התקווה היא מאבק נצחי

אמרו לי שלגליון הנוכחי יש איזה קו. “הבחירות האלה הביאו להרבה ביטויים של יאוש. אולי ננסה להציע איזו פרספקטיבה של תקווה”.  

התגובה הראשונה שלי היא כמובן להתעצבן קצת: איזה תקווה בחייאת רבאק? המצב יותר בטטה מכל תפודי העולם ביחד. 

לא שאני מתרגש מזוטות כמו “פסקת התגברות”, או שאר מילים ליצניות של משפטנים ועורכי דין בכירים. איזו תועלת יש לי בדיוק מבג”ץ שלא עצר מימיו אף יוזמה עריצה של השלטון הישראלי? על איזה זכויות אדם יש לדבר מול מוסד שנתן את ברכתו לתו הירוק ולהסתרה של דיוני הקורונה לכל שארית ההיסטוריה בערך? לאיזה צדק אפשר לצפות ממגדל שן שהכשיר מנגנון עצום ואפל של עינויים על ידי כוחות מדינת ישראל? האם זו לא בדיחה עצובה להגן על קליקה משפטית בכירה שבילתה את כל שנות חייה הבוגרות בנפתולי נפתולים והיגוגי הגיגים שיעניקו למשטר האפליה הגזעי ולשוד המתמשך של הפלסטינים את כל המחסה המשפטי והנורמטיבי שנזקק להם בארץ או מול מוסדות צדק בעולם? בשם מה אפשר לטעון לזכותה של רשות שלטונית בכירה מבכירות שמאפשרת לישראל לייצא נשק רצחני ודיקטטוריאלי לגרועות שבעריצויות? 

איזה ערך משרת בדיוק בית המשפט העליון בישראל חוץ מטקס בישבן של בוגרי משפטים? ולא שאני מפחית מערכה של מסורת היסטורית מכובדת כמו טקס בישבן, אבל את ישבני שלי לא הייתי מעוניין לסכן במלחמה לשמירה על אותו ריטואל עתיק יומין, אם יורשה לי. 

את אותם טיעונים, או דומים מאוד לאלה, הייתי יכול להפנות ל”דמוקרטיה” הישראלית, ואני חושב שאפילו אין בזה צורך, בטח לא בפלטפורמה כמו בראשית, שהסנטימנט להקמתה היה תחושת הצריבה והבגידה של אנשים מכל קצות הקשת הישראלית מול ההתהפכות המצמררת של המדינה שלהם כנגדם, או עליהם. 

אבל אפילו אם אצליח למשוך את מבטכם החוצה ולמעלה, ולשכנע אתכם להתבונן על הדברים כמו לווין סופר משוכלל, אני לא משוכנע כלל שאוכל להציע לכם עולם שאינו מלא פצעים ושגעונות: מלחמת עולם, או כמעט מלחמת עולם, מתחוללת בשלוש חזיתות במקביל, להגברת סיכויי ההצלחה: באוקראינה, באיראן ובטייואן. ואלה רק המקומות שאנחנו יודעים עליהם. סביר להניח שהמאבק הגלובלי – שעוד ייעקב בדם רב בין ארה”ב ושפוטותיה לבין רוסיה, סין ובעלות בריתן – מתרחש בעוד שלל מקומות ורבדים שנשארים סמויים מעין. 

לאן שלא נפנה את המבט, סכנה עצומה: הכלכלה העולמית ניצבת על עברי פי פחת, תולדת הדפסות הכספים המופקרות של 13 שנים שהפכו למפל מטביע-כל בשנות הקורונה. הנורמות הדמוקרטיות בכל מקום כמעט כורסמו עד שהפכו לקריקטורה של עצמן שמימים ימימה. 

ואז מבקשים ממני לכתוב על תקווה – בזמן כזה ובמקום כזה? אבל אולי, רק אולי, תחושת התקווה לא תלויה ולא צריכה להיות תלויה באירועים חיצוניים, או בהתקדמות המציאות לכיוונים שאנחנו, בעיניי רוחנו ובראיה המצומצמת והמוגבלת שלנו, מגדירים כחיוביים. אולי תקווה אמיתית יכולה להימצא רק בהבנה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה ולאן הדברים הולכים, ובכל זאת פועלים כדי לקדם את הטוב, כולל בתוך עצמנו. 

אני יודע שאני עלול להיחשד כרוחניקי בשלב כזה, אבל אני בכלל לא מדבר במונחים רוחניקיים או ניו-אייג’יים. אנחנו לעולם לא באמת יכולים לצפות את ההשלכות של המהלכים של המציאות, בטח שלא הגדולים והסוחפים כמו מדיניות קורונה עולמית קנאית ואלימה, או התמוטטות של מבנה ענק כמו ברית המועצות. המציאות זזה ומשחקת איתנו באופנים שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין, עם תנועות ותנועות-נגד וסיבובים ואליפסות למעלה ולמטה. 

הרי בתגובה לאותה מדיניות קורונה אלימה וקנאית עלו לשלטון בכמה מקומות בעולם אנשים שמחויבים ברצינות לתיקון, כמו במחוזות שונים בקנדה, ואנשים שמחויבים להמשיך את השיגעון בכל האמצעים, כמו דמוקרטים בפלטפורמות שונות בארה”ב. 

