שוטףפלוס ספרים – דצמבר

לגיל הרך ולגן

מותר להיות עצובים

לפעמים עצב מגיע בהפתעה, ולפעמים יש ילדים שלא יודעים מה לעשות עם עצב. אני הייתי ילדה כזאת, והלוואי שהיה לי ספר כזה בילדותי, כי לא ידעתי אז שעצב הוא לגיטימי, ובבית עודדו אותי לגרש את העצב בכל מיני דרכים. פעם חשבתי שזה טוב, ושהודות לכך זכיתי בילדות מאושרת. למזלנו, כיום כבר יודעים כמה חשוב לתת לעצב מקום, כמו לכל רגש אחר; והספר הזה מסביר זאת בצורה הכי עדינה ויפה וידידותית שאפשר, במלים ובציורים.

העצב מצויר כמין צל שקוף, גדול וכחול, שנצמד אל הדמות הקטנה שבספר ואינו מרפה. במקום להחביא אותו או לפחד ממנו, מציע הספר בפשטות הצעה נפלאה: להתיידד איתו! וזה אומר – לתת לו שם, לשוחח איתו, לשאול אותו מה הוא צריך ולמה הוא בא. לשבת איתו קצת, לעשות איתו דברים נעימים, לקחת אותו החוצה, לנשום אוויר צח. כמה טוב לילד או לילדה שמסוגלים להשתמש בהצעה כזאת! ילד שיידע לשוחח עם העצב שלו יידע להתיידד עם רגשות בכלל, ומן הסתם גם עם עצב של אחרים, ועם הפחד שלהם, ועם כאב, ועם הפחד מכאב. וזאת אחת המתנות הכי גדולות שאפשר לתת לילד.

“אולי כל מה שעצב רוצה זה לדעת שיש לו מקום”, אומר הספר בעדינות לקראת סופו לקהל היעד שלו – וקהל היעד, כמו בכל ספר לגיל הרך, הוא גם ההורים, כדי להזכיר להם כמה חשוב לתת מקום לָעֶצב, של עצמם ושל ילדיהם. לכן הספר הזה הוא אחת המתנות הכי חשובות שתוכלו לתת לפעוט או פעוטה שאתם אוהבים, גם אם הם תמיד שמחים. אדרבא ואדרבא. תרגמה להפליא מאנגלית: רוני בק. לגילאי 3-5, וגם לכל בני הבית האחרים (25 עמ’, הוצ’ תכלת 2019).

> לפעמים עצב מגיע בהפתעה | אווה אילנד

על החיים ועל המוות

איך לענות לילד קטן על שאלות גדולות שגם לנו אין עליהן תשובה חד-משמעית? במצבים כאלה, כשאנו עצמנו די מבולבלים (ומנסים לרוב להסתיר את מבוכתנו מאחורי ערמות של מלים), תמיד אורבת הסכנה לבלבל גם את ילדינו ואף להכניס אותם לחרדה, חלילה. מזל שאפשר להיעזר לשם כך ביצירות אמנות, שמיטיבות (לצד אמונה דתית או רוחנית) לספּק נחמה היכן שהשכל אינו מסוגל לתת פתרון. אז הרי לכם חתיכת אמנות נדירה – ספר יפהפה לגיל הרך על הנושא הטעון מכֹּל: מוות. איך לשכך את פחדיו של ילד קטן מפני המסתורין האפל, איך לרכך את העצב התהומי שחשה ילדה קטנה כשמישהו קרוב מסתלק לו לבלי שוב? זמן קצר אחרי שהספר הגיע לידיי, ילד קט במשפחתי איבד סבא אהוב, ולהבדיל גם את כלב הבית הקשיש, ונושא המוות העסיק אותו בלי הרף. אמא שלו, בררנית גדולה מאוד בספרי ילדים, דפדפה ב”האי של סבא” והתרגשה עד דמעות.

