תימהון, עיוורון ושיגעון

ספר דברים – פרשת “כי תבוא”

בזמן האחרון גיליתי שאני מתקשה לאתר בזמן או לזכור מתי בדיוק קרו כל מיני אירועים שהתרחשו במהלך “תקופת הקורונה”. הבלבול לא חל לגבי אירועים שהתרחשו לפני פרוץ התקופה, אבל אי שם בין אז לעכשיו תחושת הזמן שלי מתערערת. האם המפגש ההוא אירע לפני חצי שנה או שנה וחצי? האם הזיכרון הזה מתרחש בחודשים שלפני קמפיין החיסונים, או בתקופה המוזרה שבה ניווטנו בין מערך התווים הירוק והסגול? האם החג ההוא היה תחת סגר או לא? האם היה לי מותר להיכנס אז לקניון?

מבין הזיכרונות האלה, שאני לא מצליחה למקם על רצף הזמן של השנתיים וחצי האחרונות, קפץ לי אחד כשקראתי השבוע את פרשת “כי תבוא”. אני זוכרת בבירור שזה היה יום נעים ושטוף שמש של עונת שנה כלשהי. יצאתי לטיול עם הכלבה. הרחוב היה ריק יחסית. באחת מפינות הרחוב שבה פנינו ימינה כהרגלנו בסיבוב השכונתי, בלמה לפתע הכלבה את צעדיה. נתתי משיכה קלה אך היא סירבה לזוז, ממש ניטעה במקום והתחילה להשמיע קול מוזר, בין נהמה ליללה. שערותיה סמרו אבל היא לא נכנסה לעמדת מגננה או תקיפה, פשוט התקבעה מביטה על נקודה מעבר לכביש. עקבתי אחרי מבטה וראיתי דמות אנושית בגובה ממוצע, ג’ינס וחולצה. הסקתי שזו אישה למרות שלא ראיתי את פניה: החלק העליון שלהן היה מכוסה בכובע מצחיה ומשקפי שמש גדולות והחלק התחתון במסיכה צבעונית כלשהי, מאסיבית יחסית, עם מין פילטר שחור ובולט.

הדמות עמדה במקום והביטה לכיווננו. נראה שהיא התכוונה לחצות את הכביש לפני שהגענו ונרתעה. ברגע הראשון חשבתי שהיא חוששת אבל לא היה לי ברור אם מהכלבה הנוהמת או ממני, כי הייתי גלויית פה ואף. ברגע השני עברתי לפעולה ושידלתי את הכלבה המבולבלת והמבוהלת, ממראה הדמות ההיא, לזוז הלאה. ברגע השלישי כבר צעדנו ואז היה לי זמן להרהר במחשבה מה היה קורה לו היה המפגש הזה מתרחש בתקופה שלפני הקורונה, כלומר אי אז משהו בין חודשיים לשנתיים קודם לכן. לו הייתי פוגשת סתם כך ברחוב באמצע היום אישה שכל פניה מכוסים בסגנון חייזרי והיא עומדת ומביטה בי. עד כמה מרתיע, מטורף, מבהיל זה היה נראה לי? הודיתי לכלבתי המתוקה על האינסטינקט החייתי הבלתי מתפשר שלה שהזכיר לי כמה מטורפת ומוזרה הפכה להיות המציאות המוכרת. או כמו שהייתה אומרת סבתי מתילדה זכרונה לברכה: “שלא נדע לְמָה אנחנו מסוגלים להתרגל”.

פרשת “כי תבוא” היא אחת משתי פרשות שמעוררות אי נחת בקרב בָּאֵי בית הכנסת. האחרת, שמופיעה קודם בתורה, היא פרשת ” בְּחֻקֹּתַי” החותמת את ספר ויקרא. שתי הפרשות מסכמות סדרה ארוכה של פרקים העוסקים בחוקים ומצוות בהבטחות מפורטות לשכר ועונש, ברכות וקללות. בשתיהן הברכות מנוסחות באופן כללי ומעבירות את המסר האלוהי המתומצת: אם רק תקשיבו לי, יהיה בסדר. הקללות, כלומר האיום במה שיקרה אם לא נישמע למצוות, נשמעות כמו התקפי זעם בלתי נשלטים. הן נמשכות על פני עשרות פסוקים ומכסות תחומים נרחבים של מצבים בלתי רצויים בעליל כגון רעב ועוני, מחלות קשות, אסונות בטחוניים ואפילו קניבליזם. לא נעים.

המסורת התמודדה עם אי הנעימות הזו בשתי דרכים. האחת, במנהג לקרוא את פסוקי הקללות בקול נמוך. והשניה, באיגוד את כל הפסוקים לעלייה אחת, לא להשתהות עליהם ובוודאי שלא לעצור באמצע ולברך. כמו ילדים נבוכים וחרדים מהתנהגות הורית אלימה, לאורך הדורות השפלנו מבט ודיברנו בשקט עד יעבור זעם.

יש נקודות דמיון רבות בין שתי סדרות הקללות (ויקרא כ”ו:יד–מה; דברים כ”ח:טו–סח), אך גם שוני. הקללות בספר ויקרא מעמידות במרכז את חורבנה של הארץ והאדמה, את המכות הפיזיות, הצבאיות והאקולוגיות. לעומתן, הקללות בפרשת “כי תבוא”, שהן רבות וארוכות יותר, מתייחסות גם למרכיב האנושי, הנפשי והחברתי. מבין הקללות הללו בלטו לעיניי שני פסוקים והם אלה שעוררו בי את זיכרון אותו מפגש חטוף ברחוב:

יַכְּכָה ה’ בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב׃ (דברים כ”ח:כח), וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה׃ (שם:לד).

