בן-אדם, לך לעזה

בשנת 1992 הייתי חייל שמשרת בעזה. רציתי להיות קרבי, הכי קרבי, וכשהלכתי בסמטאות של מחנה הפליטים שאטי ונכנסתי לאנשים הביתה ועצרתי אותם והסגרתי אותם לידי השב”כ, זה לא נראה לי מוזר בכלל. היו לנו ג’יפים ואבירים ומכשירי קשר וקסדות ומדים ונשקים, ואנחנו היינו שם כדי להגן על המדינה, או לפחות ככה נאמר לנו ובזה האמנו. בדיוק כמו שחיילים כמוני צעדו בעזה, בחאן יונס וברפיח, ובכל מחנות הפליטים ברצועה, מאז יוני 1967, שבו כבשו כוחות צה”ל את הטריטוריה הקטנה והאומללה הזו מידי מצרים ומימשו בכוח את ההחלטה להקים בליבה, מכל המקומות בעולם, התנחלויות. ובלי לתת זכויות פוליטיות לתושבים הערבים, כן? איים של אזרחי ישראל לכל דבר בים של פלסטינים, שמחציתם גורשו לשם ב-ב1948 וכולם כפופים להחלטות ולגחמות של הממשל הצבאי של מדינת ישראל. אז אני הייתי רק חייל אחד בן 19 וקצת, ולא היתה לי שום הבנה פוליטית או אנושית של הסיטואציה.

זו הבעיה עם סדר קיים, כל סדר קיים: אנשים מתרגלים אליו והוא מתחיל להיראות להם טבעי. אולי זה הצד הפחות נעים ונוח של האופי האנושי הסגלתני. שימו אנשים בדיקטטורה מספיק זמן, והרעיון של דמוקרטיה ייראה להם כמו חלום בלהות, ומשטרה חשאית ברחובות תיראה להם כמו דבר נורמלי לגמרי. אנשים מתרגלים כמעט להכל.

אם להמשיך את הקו הזה, קשה מאוד לדבר עם ישראלים יהודים על פלסטינים כעל בני אדם עצמאיים וחופשיים. אנחנו מעולם לא ראינו ולא שמענו על דבר כזה. יותר מזה, כל יהודי שגדל בישראל מכיר מגיל כלום את העובדה שערבים במרחב כפופים לשלטון שלנו, לרובים שלנו ולהחלטות ולשאיפות שלנו. אנחנו האדון, הם ההמון חסר הפנים שחייב לציית או שדמו בראשו. גם לי, נער מתבגר בסך הכל, זה נראה טבעי לחלוטין. אני מחזיק ברובה ובצדק, הם מגלמים את הסכנה והלכלוך. אני האמת הסופית, הם צריכים לשתוק ולהשפיל מבט כשאני מדבר.

ערבים בתוך גבולות 48 או מחוץ להם, בירושלים או ברמאללה, ליד ההתנחלויות או בעזה: לא משנה. מנטלית, בתודעה הישראלית, כולם במעמד של משניות וכפיפות. הם לא שווים לנו. אין להם את מרחב ההחלטה שיש לנו, והם לא רשאים להגן על עצמם כמונו. הם חייבים להישאר חשופים לשליטתנו ומוגבלים קשות בניהול חייהם, תחת איום מתמיד ומימוש כמעט בלתי פוסק של אותו איום באלימות. הם על תנאי, במקרה הטוב, או שהם כאן עד שיהיה לנו את הכוח והלגיטימיות להעיף אותם קיבינימט בשידור חוזר ועוצמתי של הנכבה, הפעם באופן יסודי.

אנחנו האדון, הם ההמון חסר הפנים שחייב לציית או שדמו בראשו. גם לי, נער מתבגר בסך הכל, זה נראה טבעי לחלוטין. אני מחזיק ברובה ובצדק, הם מגלמים את הסכנה והלכלוך. אני האמת הסופית, הם צריכים לשתוק ולהשפיל מבט כשאני מדבר

כל הערבים שווים הרבה פחות מאיתנו, בהרגלי המחשבה המנוונים שהציונות הרגילה אותנו אליהם, אבל אם יש סקאלה של כלומיות ערבית, של תת-אנושיות, נדמה לי שהערבים של עזה נמצאים עמוק בתחתית שלה. את הערבים בגדה המערבית עוד רואים לפעמים באיזו כתבת חדשות, ולפעמים מתנחלים הם החברים הכי טובים שלהם (בטוח). אבל את אלה של עזה? באותה מידה יכולנו להחזיק שדים במרתף. אין להם פנים, אין להם שמות, אין להם קיום. אלה לא בני אדם שישראל כולאת כך תחת מצור ארוך, שבא אחרי כיבוש צבאי ארוך עוד יותר. לא בני אדם אלא רק משל, הערת שוליים בתחתית הכרכים החגיגיים של הציונות והצלחותיה הרבות.