כי זו באמת חתיכת אמנות: ספר שכולו מדבר בשפת הרגש, להבדיל משפת השכל, בתבונה וביופי וברגישות אין קץ – עם טקסט מועט ומדויק, כמו שירה טהורה, על רקע איורים נפלאים, מלאי חיים וצבע ושמחה, הכל פרי עטו של אמן שלא הכרתי לפני כן (ומאז התאהבתי בו קשות). העלילה מתוארת בצורה ריאליסטית לגמרי, אבל מתרחשת כולה בדמיון, ושמא בחלום: הילד אריאל בא לבקר אצל סבא שלו, מחפש אותו בבית ומוצא אותו בעליית הגג, שמעולם לא ביקר בה. משם עוברים שניהם אל סיפונה של אונייה ענקית ומפליגים בין הגלים עד לאי טרופי קטן, מעין גן-עדן שבו מבלים שניהם זמן-מה ונהנים עד שיגעון. הילד מקווה שיישארו שם לנצח, אבל מבין לבסוף שרק סבא יישאר שם, וכי עליו לחזור הביתה בספינה לבדו; “המסע נראה ארוך בהרבה בלי סבא, אבל אריאל ניווט את האונייה בבטחה הביתה”.

ולא סתם הספר סומך על הגיבור הקט שיוכל “לנווט את הספינה” בעצמו ולהתמודד עם הפרידה; כי האי של סבא, אותו בלתי-נודע שאליו הולכים כל המתים, נראה בספר כמו ג’ונגל עליז ומלא חיים, וסבא נראה שם מבסוט אש. ובסוף הספר יש סוכרייה מנחמת במיוחד, בלי מלים, וזה עובד כל כך טוב שגם המבוגר המספר מוצא שם נחמה. ספר חובה לילדי גן, בעיקר בימים אלה (30 עמ’, תרגמה מצוין מאנגלית: יעל קליפר, הוצ’ שוקן 2016).

> האי של סבא | בנג’י דייויס

לבני 7-12

הדמיון כמציאות

המון ספרי ילדים תרגמתי בחיי, ביניהם קלאסיקות מהוללות, אבל הספר הזה הוא בעיניי היצירה הכי יפה ומרגשת שתרגמתי. ארתור בן ה-12 מספר כאן בגוף ראשון איך הוא ואחותו התאומה רוז חוזרים בעל-כורחם אל ארץ דמיונית שהמציאו פעם, כשהיו קטנים, וכמעט שכחו ממנה, אבל סבא שלהם האהוב נעלם בתוכה, והם חייבים להציל אותו. וכשהם מגיעים לארץ שאגות, והילדות האבודות מהיער הפרוע שואלות אותם למה חשוב כל כך להציל את הסבא הזה – אין להן משפחה, אז אין להן מושג מה זה סבא – התאומים מסבירים להן: כי סבא שלנו מאמין בקסם (ואם יש בכם הקוראים מישהו שאינו מאמין בקסם, כולי תקווה שעוד אין לו ילדים ונכדים).

כשאני מתרגמת ספרים ארוכים, אני קוראת אותם תוך כדי עבודה, וכשרק התחלתי לתרגם את “ארץ שאגות” עוד לא הבנתי איזה יהלום נפל לחיקי, אבל ככל שהתקדמתי הלסת שלי הלכה ונשמטה, התחלתי להתרגש יותר ויותר וגם המתח הלך וגבר – מה יקרה הלאה? מתי רוז כבר תבין שסבא לא מותח אותם, אלא באמת נעלם (ובעצם נחטף) לתוך ארץ שאגות, ותגיע לשם סופסוף גם היא ותקרא לדרקונים שלה, שרק היא יודעת את שפתם? איך אסביר לכם כמה הספר יפה, וכמה מקסימים הגיבורים – ארתור ורוז, וניץ, הילד-נינג’ה מהעולם הדמיוני, וסטלה, המפקדת של הילדות האבודות? אולי פשוט אצטט לכם את הרגע שבו ארתור מצליח סופסוף לעבור בין העולמות, מהמזרן המעופש בעליית הגג של סבא אל הארץ הדמיונית? יש אמנם קטעים יפים ממנו, כי הספר נוגע בהמון רבדים של יַלדוּת והתבגרות וטוב מול רע ויחסים בין אחים, אבל זה בכל זאת רגע מכונן:

