שני סוגים של כסף
מה זה באמת כסף? מאיפה הוא מגיע, ואיך הוא נוצר? ובשביל מי בכלל הוא עובד? לשלל השאלות הפוליטיות החשובות של עידן הקורונה מתווסף בזמן האחרון מקבץ חדש של שאלות, על רקע המשבר הכלכלי העולמי ההולך ומתגלה לנגד עינינו.
נכון, תמיד ההון החזיק בכסף וניהל את השווקים לטובתו. נכון, יש אנשים שהבינו את הבלוף היסודי של העולם הפיננסי כבר מזמן. אבל אם עד הקורונה עבור רוב האנשים כסף היה דבר אחד, פחות או יותר, מאז הקורונה הולך ומתברר שכסף הוא שני דברים שונים בתכלית: אחד לסתם אנשים, המוני האדם, ואחר למעמד ההון והכוח הפוליטי.
עבורנו, כלומר אנשים סתם, לא טייקונים ולא משקיעים גדולים, כסף הוא דבר מוחשי וממשי, שיש ממנו רק סך מסוים ולא יותר. לנו יש מסגרת אשראי ברורה וסכום נקוב של הכנסות והוצאות, וכסף, עבורנו, הוא בעל ממשות קיומית ממש עד רמת השקלים (או המטבעות האחרים שבהם אנחנו מתנהלים, כי המעמד הזה כמובן בינלאומי).
עבורנו, הסתם, תקציב המדינה הוא סגור ומוגבל, ויש בו מספר מסויים של מעות, ולא יותר, שיכול להיות מוקדש לרווחת חיינו: לבריאותנו, ליכולתנו לנוע במרחב בנוחות, לרמת החינוך של ילדינו. הכל מדיד ושקול ומדויק ונקוב. כך ולא יותר. לא פורצים מסגרת תקציב סתם ככה, אומרים לנו בחרדת קודש.
אנחנו חיים בעולם שבו כסף הוא דבר קונקרטי ומוגבל, והתרגלנו לזה. אממה, בקורונה גילינו שלצד המערכת הכלכלית הפלבאית מתקיימת מערכת שפועלת לפי חוקים שונים בתכלית, קסומים ונהדרים. מערכת שבה כסף הוא לא דבר קונקרטי ומוגבל, אלא דבר סימבולי ומופשט, ולפיכך אינסופי.
כמה כסף יש לבנקים המרכזיים להדפיס עבור מעמד ההון? אינסוף. בעשור האחרון הבנק המרכזי בארה”ב הדפיס אלפי מיליארדים של דולרים שרובם ככולם הגיעו למעמד העשירים. אותו מעמד השתמש במיליארדים כדי “להשקיע” בעסקי אוויר ונדל”ן, כלומר לקנות את האנושות וכל מפעלותיה, תוך שה”ערך” המגוחך של השקעותיהם תופח ותופח עד השמיים בחסות מחויבות פוליטית להמשיך וליצור כל סכום כסף שבעולם יש מאין עבור אותו מעמד עשירים. פלאי פלאות: כסף שצומח ללא מגבלה פשוט כי הוא שייך לאנשים הנכונים, ומיוצר על ידי המערכות הנכונות, עבורם.
אין כסף לסתם מטרות של סתם אנשים: יש אינסוף כסף לקידום המטרות הפוליטיות והתפחת הכיסים של ההגמוניות. זה לא קסום, אני שואל אתכם? זה לא מדהים?
ומסגרות התקציב? איך לא נתייחס אליהן כבדיחה, כשמדינות העולם הוציאו, בבת אחת, טריליונים לשם מיגור מגיפה ורכישת טכנולוגיות ותרופות, והחזקת רוב האנושות ספונה בבתיה, עם תרומה נכבדת ואולי מכרעת לאובדן היציבות הנפשית ותחושת הביטחון של מי יודע כמה מיליוני אנשים? כשהסדר הפוליטי החליט שיש מטרה עילאית, הכסף נמצא.
כסף שלא נמצא מעולם, נזכיר, למאבק אמיתי בעוני, או בשיפור רמת השירות הרפואי, בפתרון בעיית המתמחים, המורות, עובדי הכפיים, מחירי המזון, התחבורה, ומה לא; כל המטרות האלה הן מטרות של עולם ישן ואנשים סתם: הן מתאפיינות בתקציב מוגבל ותחום.
אבל תגידו למעמד ההון–שלטון “מגיפה”, או ״מלחמה״, או כשצריכים איזה להק מטוסים סופר מגה חדיש, או עוד צוללת – פנקס ההמחאות השלטוני ומדפסות הכספים הציבוריות נכנסות ישר לעבודה, והכל אץ טס מעלה מעלה: מחירי הנדל”ן והמניות, ההנפקות וההשקות, המיזוגים והרכישות ואיך לא – האקזיטים.
אין כסף לסתם מטרות של סתם אנשים: יש אינסוף כסף לקידום המטרות הפוליטיות והתפחת הכיסים של ההגמוניות. זה לא קסום, אני שואל אתכם? זה לא מדהים?
