שוטף פלוס | ספרים | עטרה אופק
לילדי גן
לא לעשות כלום
“זאת ליילה. יש לה אמא ואבא” — כך פותח הספר על הקופיפה ליילה — ובעמוד הבא מתברר שיש לה גם “תשעה דודים ודודות, ועשרים ושלושה אחיינים ואחייניות. זה באמת יותר מדי!” בעיקר שהם “כל הזמן רוצים לחבק ולנשק אותה! פיכסה!”
ואכן, בציורים הם עושים לה “ממממוצי” ופולים לה כינים ולא נותנים לה מנוחה. אז פלא שיום אחד היא בורחת? היא רצה ורצה עד למקום שבו לא שומעים אף אחד ואין בו שום דבר, רק לטאה, שמדריכה את ליילה איך לא לעשות כלום, ובעצם (בלי להזכיר את המילה המפורשת, גם לא בגב הספר!) מלמדת אותה מיינדפולנס: “כדי לא לעשות כלום עלייך לשבת בלי לזוז, להרגיש את השמש מחממת אותך, להקשיב לעלים המתנועעים ברוח (…) ולחשוב על כלום. זהו. ועכשיו תעצמי עיניים…” ואחרי שליילה חוזרת הביתה (בסצנה מרגשת במיוחד, בחיי) היא משתמשת במה שלמדה, ו”בכל פעם שהרגישה שזה קצת יותר מדי בשבילה, ליילה הלכה לבקר את הלטאה. והלטאה תמיד היתה שם”. מושלם (תירגמו נהדר מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, 32 עמודים, כנרת). מתנה נפלאה לבני 2–6.
> ליילה/ גליה ברנשטיין
אירוע לבבי
איזה ספר חכם! ראשית, העיצוב: מבעד לכריכה מבצבץ לב גדול וצבעוני, ועם כל דף שהופכים מגלים צבע אחר ורגש אחר ונכנסים עמוק יותר ויותר לתוך הלב, עד שמגיעים בפנים ללב קטנטן. הטקסט פשוט ומתוק — ילדה פותחת בפנינו את הלב שלה ומספרת לנו מה יש בתוכו: “הלב שלי מלא ברגשות. רגשות גדולים ורגשות קטנים. רגשות קולניים ורגשות שקטים. רגשות מהירים ורגשות איטיים. הלב שלי הוא כמו בית, שכל הרגשות גרים בתוכו”. מכאן ואילך מוקדשת כל כפולה לרגש אחר, במלים פשוטות ובציור מינימליסטי, כמעט ילדותי, שקולע בול לרגש המתואר — וכך לאורך 11 רגשות שונים, בפשטות נפלאה ובגובה העיניים, ובסוף שאלה: “ואיך מרגיש הלב שלכם?”
כבר אמרו חכמים: דבר אינו קיים אלא מרגע שנותנים לו שֵם, וכמה מרגיע לילדי גן לגלות שיש שֵׁם מובהק ולגיטימציה מוחלטת לתחושות המבלבלות שתוקפות אותם לפעמים, כמו כשמתחשק להם להתחבא או לחטוף איזה טנטרום, ומנגד גם לרגשות התוססים והקופצניים שלהם, ואז אפשר לצחוק ולהתרגש מהאיורים הנהדרים, ולבקש לקרוא בספר הזה חמש פעמים ברצף, ולפעמים להיעצר בדף אחד ולפעמים לבקש לדלג על דף אחר — ממש כמו בן השלוש האהוב במשפחתנו שמכור לספר, המככב כבר שבועות ברשימות רבי המכר (תרגמה מעולה מאנגלית: דנה טל, 30 עמודים, קרטון קשיח, תכלת). נכס חשוב בכל בית עם פעוטות, לבני 2–4.
> בתוך הלב שלי / ג’ו ויטק, כריסטין רוּסי
לראשית קריאה
צחוק ודמע
אני לא זוכרת מתי תרגמתי ספר ילדים כל כך חמוד ומצחיק וקורע לב בו-זמנית. ואין פלא, שהרי אותה סופרת כתבה גם את הסדרה הגאונית “אייבי ובין”, ואיזה כיף לי שזכיתי לתרגם גם אותה, כי אנני ברוז היא סופרת ילדים גאונה. היא יודעת בדיוק איך זה עובד, היצור הזה שנקרא ילד (או ילדה, אצלה זה לא משנה) — היא זוכרת מה המנגנון הפנימי שמפעיל את האנשים הקטנים האלה, והיא כותבת מתוך חיבור ישיר למנגנון הזה. חבל לי לעשות פה ספוילרים, רק אגיד שממש כדאי לכם לקרוא את הסדרה של “איגי” יחד עם הילדים. תיהנו, באחריות (155 עמודים, אני תרגמתי, ערכה: מיכל פז-קלפ, כתר). נפלא לבני 7–11.
