שיחת לילה עם תומכת טרור מסריחה
הייתכן שגם נערי תיכון לוחמנים יכולים להיות קשובים לקולות אחרים לגמרי? התכתבות מסנג'ר אחת מרמזת על מה שהיה יכול להתחולל בבית ספר תיכון צור הדסה, אלמלא ביטל המנהל מפגש בין תלמידיו לבין הסופרת שהם סמיט, מהמפגינות המסורות ביותר לשחרור החטופים
“היי גברת שוהם סמית”, כתב לי תיכוניסט באשמורת תיכונה, במסנג’ר. “אני תלמיד מהבית ספר שביטל אותך כי את תומכת טרור מאחל לך לעבור לגור בעזה עם כל הערבים שירקו עלייך עם לא תשימי חיגאב אין מקום לאנשים כמוך במדינה שלנו ……. תומכת טרור מסריחה פיכס”
ככה, בפנים, עם כל הטעויות ובלי פסיקים ונקודות.
איך משיבים על רקיקה? האם בכלל יש טעם לנסות לקיים שיחה עם נער גס רוח שלא טורח לבדוק איך את מאייתת את שמך?
כן. אני סבורה שחייבים לנסות לשוחח, תמיד ועכשיו במיוחד. גם למורה שעמדה איתי בקשר והכינה אותי לכך שהתלמידים מאוד קיצוניים ומתקשים לשמוע דעות אחרות אמרתי שאיני נרתעת: ספרות היא דרך לחוות את המציאות מפְּנִים שאינו שלך.
זה היה לפני שהמורה הודיעה לי – בבכי – כי ביקורי בוטל. לפני שראיתי את מכתב המנהל שהבהיר להורים כי הסיבה לביטול היא דעותיי כפי שהן עולות מפרסומים קיצוניים שאני מפרסמת ברשתות (מדובר בקריאות לסיום המלחמה, שיתוף בסבלם של ילדי ואזרחי עזה וכן, גם הפנייה לעדויות ממוסמכות על פשעי מלחמה של צה”ל וכד’).
נשמתי עמוק וכתבתי: “ואני, xyz, מאחלת לך – וגם לילדיי, ולנכדיי, אם יהיו כאלה – לחיות בשלום עם שכנינו במזרח תיכון משגשג, לתת מעט ימי מילואים בשנה (זאת כתבתי כדי להבהיר שאיני כופרת בצורך בצבא) ולחיות בכבוד מפרי עמלך”.
התשובה הוקלדה לנגד עיניי: “נתחיל מזה שאני לא מאמין שאת סופרת עם את לא יודעת לקרוא …… קוראים לי xys ועם זה מה שאת מתכוונת ללמד את המשפחה שלך כדאי שתעזבי את מדינת ישראל כי אין מקום פה לאנשים כמוך”.
הנקודה בסוף משפט זה היא תוספת שלי. בהמשך הופיע אימוג’י של כפות ידיים יוצרות חלל שצורתו לב (אהבתו הרעילה אליי ולמה שאני מייצגת?) ואחריהן ספק עצה מבעל ניסיון חיים, ספק איחול: “מאחל לך להתחבר למציאות”.
להמשיך? לאפשר לו לגרור אותי לשיח עקר, מתסכל וחסר תוחלת? כזה שבו הוא מגדף אותי ושוטח את טענותיו ואני אידיוטית שימושית?
אוף, למה טעיתי בשמו? להסביר לו שעיניי אינן בנות 16? לפעמים מחליפות אות באות?
“סליחה על הפקשוש בשם”, פתחתי. ביני לביני חשבתי על שני השמות. נבדלים זה מזה באות, גבריים, מבטאי כוח. אולי עקב כך יריתי תשובה כוחנית משלי: “אני אישאר פה ואמשיך להילחם על דמות המדינה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך. ובזאת חותמת את דבריי כי יודעת שלא תשתכנע”.
וכבר פזלתי אל המיטה ועמדתי לכבות את המחשב כשהודעה חדשה הפציעה: “להניף דגל פלסטין אחרי שלפני פחות משנתיים אלפי פלסטינאים נכנסו לשטח ישראל וטבחו במשפחות שלמות וחלק מהמשפחות האלה הם גם המשפחה שלי אני הייתי ממליץ לך על אשפוז פסיכיאטרי כי את במצב קשה מאחל לך רק בריאות איתנה ושתתחברי למציאות אמן” והפעם חתם בשני לבבות.
האמנם נפגעה משפחתו? צעידה בין מכוניות בהפגנות היומיות בדרך בגין לימדה אותי שרבים בימין מנכסים לעצמם קרובים שנספו ב-7 באוקטובר. הגיוני: כולנו אחים. החלטתי להתעלם מהנושא, להתייחס לעניין הדגל בלבד.
“לידיעתך”, כתבתי, “מאז ה-7 באוקטובר לא החזקתי דגל פלסטין בדיוק מהסיבה שציינת. אני עדיין סבורה שלפלסטינים מגיעה מדינה אבל מבינה שלבני עמי קשה כרגע לראות את הדגל הזה ולכן איני מניפה אותו. מאז היום השני למלחמה – כולל הערב – אני עומדת ברחוב כמעט מדי יום, לפחות שעתיים, בקריאה לשחרור החטופים. האם אתה מתנגד לשחרור החטופים? אגב, מצבי הנפשי מצוין”, כתבתי, ומיד הצטערתי על שלא בחרתי במילה “איתן”, שהרי התכוונתי לחוסן, ולא לשמחה. אני לא אורית סטרוק.
