שפירית יפת כנף
יפהפייה, מעופפת, מגנט של אור ואהבה. דודה אורלי נפרדת משני לוק ז"ל, הפיה שממשיכה לרחף ולפזר יופי גם אחרי מותה
יש לי ביער מלא מקומות להתחבא בהם ולבכות. למשל ליד הבאר, איפה שהצפרדע התמים יושב לו עם כדור הזהב ומחכה לנס. או ליד הנהר, איפה שטבלתי ביום ההוא ומאז זו הפינה הנסתרת שלי בה אני יכולה לבכות ולהתאבל בשקט בלי שאף אחד יפריע. חוץ מהברווזים.
שוב דחיתי את הכתיבה לרגע האחרון, ואז קרה עוד אסון מטלטל. ואני, שחשבתי שהתגברתי על הכל ושום דבר כבר לא יצליח למחוץ לי שוב את הלב, מצאתי את עצמי יוצאת שוב אל היער והולכת בדיוק באותו מסלול כמו ביום הנורא ההוא. משאירה רסיסים מהלב שלי על השביל. רק שאז הייתי אחרת. מלאת תקווה ואמונה. והיום יש בי ריק. נפער בי חור שמתמלא כאב שאין לו סוף. בדיוק כמו המים בבאר.
“בקרוב גם אני אסתובב בעולם כמו הדודה המגניבה שלי ואפיץ את האומנות שלי לא רק בארץ, אלא בכל העולם…”, זו היתה אחת ההודעות האחרונות ששני השאירה לי בקולה המתוק המתנגן. סוג של נבואה שהגשימה את עצמה מוקדם מדי.
אני פוסעת במקביל לנהר, עד הגשר שעובר מתחת לרכבת. בנקודה הזאת, לפני כמעט שנה, עמדתי וחיכיתי לרכבת. כשהיא עברה מעליי צעקתי בכל הכוח: “שניייי תחזיקייי מעמד מתוקה שלייי עוד מעט אנחנו באים להציל אותךךך.” זו היתה צעקה ארוכה כאורך הרכבת משטוטגרט לציריך כולל הקטר. גם עכשיו אני מחכה לרכבת. וכשהיא עוברת מעליי אני צועקת רק “למה???” ארוך כזה. וכשאני מבינה שזו רכבת ממש ארוכה אני מוסיפה “למה לא החזרנו אותם בחייםםםםם? למהההה?” בצעקה הזאת אני מנסה לפלוט לפחות חלק מהכאב החוצה, אבל זה לא ממש עוזר. איזו בת מזל אני שיש לי מנהרה פרטית משלי בה אני יכולה לצעוק כמה שבא לי בלי שמישהו יחשוב שאני משוגעת מארץ המשוגעים.
אני ממשיכה לצעוד על השביל החוצה את היער. אני יודעת שבשביל הזה הסיכוי לפגוש סנאי גדול הרבה יותר מהסיכוי לפגוש בן אדם. אני הולכת וחושבת על הסבל האיום שאותם נשים וגברים יפים חוו שם. בטח היתה להם אמונה ותקווה שהסיוט הזה ייגמר מתישהו. בדיוק כמו שאנחנו קיווינו. רק בלי הסבל. כלומר עם. אבל אחר.
תמיכה בתקשורת בריאה
תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי
אני נפרדת מהשביל ונכנסת למעבה היער. על אף שעכשיו אמצע היום ממש חשוך כאן. ואפילו שממש חשוך כאן ואני לגמרי לבד בארץ זרה אני בכלל לא פוחדת. לא מנחשים ולא מחיות טורפות ולא מאנשים רעים שירצו סתם ככה להרוג אותי.
אני מתיישבת על האדמה הלחה המכוסה טחב ירוק וקליפות עץ, ריח חריף של שרף אחרי הגשם מדגדג לי באף. אני יושבת שם עם השמלה הדקיקה שלי מהודו ומחכה. אני לא יודעת למה אני בדיוק מחכה. אולי לסימן משני. לעיתים היא מגיעה אלי בצורת פרפר, לעיתים כשפירית יפת כנף. אני נזכרת בריח הטוב שלה, בחיוך הממיס, בשיחות שלנו. בתובנות על החיים שהחלפנו ביננו, בעיני השקד החכמות שלה, שתמיד היה בהן זיק של שובבות וגם עומק של אשה עם ידע עתיק. בצחוק המתגלגל, וגם בבכי ובדמעות תסכול על כך שיש אנשים שפשוט לא מבינים אותה.