> איגי/ אנני ברוז
לכל המשפחה
איך עושה אכרסמון
אם עוד לא קראתם את ספרי המומינים, איך אני מקנאה בכם, ואם קראתם, אתם בטח יודעים שכל קריאה חוזרת בספרים האלה היא עונג בל יתואר, מה גם שכעת יש להם תרגום חדש ונהדר: הסיפור על מגבַּעת המכשף, חורף קסום, כוכב השביט מגיע, וכעת יצא גם הרביעי. בספר הזה אבא של מומינטרול נזכר בכל מיני הרפתקאות שהיו לו פעם וכותב אותן במחברת גדולה: איפה הכיר את אבא של סנופקין, איך השיק סירה בשם “טזמורת האוחיינוס” עם הברדקון (יצור קטן שעושה ברדק), איך נתקל באכרסמונים (חיות קטנות שסולדות מבדידות) ועוד ועוד, עַין לא ראתה ואוזן לא שמעה הרפתקאות מרהיבות ומוגזמות שכאלה, ועוד בתרגום כל כך מעולה ושופע הברקות (203 עמודים, משוודית: דנה כספי, ערכה: רבקה פנדריך, כתר). סדרה מופתית ונצחית, מגיל 4 ועד בכלל.
> משפחת המומינים — זכרונותיו של מומינאבא/ טובה ינסון
למבוגרות
תעלול ספרותי מתוחכם
מאיה ערד יודעת להיכנס לראש של הגיבורות שלה בצורה כה טבעית ומשכנעת עד שנדמה לך שאת מכירה אותן מקרוב, כאילו היו חלק ממשפחתך או חברותייך מפעם, שבמקרה חיות כעת בארצות הברית (כמו ערד). לאה, הגיבורה, כותבת לחברותיה מהסמינר מכתב שנתי מאמריקה, תמיד לקראת ראש השנה, על מה שהתחדש אצלה מאז אשתקד. בהתחלה נדמה שמדובר באישה משעממת ובנאלית ולא חכמה במיוחד, ולוקח זמן להתחבר למכתבים הארוכים שלה, אבל עד מהרה מתברר שגם הפעם הצליחה ערד לרקוח תעלול ספרותי מתוחכם ולברוא מאישה כמוה גיבורה מרתקת ומרגשת. 50 המכתבים שלאה שולחת כ”שנה טובה” לחברותיה מתארים לא רק את תהפוכות חייה ונפשה שלה, אלא גם מה השתנה בינתיים בעולם ובישראל. אחרי הכל, התקופה שבין 1966 ל-2016 היתה אולי 50 השנים הכי מטולטלות בהיסטוריה, גם מבחינת היחס לסוגיות פוליטיקה, מגדר ומוסר (“כשאני הייתי ילדה, היה ברור לַכֹּל שילד הוא יצור נחות. מותר למבוגרים להכות אותו, לצעוק עליו, ללעוג לו”, ועוד).
ככל שלאה מתבגרת, ובעיקר ככל שהיא חוטפת זפטות קטנות וגדולות מהחיים, היא נעשית יותר מודעת לעצמה ופחות עיוורת, והקריאה מסקרנת וקולחת. במכתבים האחרונים היא כבר לא מסוגלת עוד לשמור מחברותיה בסוד פרשיות מושתקות מן העבר, מבינה טוב יותר את הסיבות שמאחורי הדברים שקרו לה וסביבה, ומסרבת להמשיך להתבייש במה שנחשב פעם לא יאה ולא מכובד. ואיזה צחוק: ערד הממזרתא אפילו הכניסה לעלילה את עצמה האמיתית, כסופרת שלאה מצטרפת לסדנת כתיבה שהיא מעבירה (ולאה מודה: “אף פעם לא שמעתי עליה, אבל מתברר שהיא הוציאה לאור כמה ספרים”). ספר מעניין ומבריק, מהנה לקריאה ומעורר מחשבה ורגש (355 עמודים, ערך: אלי הירש, מודן).