לא הספקתי לדייק את דבריי והוא הגיב: “יפה מאוד שהפסקת להניף דגל פלסטין ולדעתי הם לא אמורים לעניין אותך בכלל בתור סופרת ומרצה בבתי ספר אצל נוער את לא אמורה אפילו לפרסם תמונה שרק יכולה ליהיות קשורה לפלסטינאים מאחל לך המון בהצלחה ובעזרת השם החטופים יחזרו ומי ידע אולי יצא לנו להפגש”.
הופה!
ולא זו בלבד, בעודי מתפעמת מהמהירות שבה הוחלפו הנאצות והברכות הרעילות בשפריץ לבביות כנה, נחתה הודעה חדשה: “היתה שיחה נורא מעניינת המשך לילה טוב”. וכהרגלו, שעליו כבר הספקתי לעמוד, הוסיף סמיילי עצום עיניים, ממוסס לב.
אך השיחה לא הסתיימה. לא חלפה מחצית השעה – בינתיים כבר צחצחתי שיניים ועברתי עם החוט והקיסם – ונדרכתי עם קבלת נוטיפיקציה על הודעה חדשה: “ולמרות מה שאת אומרת פה פרסמת תמונה ב20 ביוני שאת מחזיקה דגל פלסטין עצוב מאוד שהחזקת אותו לפני ולא שרפת אותו….”
בשלב זה עלה בדעתי שייתכן שאינו לבדו, שם מאחורי מקלדתו או סמרטפונו, בחדרו האיקאי בהרי ירושלים. ייתכן שיש מי שמאתגרו, שולח לו בתגובה תכנים שהוא שולה, בלי הבחנה והקשר, מדפי הפייסבוק והאינסטגרם שלי. ועדיין, חשבתי, ההגנות שלו נפלו מהר, וכך גם הצורך להתריס, להתחצף, להכאיב. אין אדם שאינו צמא למגע אנושי.
עניתי עניינית: “אין מצב שביוני החזקתי דגל. זה כנראה מיוני שעבר. צריך לא להיבהל מהדגל אבל מסכימה איתך שהשימוש בו ב-7 באוקטובר בצירוף לפשעים נגד האנושות שנעשו תחתיו הפכו אותו לסמל בעייתי. בכל עם יש אנשים טובים ואנשים רעים. אני יכולה להבטיח לך שפגשתי המון פלסטינים טובים ושוחרי שלום שרוצים לחיות איתך במדינה אחת. מאחלת לך לילה טו (כאן ברחה לי ב’) ומקווה שהלילה לא ייפול טיל באזור צור הדסה”. ובסוגריים הוספתי: (“הגם שהאזעקה אתמול העירה גם אותי”). שידע שגם שנתן של תל אביביות סמולניות מופרעת.
תשובתו: “ככה כתוב בכל מקרה רק הקדוש ברוך הוא קובע מאחל לכולנו בתור עם ללכת רק בדרך הישר ולסיים אם כל המלחמות אחת ולתמיד רק אחדות של העם שלנו תוביל לניצחון במלחה”. בלי המ’ זה נראה כמו ניצחון במשחק כדורגל בטדי.
“לך לישון”, הוריתי, משל הייתי אני אמו הדאוגה “ומחר תפנה אותי לפוסט ונראה במה מדובר”. “אצלם לך” כתב, וחתם חגיגית: “בכל מקרה לילה טוב ובשורות טובות לעם”. לב לבן.
ואני, שגם בלי תוספת “העם” סולדת כל כך מהביטוי הזה, בשורות טובות, מהפסיביות המפתה שבו, להתמסר להמתנה, לשאוף את ניחוח הלוטוס; אני ששומעת בו נגע, בשוריאזיס, הנפתי אצבע והקלדתי בקלילות: “בשורות טובות!”
מאז, כאותה תיכוניסטית מאוהבת אני ממתינה להתראה, סקרנית לראות לאן תוביל השיחה ותוהה האם שיחה קרובה שכזו יכלה להתקיים בבית הספר, באווירה קיצונית, בגיל שבו נערים, במיוחד הם, חוששים להפגין פגיעות.
אולי לא ואולי כן. אבל חובת הנהלת בית הספר היתה לעשות כל מאמץ לנסות לקיים את המפגש, ועוול עשה לי מי שאיפשר לבריונים לקבוע סדר יום חינוכי ולהגדיר אותי כאנטישמית, טרוריסטית, בוגדת, היטלר ממין נקבה וכדומה, ועוול נעשה לנערות ולנערים שמחונכים לראות עצמם כקורבנות נצחיים בשרשרת נצחית של חיים ונופלים על חרבם, ועוול נעשה גם למורים ולמורות שרצו בקיום המפגש, אלה המתעקשים לחנך, להרחיב אופקים, להגמיש את המחשבה, לפתוח ראשים ולבבות צעירים לעולם, לאדם; אלה שמסרבים בתוקף להפוך למאלפי כלבי תקיפה.
תגובות