איך תסביר ליהודים ישראלים שמדובר בבני אדם? שהילדים והתינוקות שמתים שם בכל סבב הם ילדים ותינוקות אמיתיים עם שמות אמיתיים ואבא ואמא אמיתיים, וצחוק אמיתי ובכי אמיתי וילדיות אמיתית? איך אפשר לגרום לאנשים לראות את העובדה הפשוטה שעזה מלאה במאות אלפי אנשים שסבא וסבתא שלהם חיו בנגב, ברמלה ובלוד, באשקלון ובעשרות כפרים שכוסו ביערות קק”ל וביישובים ישראליים חדשים? היהודים בישראל לא רוצים לדעת. יותר נכון: רוצים לא לדעת בכל כוחם ובכל מאודם. אולי הם מפחדים שאם יידעו הבושה תהרוג אותם, ותחושת הצדק הטבעית והבלתי מסוייגת שלהם תיפגע. כי זה משהו אחד להגיד “היתה מלחמה ואנשים נפגעו וככה זה”, ומשהו אחר לגמרי להסתכל בעיניים לאנשים שחיים בתוך מכלאה שאותה הם לא רשאים לעזוב לעולם, ובקושי יש להם מה לאכול ומה לשתות. מכלאה בגודל של עיר, או עיר וקצת. מכלאה שנגד תושביה משתמש הכוח הכובש בכל הכסף, הכוח והקשרים שיש לו בעולם.

מה היה לישראל לחפש בעזה מלכתחילה? הדבר הזה מעולם לא התברר לי. הטפשות העצומה של כיבוש עזה והתנחלות בליבה היא מופת מודרני של עיוורון ורוע. טפשות עצומה שגררה וגוררת אחריה עוד ועוד אכזריות ואטימות לב. ואולי לא ללב ולחמלה צריך לפנות בכלל, אלא לפריבילגיה. מי אתם, צריך להגיד לישראלים, שתסגרו אנשים בתוך גטו? מי אתם שתרעיבו כך בני אדם? מי אתם שתוסיפו חטא נפשע של מצור ומתקפות במשך עשרות שנים של כיבוש צבאי אכזרי ותחבולות פוליטיות פנימיות לסכסוך ופילוג האוכלוסיה הפלסטינית נגד עצמה? מי אתם שתחליטו שהגדה המערבית ועזה יהיו ישויות נפרדות לחלוטין, ושתושבי שני החלקים האלה לא יורשו להיפגש, להתאחד ולצמוח יחד?

באיזו זכות הישראלים היהודים מחליטים שבני אדם אחרים, שווים להם בדיוק, יהיו בובות או דמויות במטווח? נעזוב את ההיסטוריה של הכל (המחורבנת, כמובן), באיזו זכות מדינת ישראל מבצעת פשעים כאלה? בשם מה? מי נתן לנו את הרישיון? ומי נתן לנו את הרישיון הפנימי לפעול ככה כאילו כלום? כאילו הכל בסדר?

יותר משלושים שנה אחרי שיצאתי בפעם האחרונה מעזה, מדוכא עד עמקי נשמתי ממה שחשבתי שיהיה שירות קרבי להגנת המולדת והתגלה כמשהו אחר לגמרי, הזיכרון של מה שראיתי ומה שעשיתי שם לא עזב אותי ולא יעזוב אותי לעולם. כשהוויכוח המטומטם בישראל בין “ימין” ל”שמאל” מאבד כל משמעות, כדאי להיזכר שאחת הסיבות המרכזיות לזה היא אובדן האנושיות שלנו כחברה. אנחנו כבר לא מתעניינים בכלל מה קורה סביבנו, מי חי ומי מת, מי סובל ומי נאנק תחת קיום משפיל עד עפר. זה בכלל לא אישיו עבורנו. פשוט ברור לנו שיש לנו את הזכות לעשות לערבים מה שבא לנו.

באווירת ההתפרקות שאופפת אותנו (והיא אופפת, אי אפשר להתווכח עם זה), אולי גם זה צריך להיאמר: אנחנו מתפרקים כי ויתרנו על האנושיות. כי האנושיות היא אחת, ואי אפשר לוותר עליה רק עבור קבוצה אחת, או סוג אחד של אנשים. איפה שאין אנושיות ומותר לנהוג באנשים מסוימים כאילו הם יצאו מגדר האנושי, אף אחד כבר לא יזכה בהגנה של אנושיות, ולא יהיה טעם לשום דבר. אני חושב שזה מה שקורה לנו. תסתכלו על עזה ותראו אותנו.