אפשר ודאי למצוא בתוך הרשימה הארוכה עוד קללות שיכולות להיות מיוחסות לתקופה הזו, בין אם מדובר ברשימת המחלות השונות העלומות (“גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת”, שם:סא), או במתקפת החרדות האינסופית (“וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ׃”, שם:סו). אך בעיניי המאפיין המוחשי ביותר שלה, מראשיתה, הוא השיגעון.

את הביטוי Common Sense באנגלית נהוג לתרגם כ”שכל ישר” או “היגיון בריא”, אך מילולית משמעותו היא “חוש משותף”. הכוונה היא למערכת המוסכמות שלפיה אנו מבחינות בין נכון לשגוי, בין מציאות לבדיה, בין אמת לשקר.

בחודש מארס 2020 החוש המשותף הזה, הקומנסנס, כאילו שבק. לפני כן, המשמעות של לשמור על סבא וסבתא היתה להעניק להם תשומת לב ולכבד אותם בחיבוק ונוכחות ולפתע – להפך. לפני כן, חיובי היה טוב ושלילי רע, ולפתע – להפך. לפני כן, משמעות המילה מגיפה היתה מחלה קטלנית שפוגעת בשכבות אוכלוסייה רחבות. לפני כן, משמעות המילה חיסון היתה הרכב מיוחד של תרופה שמונעת מחלה מסוימת בהסתברות קרובה לוודאית. ולפתע… צונאמי של מונחים, ידיעות, דימויים, נתונים, שטף בבת אחת את האנושות. תחת עוצמתו קרסו מערכות המושגים ונמחקו קווי ההיגיון המשותף הקודם. מה שהיה נחשב רגע לפני כן למטורף (כמו לעמוד ברחוב באמצע יום שמשי בפנים מכוסות לחלוטין ולנשום אוויר מסונן) הפך לשגור ומקובל, ולהפך.

שיגעון זו מכה קשה, ויחד עם חברותיה, עיוורון ותימהון, היא משבשת את מערכות ההיגיון הפנימי, מערערת את האמון הבסיסי שלנו בעצמנו ובזולת. כמו שאנחנו כבר רואות וחוות על בשרנו, היא יכולה לפרק משפחות ולמוטט מערכות. השיגעון מתעתע. בעברית בת זמננו המילה “שיגעון” משמעה גם דבר טוב, מרשים מעבר ליכולת להביע במילים.

מרבית פרשני המקרא דילגו על פסוקי קללות השיגעון של פרשת “כי תבוא”. מי שהקדיש להן תשומת לב היה דווקא הרלב”ג, רבי לוי בן גרשום, פרשן המקרא הצרפתי מהמאה ה–14. הוא הסביר כי “תימהון לבב” הוא מצב שבו האדם “יתמה על כל הדברים ולא יברור אי זה ראוי להיות ואי זה בלתי ראוי להיות”, מצב של חוסר יכולת להבחין בין עיקר לתפל, של ערפול ההיגיון. הרלב”ג גם מבאר כי הכוונה בפסוק “וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ” היא “שמרוב העושק אשר תראה שיעשקוך יאבד שכלך:”.

הרלב”ג היה איש מדע, אסטרונום, מתמטיקאי, מהנדס ורופא. יתכן שהיה לו חשוב להבהיר את משמעות השיגעון משום שהוא ראה את הקשר הישיר בין העושק ומערכת הלחצים החברתית לבין הפגיעה ביכולת האנושית להבין מהי האמת ולפעול לאורה.

600 שנים אחריו, פילוסוף צרפתי אחר הישיר מבט דומה אל השיגעון. מישל פוקו, אחד מאבות התפיסה הפוסט–מודרנית, בספרו הראשון “תולדות השיגעון בעידן התבונה” הצביע על עוצמתו של השיגעון ככלי שליטה פוליטי. פוקו זיהה את הקשר ההיסטורי והרעיוני בין המצורע לבין המשוגע, כלומר בין מי שנחשב מסוכן לחברה בגופו, לבין מי שנחשב מסוכן לחברה בנפשו. הוא חשף את הקווים הדקים, הסובייקטיביים והמשתנים שמשרטטים את גבולות השפיות, ואת הקשר בין תפיסות פוליטיות ומערכי כוח ואינטרסים לבין הגדרות השיגעון, המשתנה בין המקומות והזמנים.

בניגוד לקללות האחרות בפרשה, תופעות של כיבוש, שעבוד, ניצול ומחלה, השיגעון הוא סובייקטיבי והיכולת לקבוע אם מישהו אכן משוגע או לא תלויה בפרספקטיבה, בחוכמת הבדיעבד. איך נוכל לנווט בתוך עולם שכזה בלי להיטרף כליל?

אין לי תשובה או פתרון, אך ההפטרה לפרשת השבוע יכולה לתת קצה חוט. “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה’ עָלַיִךְ זָרָח׃” (ישעיהו ס’:א) פותח הנביא. כלומר; אם נסב את עינינו מאותות הציוויליזציה המסנוורים, ממערכות ההיגיון המשווקות, ונביט באמונה באורות הפנימיים שלנו נוכל לזקוף ראש ולראות. ואז, כפי שקרה לנו בשנתיים וחצי האחרונות, יש סיכוי לא רע שהאורות האלה ינחו אותנו, יפגישו אותנו עם “משוגעים” אחרים כמונו, ויקבצו אותנו סביב מדורות שבט חדשות, במעגלי אמת וצדק של שפיות. כן יהי רצון ונאמר אמן.