יש עוד כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לה. וכל כך הרבה דברים שהיא רצתה לספר לי ולא הספקנו. האם באמת ייתכן שכבר לא אראה את האחיינית המתוקה והיפה שלי בחיים האלה? הדמעות זולגות מעיניי בלי לבקש רשות ובלי שליטה, נספגות באדמה שלא ממש זקוקה להן ולא ממש קשורה לסיפור הזה. ואולי בעצם כן באיזושהי מידה.
אני נזכרת ביום ההוא בו ווילי ואני אספנו את שני בת ה-15 מאיזו צומת בגרמניה אחרי שסיימה מחנה קיץ ללימוד גרמנית. היה לה רצון עז ללמוד את השפה כדי לתקשר עם סבא, סבתא ובני הדודים הגרמנים.
“אבל אורלי, איך אני אדע באיזה צד של הכביש אתם תחכו לי? באיזה צבע המכונית שלכם?”
“שני מתוקה אין מצב שתפספסי אותנו. אנחנו מחכים לך עם אוטו-בית ענק מכוסה במפת העולם ומאחורה מחובר לנו משהו שנראה כמו מטוס אמיתי.”
אחרי עשר דקות שני מגיעה לאוטו-בית שלנו שמחובר לו מאחורה מטוס. היא מתפוצצת מצחוק. “חשבתי שאת עובדת עליי” היא קופצת אל בין זרועותיי. “איזו דודה גנובה יש לי.”
אחרי שהיא מספרת לי על כל החברים החדשים שהיא פגשה במחנה, היא נרדמת כמו תינוקת על המיטה שלנו עד שמגיעים לבית של סבא וסבתא שלה בעיר רבנסבורג. כשהיא נכנסת לבית שלהם הוא מתמלא אור ושמחה. כי אין אחד שלא מתאהב בילדה הישראלית התמירה והמצחיקה שמפזרת צחוק, חיבוקים ונשיקות לכל מי שרק חפץ.
שלוש נשים וקעקוע
אני בת מזל. יש לי כל כך הרבה רגעי שני קסומים להיזכר בהם. נזכרת באותו לפנות בוקר, כשביקרתי בארץ והצטרפתי לריקי חברת הלב שלי ואמא של שני, וביחד נסענו ללוות את שני בשיעור הראשון שלה בקעקועים. ציפתה לנו נסיעה ארוכה לצפון הארץ, למקעקע שהסכים תמורת כמה אלפי שקלים ללמד את שני להיות מקעקעת.
לפני שעלינו על כביש 6 ירדנו קצת דרומה, לקרית גת, לאסוף את שני שגרה שם בתקופה ההיא בדירה שכורה עם כמה חברות. ריקי מתקשרת אל שני מהדרך. מתקשרת שוב ושוב ושוב. אין תשובה. אני מביטה על ריקי והיא מגלגלת עיניים תכולות ומנסה שוב ושוב ושוב. אין תשובה.
“אולי שני שכחה מהשיעור והיא ישנה?” אני מעלה השערה.
“אין סיכוי. היא מחכה לשיעור הזה כבר חודש. היא ממש מתרגשת. בשבילה זו הגשמת חלום.”
“אז למה היא לא עונה לנו?” אני שואלת.
“היא בטח שכחה לשים שעון מעורר. נו, את מכירה אותה, היא קצת מעופפת.”
אנחנו מגיעות לשיכון שבו שני גרה. עדיין אין תשובה. ריקי עולה לדירה. דופקת בדלת. אף אחד לא ניגש לפתוח. ריקי חוזרת אליי במבט חצי מיואש חצי פרקטי. “בואי נלך לשתות קפה איפשהו ונחכה שהיא תתעורר”. אני לא יכולה שלא להתפעל מהסבלנות האינסופית של ריקי.