מלחמות לפעמים דוחפות לעוד מלחמות, ולפעמים לגל של פציפיזם. אנחנו לא יודעים, ואין לנו שליטה על זה. ואם אנחנו חושבים על כך טיפה, זה היה היסוד הרגשי והפילוסופי שגייס אנשים למאבק הקורונה: אנחנו עוד לא יודעים מה הנגיף הזה, ולא יודעים מה יהיו ההשלכות של הצעדים הדרקוניים שאתם נוקטים, אז איך זה שאתם פועלים מתוך יומרה לוודאות ושליטה כל כך מוחלטות במציאות? לא ברור לכם שלסגרים ולבידודים יהיו השלכות שאי אפשר בכלל לדמיין כרגע? 

ממש היום יש בחירות אמצע לקונגרס בארה”ב. תגובת הנגד לאמצעים של המאבק בקורונה היא מהאמוציות הכי חזקות שפועלות כיום לטובת הרפובליקנים, יחד עם חשש מהידרדרות הכלכלה שמיוחסת לאותם צעדים בדיוק.

אנחנו לא יודעים מה יקרה. אפילו כשהמצב נראה גרוע מאוד, והמצב כיום בהחלט עונה להגדרות האלה, אנחנו לא יודעים מה יהיה. אפילו אם יתגשמו תרחישים בלתי נתפסים כמו התפרקות ארה”ב או מלחמה עולמית, אין לנו מושג מה יצמח אחרי תקופה של סבל נורא שקשה לתאר שתיחסך מאיתנו. 

זו לא הטפה לקבלה סטואית של המציאות כמו שהיא: בדיוק להפך. אנחנו לא יודעים מה יהיה וזו סיבה מצויינת לפעול ולבטא את העמדות שלנו, גם כשהמצב נראה חסר סיכוי או מבולגן עד אימה. 

כשחושבים על זה, אי ודאות היא תנאי בסיסי של הקיום: אנחנו הרי לעולם לא יודעים בצורה מוחלטת מה יהיה אפילו בדקה הבאה בחיינו. אנחנו חיים לצד פחד מוות בצורה מתמדת והוא חלק בלתי נפרד מהחיים, שהם תמיד זמניים וקצובים. 

התרבות הקלוקלת שמציעה לנו ודאות מדומיינת, שליטה מדומיינת בווירוסים, בהתנהגות החברה או באקלים – כאן בדיוק מונח האסון הפוליטי שלנו. בחוסר הענווה ובחוסר היכולת להודות שהידיעה שלנו חלקית ולפיכך הפעולות שלנו לא יכולות להניח ודאות. הן יכולות לקוות לטוב, או לכך שהדברים יתממשו בצורה סבירה ומתקבלת על הדעת. אבל לנקוט בצעדים עצומים, סוחפים, תוך התעלמות ממחשבותיהם וקיומם של אינספור בני אדם – אין מתכון יותר בדוק לאסון ענק מזה.

אנחנו חיים ופועלים בעולם חסר ודאות, או נכון יותר, כזה שבו הוודאות היחידה היא זמניות החיים. ובכל זאת אנחנו מסוגלים לעשות מעשים שיהדהדו וישפיעו על עצמנו ועל בני אדם אחרים עוד זמן רב. אנחנו יכולים להיות השראה לעצמנו ואולי לעוד מישהו. אנחנו יכולים לומר לא לרוע, אפילו אם הכוח שלנו לעצור את הרוע באותו רגע דל. אנחנו זמניים אבל יש לנו אוטונומיה, ויש לנו עתיד, וכך גם לבני אדם כמונו, או דומים לנו. 

במאבק על עולם צודק יותר ועל חברה מתוקנת יותר – מאבק שהוא לעולם לא נעים ונינוח כשהוא אמיתי אלא כרוך בהוקעה ואלימות והשפלה ולעיתים קרובות גם דם – יש לנו תמיד היכולת לבחור את הפרספקטיבה שלנו, את המעשים שלנו. תמיד ישנה אפשרות לבחור בטוב, או בטוב יותר. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את הבחירה הזו לעולם.

בהתחשב בכך שהמאבק בין טוב לרע (פוליטי! עזבו אותי משטויות מטפיזיות) הוא נצחי, ומציאות חיינו תמיד תישאר תערובת מסויימת של השניים, ביכולת שלנו לחשוב, לבחור ולפעול יש סיבה אדירה לתקווה. יש מידה עצומה של חופש בשחרור שבא עם ההבנה שזה, בעצם, כל מה שאי פעם יהיה לנו, וכל מה שאנחנו, לפחות בהקשר החיוני הזה, צריכים: לא להאמין ש”יהיה טוב”, אלא לדעת שיש לנו יכולת לבחור בטוב ולא לבחור ברע ולפעול לשם כך. כל יום, כל דקה. 

לקחת לידינו את הבעלות של מוסדות פוליטיים גדולים על העולם הפנימי שלנו ועל חוש התקווה שלנו. כי באמת, יותר מכל דבר אחר, זה לגמרי, לגמרי שלנו.