מדינת ישראל עומדת מול שורת משברים חברתיים וציבוריים שנגרמו מעיוותים במנגנוני ההשקעה והתמרוץ השלטוניים. בתי הספר הולכים ומתרוקנים מהמורות והמנהלות שלהם, והגנים והמעונות גם הם בדרך הזאת. בתחבורה הציבורית נהגים בקושי מחזיקים בהגה. מחירי הדיור כבר עזבו את שדה המשיכה של כדור הארץ, והם משייטים להם בחלל. התשתית הציבורית בישראל לא עומדת במספר המשתמשים בה: אין מספיק רכבות, אין מספיק מטוסים, אין מספיק מסופי תחבורה, ובעיר המיליארדרים תל אביב התחנה המרכזית נראית ונחווית כמו אסון רב מימדי. הרחובות שבורים וחפורים, השיפוצים נמשכים לאינסוף, ובסופם אין שום הקלה. ישראל היא אתר בניה בלי סגר, בלי הגיון, בלי תכלית, והשכונות החדשות שלה מדכאות ומנותקות עוד יותר מהישנות.
בבתי החולים ובמרפאות התורים מתרחקים ומתארכים, והעומס מטפס בעקביות. מי הים מזוהמים תדיר ואי אפשר לשחות בהם: בתל אביב רוב השנה שוחים לצד פירורי שקיות פלסטיק ושאריות פלסטרים.
כל זה קורה, נזכיר שוב, במדינה שלכסף הערטילאי שלה אין גבול. במדינה שלמשרד האוצר יש “עודפי גביה” של מיליארדים. אבל לאן הכסף הזה הולך? מה הוא עוזר כשמחיר מנת פלאפל מאמיר במהירות לכיוון 30 שקל בלתי נתפסים, וקילו פירות קיץ חוצה בקלילות לכיוון 40 ואף 50 שקל? ואלה, נזכיר, שקלים של כסף אמיתי ומוגבל, לא שקל כסף מדומיין שמונפק ומושקע ומניב וממונף.
ובחברה הערבית? חבל להתחיל עם זה אפילו. כפרים ששייכים למדינת ישראל נראים כאילו נחתו מאיזורי עוני של הודו או בנגלדש, עם ביוב ברחובות ובתים שאינם מחוברים לחשמל ולמים בצורה מסודרת. הכבישים הם אסון שרק מחכה להתרחש, ומערכות החינוך והרווחה הן מכתש על המאדים. לא יודעים, לא אכפת.
כל זה קורה, נזכיר שוב, במדינה שלכסף הערטילאי שלה אין גבול. במדינה שלמשרד האוצר יש “עודפי גביה” של מיליארדים. אבל לאן הכסף הזה הולך? מה הוא עוזר כשמחיר מנת פלאפל מאמיר במהירות לכיוון 30 שקל בלתי נתפסים, וקילו פירות קיץ חוצה בקלילות לכיוון 40 ואף 50 שקל? ואלה, נזכיר, שקלים של כסף אמיתי ומוגבל, לא שקל כסף מדומיין שמונפק ומושקע ומניב וממונף.
זהו הפרדוקס, הקו התהומי, שנדמה לי שעומד בבסיס ההתפרקות הפסיכולוגית והכלכלית בכל כך הרבה מדינות. המערכת שתיחזקה שני סוגים של כסף עבור שני סוגים של אנשים נעשתה גלויה מדי בשנתיים וחצי האחרונות, וקשה להסביר אותה במונחים פוליטיים ואנושיים סבירים. בימים כשלנו מילים כמו “הצלחה” או “עבודה קשה” איבדו ממשמעותן, כשאנשים ראו וחוו במו עיניהם שאפשר לסגור ולפתוח אותם, להאכיל ולהרעיב אותם בהינף כפתור איפשהו, בזמן שהמונופול הפוליטי על ייצור הכסף עובר לעבוד למען מעמד ההון בדרגה הקיצונית ביותר האפשרית.
הבנק המרכזי בארה”ב אפילו לא חשב שתהיה בעיה של אינפלציה עד לפני כמה חודשים. הם תכננו להמשיך את הדפסת הכספים וניפוח הנכסים לנצח, כנראה, מתוך מחשבה ששתי הכלכלות של שני סוגי האנשים ושני סוגי הכספים לא ייפגשו אף פעם: הכסף המופשט ׳וכל השאר יחיו בשקט עם הקצת המוקצב להם, בהיעדר פריבילגיות בולטות.
אבל לשלטון המרכזי ולמציאות היו תוכניות שונות. המשבר הכלכלי העולמי שאנחנו חווים את ראשיתו הוא בדיוק זה: מפגש של כמויות עתק של כסף בדיוני עם כמויות בלתי נאותות בעליל, מוגבלות וחסרות, של כסף אמיתי, שהולכים איתו למכולת ומתדלקים איתו רכב וקונים איתו בית, אם מצליחים. המפגש הזה, ובפרט לאחר השנתיים וחצי האחרונות, הולך להיות סוער מאוד, אולי אפילו טקטוני. הניגוד האלים שבין מעמד ההון לשאר בני האדם מעולם בשנות חיינו לא היה חריף כל כך, בוטה כל כך, מלא בכל כך הרבה אנרגיה רעה. האנרגיה הזו עדיין לא התגבשה לתנועה מכוונת ועוד לא פגעה באף קיר ממסדי (קדימון לזה אפשר לראות בכמה מדינות קטנות שהגיעו לפשיטת רגל). אבל כשהאנרגיה הזו תלבש צורה ותפגע במשהו מוצק, גלי ההדף ירעידו את הקרקע בכל העולם.
תגובות