> שנים טובות/ מאיה ערד
אין פה שום תנין
כשאת קוראת את הספר הזה מתחשק לך לדבר עליו עם כל מי שמוכן לשמוע, אבל לא סתם לדווח שאת קוראת ספר טוב, אלא ממש לסַפֵּר על החוויה המטורפת שגיבורת הספר עוברת, כאילו זה קרה למישהי אמיתית, כי זה כל כך מדהים וכל כך מדליק ומותח, שקשה להתאפק ולא לחלוק את החוויה. מצד אחד רומן עכשווי, ישראלי מקורי, עם דמויות ודיאלוגים שיכולים להתאים גם לך ולשכנים שלך, ומצד שני ספר מתח מבריק, שמציג את התעלומה המשוגעת שלו כבר בהתחלה, אבל משאיר אותה מסתורית ומסקרנת לכל אורך הספר, עד שהיא נפתרת בפינאלה מרהיב ברגע האחרון. מה יש עוד לומר בלי לקלקל? כלום, לא כדאי, פשוט תקראו. אגב, אין בו שום תנינים: הכותר שלו הוא בכלל הגדרה בתשבץ היגיון, שמופיע כבדרך אגב לקראת סוף הספר, וגם זאת הברקה בפני עצמה. הכתיבה מצוינת, העלילה כאמור מרתקת להפליא, הדמויות כולן משכנעות ואמיתיות כל כך עד שאפשר כמעט להריח אותן, והגיבורה שירה מעוררת הזדהות כאילו היית איתה בגן (241 עמודים, ערכו: מירי רוזובסקי ורון דהן, שתיים).
> תנינה במישור החוף/ טלי כהן-צדק
מלים כמו שברי זכוכית
כבר יצא לי לקרוא לא מעט דיווחים ספרותיים מצמררים ומחרידים על ילדותן של כותבות מוכשרות, בגוף ראשון, אבל כזה אף פעם לא קראתי. ריקי כהן מצליחה באמת “לדווח” פה — כאילו ביובש, כאילו בריחוק, ובכל זאת בזכוכית מגדלת רגישה ומדויקת להדהים — על ילדות והתבגרות בצל אמא חולת נפש ומיוסרת, ובעקבות זאת נידוי חברתי אכזרי כל כך שלה, כילדה וכנערה, שאת נחרדת. את קוראת ובא לך לרוץ אליה ולחבק אותה ולהגיד לה שהיא גיבורה יותר מכל הגיבורות ושלא ידענו שיש דברים כאלה, שלאף אחד לא מגיע לחיות ככה, לא לאמא שלה ולא לאבא שלה ובוודאי לא לה עצמה.
איך אפשר לכתוב על הספר הזה במלים רגילות, לספר מה קורה בו? הוא כל כך אחר מכל ממואר, והכתיבה של ריקי כהן כל כך בלתי רגילה, המילים שלה חדות וצלולות כמו שברי זכוכית, מעלות תמונות מהעבר כמו קליידוסקופ עצוב-עצוב, ואי-אפשר לספר מה קורה שם, רק לקרוא בגרון חנוק. והכי נוגע ללב שמכל הזיכרונות הכואבים והמכאיבים, מכל הפחדים של הכותבת עצמה להשתגע חלילה כמו אמא שלה, בכל זאת עולה ממנה חמלה עצומה כלפי חייה הטרגיים והמוחמצים של האם, יחד עם פליאה מתמדת על כך שהיא עצמה מצליחה להחזיק בית ומשפחה ועבודה וחיים נורמליים, נגד כל הסיכויים.
אומרים שהשיעור האמיתי שלנו בחיים, החסד הכי גדול שנוכל להעניק לעצמנו, הוא לתת להורינו את מה שהם לא ידעו לתת לנו כשהיינו קטנים. זה לגמרי לא פשוט, אבל כל כך נכון, ואם כך, ריקי כהן עשתה את זה בענק — אם לא בחייה של אמה, הרי לאחר מותה. בעיניי זהו ספר חובה, גם לנוער, הייתי מכניסה אותו לתוכנית הלימודים בתיכון, הלוואי שזה יקרה (124 עמודים, ערכה: נגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד).
> על השעות השבורות/ ריקי כהן
התחלתי ולכן אסיים
זוט עני
שתי נשים שאני מעריכה מאוד את טעמן אמרו לי שאני ממש חייבת לקרוא את הספר הזה, על חייה המדהימים של גיבורה (תרתי משמע) ושמה אליזבת זוט.
השגתי אותו, התחלתי אותו, והוא עושה רושם מצוין. אעדכן.
(411 עמודים, מאנגלית: הדסה הנדלר, ערכה: איריס גרבוז, תכלת).
> שיעורים בכימיה/ בוני גרמוס
שמעתי שבעיתון הזה לא עונים לתגובות. זה נכון? (פעם כתבתי תגובה למדור של גבי ועד היום לא קיבלתי תשובה. אבל אני אשתדל לענות, בחיי)