אנחנו יושבות בבית קפה. בדיוק כשהקפה מגיע לשולחן הנייד של ריקי מצלצל. זו שני. שתינו מביטות אחת על השניה משועשעות. “אוי אמא סורי סורי סורי לא התעוררתי” אני שומעת את קולה המתנגן. “מה גם אורלי איתך? ווואי תגידי לה סליחה”. “לא נורא שני. תתארגני מהר. עוד חמש דקות אנחנו אצלך. בבקשה תהיי זמינה”, אומרת ריקי בקשיחות הכי רכה בעולם.
אנחנו צוחקות, כי מי יכול לכעוס על שני. אנחנו מעבירות את הקפה לכוס טייק אווי, מזמינות קפה גם לשני, עולות למכונית וחוזרות לשכונה. שני לא שם. ריקי מתקשרת שוב. אין תשובה. בשלב הזה אני מתאפקת שלא להתפוצץ מצחוק. לפני שריקי מצליחה להתעצבן אנחנו רואות אותה. צועדת בצעדי פיה קלילים על השביל בשכונה המוזנחת, כמו נסיכה שמדלגת בין פרחים בגינת הארמון הפרטי שלה. היא מחזיקה תיק קטן ביד אחת וביד השניה שקית זבל. שני משליכה את שקית הזבל לתוך פח אשפה עצום הקבור באדמה וממשיכה אלינו בצעדים קלילים.
“ווואי אורלי איזה כיף שגם את באת. אני מה זה מעריכה את זה שהתעוררת כל כך מוקדם בשבילי. מצטערת שחיכיתן לי”. היא נותנת נשיקה וחיבוק לריקי, חיבוק ונשיקה לי. מתיישבת במושב האחורי, מתמתחת קלות ומוסיפה: “אני מקווה שאתן לא כועסות עליי יותר מדי. הייתי עם חברות עד ממש מאוחר אז כנראה שלא התעוררתי מהשעון.”
“מה פתאום. הכל בסדר מתוקה”, אני אומרת.
“יאללה בואו ניסע כבר שלא תאחרי לשיעור הראשון”, אומרת ריקי. “יש לך כל מה שאת צריכה? הבאת את המכונת קעקועים שקנינו?”
שני קופאת על מקומה. “רגע, איפה היא. אני בטוחה שיצאתי איתה מהבית”. היא מחפשת סביבה לשווא. ריקי מגלגלת עיניים תכולות בייאוש.
“אולי במקרה זרקת את המכונה לפח יחד עם הזבל?” אני מעלה השערה ומתאפקת לא לצחוק.
ריקי נשארת במכונית. נראה שעוד רגע היא באמת תצליח לאבד סבלנות סוף סוף ואולי אפילו תדפוק את הראש היפה שלה בהגה.
שני ואני מדלגות החוצה. עומדות מול הבור הענק שהוא פח זבל עצום. אני בשמלה מתנפנפת והיא בבגדים שעיצבה לעצמה, כמו דוגמנית שיצאה הרגע מסשן תצלומי אופנה.
“שני, באיזה צבע היתה השקית עם המכונה?”
“אדומה. אני כמעט בטוחה שהיא היתה אדומה”.
שתינו סורקות את כל מיליון השקיות ושאר הזבל הפזור בפח. “הנה היא. הנה היא. יואו אני לא מאמינה!!!” שני מצביעה על שקית אדומה שנחה לה על ערמות הזבל בצידו השני של הפח האימתני. אני מביטה סביבי ומוצאת ענף ארוך שנח למרגלות איזה עץ עצוב למראה. וככה, שתינו, מנסות מצד אחד לא ליפול אל תוך פח הזבל, מתפוצצות מצחוק ובמקביל מנסות לדוג בכוחות משותפים בעזרת הענף את השקית האדומה השווה אלפי שקלים.
זו היתה מכונת הקעקועים הראשונה של שני. וזה היה השיעור הראשון בדרך לאומנות הייחודית בה בחרה, על אף הרמות גבה וביקורת שספגה על הבחירה שלה.
