנקבים-נקבים-חללים-חלליםשאם ייסתם אחד מהם, אם-אם אפֵלה נוראית ומחשבה מקוריתאסורה בתכלית, אסורה בתכלית אני ובּניַמיני
התקווה היא מאבק נצחי
אמרו לי שלגליון הנוכחי יש איזה קו. “הבחירות האלה הביאו להרבה ביטויים של יאוש. אולי ננסה להציע איזו פרספקטיבה של תקווה”.
התגובה הראשונה שלי היא כמובן להתעצבן קצת: איזה תקווה בחייאת רבאק? המצב יותר בטטה מכל תפודי העולם ביחד.
החתול משכשך בשמנת
כנציגתה המשפטית של מפלגת אומץ בוועדת הבחירות המרכזית, נקרתה לי הזדמנות ביום הבחירות לבחון את האופן שבו מתנהלת מערכת הבחירות – בהיבט של מערכת המחשוב, שאליה זורמות תוצאות הבחירות ושממנה יוצאת בשורת המנדטים לציבור. הנה מה שגיליתי
האביר השחור שולף אקדחים
אילון מאסק, האיש העשיר בעולם, השלים את רכישת חברת “טוויטר”. האם יש לנו סיבה להתלהב?
גנבו לי את האור
יא אללה, איזה דיכאון, נכון? בבת אחת כאילו מישהו לחץ על המתג ובשבוע שעבר, במהלומה אחת, נעשה פה חשוך יותר. ואין ממש מקום לאופטימיות, הניסיון מלמד שזה הולך להחמיר מיום ליום. תקופה חשוכה לפנינו, בזה אין ספק.
גם הקטע הזה של הבחירות קצת מבאס, וגם העננה שמרחפת מעל לעיתון אחד שאני ממש אוהב, אבל כמובן שאני לא מדבר על זה. כי כל אלה הם זבובים טורדניים ביחס לדבר שהכי מדכא אותי בימים האלה: המעבר לשעון חורף.
לבלוע קרפדה ולקרוא עיתון
האם יש טעם בכלל בכל המרי האזרחי הזה שאנחנו עוסקים בו בשלוש השנים האחרונות? בניסיון המאומץ הסיזיפי לנסח נראטיב חלופי לזה של הרשויות והשלטונות? בקיתונות הכעס, התיעוב וההשפלות שאנו סופגים מהסובבים אותנו ומהציבור הרחב? כן, יש טעם. כי הניצחון הוא בעצם קיומה של המלחמה