תפילה
אני לא בטוחה כמה זמן וזיכרונות שני עברה אבל השמלה שלי כבר ממש רטובה מהאדמה, הדמעות והטל של הערב. אני חוזרת הביתה דרך שדה גדול של אספסת שסביבו פורחות בעונה הזאת חמניות בר פרועות שאני אוהבת.
אני מגיעה לנהר למקום בו טבלתי ביום ההוא. אני זוכרת שיצאתי מהבית ורצתי יחפה כמו רוח סערה עד הטירה. אולי אם ארוץ עד הטירה שני תחזיק מעמד ותחייה, חשבתי לעצמי. רצתי ורצתי ולא עצרתי לרגע. כשהגעתי לטירה חסרת נשימה ונוטפת זיעה חזרתי על עקבותיי. לא הייתי במצב לראות אנשים שמחים שאין להם מושג איזה אסון קרה לי.
כשהגעתי לנהר החלטתי לרדת אליו. מעולם לפני כן לא עשיתי זאת. הירידה לנהר היתה תלולה. אז התיישבתי על האדמה ולאט לאט החלקתי למטה. עצמתי את עיניי וניסיתי לדמיין שהכל שקר וכלום לא באמת קרה. ואולי זו בכלל לא שני שלנו על הטנדר ההוא. אולי מישהי שדומה לה. להרבה בנות יש ראסטות. ואם זו היא על הטנדר הארור אולי היא עדיין בחיים. לא מתים כל כך מהר בגיל הזה. ושני שלנו חזקה וזריזה ומלאת תושייה. ואם היא בחיים היא בטח תגרום לכולם להתאהב בה. תזרים טוב לב, אור ואהבה לכל שוביה. והם ישחררו אותה מיד כי יבינו שלא כדאי להם להחזיק בשבי פיה.
הגוף שלי כואב. אני יורדת לתוך הנהר שמכסה בקושי את פיק הברכיים שלי. השמלה הצבעונית מהודו, שלא קשורה לכאן בכלל, נרטבת ונצמדת לגופי. אני צועדת יחפה במעלה הנהר עד שהאבנים שורטות את כפות רגליי. הולכת וחוזרת. הולכת וחוזרת. איזו בת מזל אני שאני לבד בנהר ולא צריכה לתת דין וחשבון למה שאני עושה. אני הולכת שוב במעלה הנהר וחוזרת במורד. אין לי מושג למה אני עושה את זה. כאילו שאני מחפשת משהו. אולי רמז מהיקום ששני בחיים. איזו פיסת טבע מנחמת. איזה סימן. אבל אני לא מזהה שום דבר מיוחד. אפילו לא פרפר או שפירית.
אולי אם אטבול את כל גופי במים הקרים שני תחיה? אני נשכבת במים הקפואים. מחכה עוד שניה ועוד שניה. למה אני מחכה? אני מחליטה לצלול לתוך המים. אולי אם אכניס גם את הראש למים שני תחיה. אעשה הכל ובלבד שתישאר בחיים. בבקשה בבקשה. אני שוקעת במים ומתפללת בליבי. תפילה משל עצמי אני מתפללת. בשפה פשוטה, לכל מי שמוכן לשמוע ולכל מי שיכול לעזור.
אולי אם אפקח את עיניי במים שני תחיה? אני פוקחת את עיניי ולא מאמינה. במרחק פסע ממני מתנועעים להם בקצב הזרם שורשי עץ מדממים. אני לא איזו אשה רוחנית שמתיימרת לראות חזיונות. תאמינו לי. זה היה שם ממש לידי. מצד אחד השורשים האדומים כדם מחוברים לעץ ובצידם השני זרם המים שמניע אותם והם נראים בדיוק כמו הראסטות של שני. ישבתי שם שעה ארוכה בתוך המים, מלטפת את שערות ראשה של שני ובוכה.
על אף החיזיון הזה שנגלה לי סירבתי להאמין ששני איננה בין החיים. או אולי רציתי עוד זמן לעכל את גודל האסון שפקד אותנו.
ואז זה היכה בי
שלושה שבועות עברו מהיום הנורא ועד שהודיעו לנו ששני נרצחה. שבוע אחד של ראיונות בלתי פוסקים לתקשורת הגרמנית, ושבועיים של מסע מכוניות מלוקסמבורג למרקש. 3,000 ק”מ של דמעות וכאב. של תקווה וייאוש. בבוקר שלאחר טקס סיום הראלי התעוררתי במלון החמוד במרקש וקיבלתי את ההודעה המוזרה והקשה, שבתוך כל התופת והכאוס נמצאה עצם קטנטנה מראשה היפה של שני. עצם שבלעדיה אי אפשר לחיות. קרה לנו נס. ידעתי שעל אף האסון הנורא, אבא שלי משגיח עלינו מלמעלה.
אבא היה ציוני, עלה לארץ ממרוקו ובגיל צעיר הקים עיר בישראל. איזה מזל, אני חושבת בליבי, איזה מזל שהוא מת ולא נאלץ לראות את הנכדה שלו מובלת כמלאך לטבח כשמסביבה מרצחים צועקים שאלוהים גדול. באיזה גודל צריך להיות האלוהים אם כזה דבר נורא יכול להתרחש? אבא שלי היה איש מאמין ובטח היה אומר לי שאנחנו צריכים להודות (לאלוהים) על כל הטוב שהוא נותן לנו בחיים. ואם פעם אחת מקבלים דבר רע, אז גם עליו צריך להודות, כי זה לא הגיוני וגם לא הוגן להודות רק על הטוב ולהתלונן כשרע לך.
אז אני מנסה ככה להאמין בזה. שאולי יש סיבה לזה ששני נלקחה מאיתנו. ובאמת אין אחד שלא מכיר אותה בגרמניה ובעוד הרבה מדינות באירופה וארה”ב. ואומרים שרק בזכות החשיפה התקשורתית המטורפת שהיתה לה בגרמניה והלחץ שנוצר על הדרג הממשלתי, רק בזכות זה הגיעו לארץ שרת החוץ הגרמנית והקנצלר. ורק בזכות שני זכינו באהדה ותמיכה בשלב הראשון של האסון המתגלגל הזה כמו כדור שלג המאיים לקבור אותנו תחתיו. אבל מה אכפת לי מהקנצלר ומה אכפת לי מדעת הקהל ומהעיתונות בארץ ובעולם. אני בסך הכל רוצה את שני בחזרה. ואף שליט בעולם וגם לא מלך מלכי המלכים לא יכול להחזיר לי אותה עכשיו.
אתמול, נוסף לכל האסונות, הטלפון שלי מת ככה בלי סיבה נראית לעין. הייתי חסרת אונים כמה שעות עד שאיזה מומחה הצליח להעביר לי לנייד החדש את הוואטסאפ והפייסבוק וכל שאר החיים שהיו בתרדמת עד לרגע זה.
ואז גיליתי שאמנם יש לי וואטסאפ אבל כל ההיסטוריה נמחקה. בהתחלה חשבתי שזה לא באמת נורא ומה יש לי לעשות עם טקסטים שכבר קראתי והודעות שכבר שמעתי ותמונות שכבר ראיתי? יש דברים שאני אצטרך לכתוב מחדש. למשל כל מיני חלומות ומשימות שכתבתי לעצמי, ואת ספרי הדרך והלוקיישנים למסעות שלי.
ואז זה היכה בי.
שני!!! איבדתי את ההודעות משני!!! איבדתי את כל ההודעות היפות ששלחה לי ולא אזכה לקרוא שוב ושוב. איבדתי את כל ההודעות הקוליות המתוקות שהשאירה לי, שהייתי מקשיבה להן בסתר בכל רגע שהגעגוע דקר בלב. איבדתי את ברכת יום ההולדת האחרונה שהשאירה לי. איבדתי אותיות וקול ומתיקות ומילים ומשפטים שכל דודה היתה מאושרת לקבל.
הצוואה של שני
“בקרוב גם אני אסתובב בעולם כמו הדודה המגניבה שלי ואפיץ את האומנות שלי לא רק בארץ, אלא בכל העולם… ” זו היתה צוואתה של שני.
זמן קצר לאחר שנודע לנו שהיא נרצחה, ריקי הקימה (בעזרת חברים ומשפחה) אתר להנצחת האומנות של שני. באתר המשפחה מזמינה את כל מי שחפץ בכך, להוריד את הסקיצות לקעקועים ששני ציירה ולהשתמש בהם כאוות נפשם וכמתנה מאיתנו. אנחנו מאמינים שזה בדיוק מה ששני היתה רוצה שנעשה. כי כזאת היא היתה. נדיבת לב. חולקת עם חברים גם את המעט שיש לה. אוהבת אדם ומרבה שמחה, אהבה ואור בעולם.
בעקבות פרסום האתר בקבוצות מקעקעים ובפייסבוק, זכינו לאלפי תגובות מנחמות, חיבוקים ואהבה אינסופית מא/נשים שהכירו את שני וכאלה שרק שמעו עליה והתאהבו בה. וכמו קסם, אחרי שהפצנו את האתר והענקנו במתנה את האומנות של שני – פתאום קיבלנו תגובות של נתינה בחזרה. רסיסים של אור, כמו גחליליות בחשיכה. כל אחד בדרכו האיר את הלב שלנו: מקעקעים בארץ ובעולם הציעו לקעקע במתנה קעקועים פרי יצירתה של שני. החברות של שני הרימו מסיבה לכבודה שכל הכסף ממנה נתרם למטרות טובות. מעצבת בגדים צעירה יצרה קולקציית בגדים שלמה בהשראת שני והתנדבה לעשות לזכרה סדנת קשירות בבד. יש שלקחו את האיורים של שני לכיוונים אחרים. בחורה מברלין השתמשה בסקיצות הקעקועים ליצירת ריקמה בבד, ובלי שביקשתי הבטיחה שחלק מההכנסות ייתרמו למטרות טובות. מישהי ביקשה לעשות קעקועים חד פעמיים וגם היא הרגישה צורך לתרום את ההכנסות, בחור ישראלי באוסטרליה יצר תכשיט בהשראת שני, אנשים רבים שלחו למשפחה ציורים שציירו ועוד ועוד יוזמות מרגשות שכל תכליתן היתה להפיץ את האומנות של שני, ובו בזמן להרבות טוב בעולם.
בשבוע שבו חגגנו את יום ההולדת ה-23 של שני נפתחה תערוכה לזכרה במוזיאון נחום גוטמן (תערוכה שאצרה במקצועיות וברגישות דודתה/ אחותי רינת לוק אלחייק). התערוכה הנודדת בארץ עברה למספר גלריות והוזמנה למשכן הכנסת לציון יום האשה.
המשפחה שלנו בחרה בדרכה של שני. דרך של כבוד, אהבת הזולת ונתינה. בחרנו, לצד האבל, הכאב והצער העמוק לנסות להאיר היכן שחשוך, להפיץ אומנות במקום שנאה. להמשיך לחיות מתוך אמונה שהטוב ינצח. ולא בהכרח במלחמות.
מתוך השקפת העולם הזו אנחנו מבקשים להפיץ ולהטמיע בזיכרון ובתודעה העולמית את תמונתה של שני שלנו על הטנדר – לא כקורבן המובל לטבח אלה כמלאך יפה מלא אור ואהבה.
***
“גם עתה גם בכל הזמנים
לא יהיה ניצחון לאור,
כל עוד לא יעמדו על האמת הפשוטה והברורה,
כי צריך להגביר את האור,
תחת להילחם בחושך”
(א.ד. גורדון)
***
התמונות שמופיעות בכתבה הן חלק בפרוייקט של האמנית רינת לוק אלחייק, אחותה של אורלי.
הפרויקט נועד להטמיע בלבבות את דמותה של שני כילדת פרחים טובת לב ויפה שאהבה לרקוד, ולא כפי שנצרבה בזיכרון בתמונתה האחרונה
***
יהי זיכרה של שני אהובתנו לברכה, אור ואהבה.
נשמה יפה. אני קוראת ובוכה. לא מאמינה שפרח כזה נקטף. הלוואי שהיא צופה בנו מארץ המלאכים. ומדי פעם מעיניי הפרפרים והציפורים.