“אני נשטף בפחד מקפיא. זה מה שרציתי שיקרה, לא? רציתי לזחול לתוך המיטה המתקפלת כדי שיקרה משהו קסום, אבל כעת, עם האבנים שדוקרות לי בכפות הידיים ובברכיים, אני פוחד כל כך שכל הגוף שלי רועד (…) לפני שאספיק להתחרט, אני דוחף את הראש מבעד לעלים וזוחל החוצה אל תוך אור שמש מסנוור. אני ממצמץ ומשפשף את עיניי. אני נמצא על זיז צר. אני רוכן קדימה ורואה שהזיז נעוץ בצוק, ושהרחק מתחתיי יש בריכה עגולה עמוקה. אני מנסה להתעלם מהתהום המחרידה ומסתכל ישר קדימה. אני בוהה במרחבי עמק שנהר מתפתל דרכו. הנהר חוצה יערות והרים ואגמים מנצנצים. צד אחד של העמק בהיר וחי ומתפוצץ מרוב עלים וצבע, ואילו המחצית האחרת אפלוּלית ושוממת. כשאני מתבונן בחיזיון הלא-יֵיאָמֵן הזה, אני אמור להרגיש אבוד ומבוהל. אבל אני לא מרגיש ככה… כי זאת שאגות.” הלוואי שכמה שיותר ילדים יקראו את הספר הזה, ואיזה כיף שהוא הראשון בסדרה, ואחריו יהיו עוד שטרם קראתי ואני מתה כבר לקרוא (302 עמ’, לא מנוקד, הוצ’ סיגליות, באתר ההוצאה ובחנויות הספרים).

> ארץ שאגות | ג’ני מקלכלן

לכל המשפחה

שלא נדע מצרות

בימים כאלה קשה לשקוע בספרים ארוכים, אבל ספר שהגיע עוד לפני השבת השחורה לכד את העין – בהתחלה כמין קוריוז משעשע, עד שהתברר למרבה הזוועה שהוא הרבה יותר מקוריוז, וגם הרבה יותר רלוונטי ממה שניתן לצפות מ”מדריך להישרדות במצבי קיצון” שנכתב בארצות הברית וכולל פרקים כמו “איך לברוח מדוב”, “איך לזהות ליצן רצחני” או “איך לשרוד סופת טורנדו”.

כי כן, לצד פרקים כאלה ואחרים, חלקם משעשעים, יש פה מידע רציני וחשוב ביותר, מציל נפשות – וגם אם חלקו נוגע יותר להרפתקנים שמטיילים בעולם מאשר ליושבי ביתך, הרי לא מעט מהמקרים המתוארים בו עלולים לקרות לכולנו חס ושלום מתישהו, איפשהו, איכשהו, ואילו יצא הספר לפני כמה שבועות ואילו קראו אותו רבים בעוד מועד, יכול היה להועיל לא מעט למי שנקלעו לזירת אסון. כי זה ספר שמסביר בצורה ידידותית להפליא מה לעשות במקרים לא-ידידותיים להחריד שהקוראת עלולה להיתקל בהם חלילה, כמו שבי, התקפת ירי, התנגדות לקרב פנים אל פנים ועוד צרות צרורות (וחבל מאוד שאין גם פרק לנשים ונערות בסכנת תקיפה מינית).

למשל: בחלק “ההגנה הטובה ביותר”, לצד הסבר איך לספוג חבטת אגרוף, תקראו בין השאר איך לשרוד אם נלקחתם כבני ערובה, איך לזהות פצצה, איך לשרוד בהפגנה אלימה(!!!) ואיך לזהות שאדם משקר לכם; בחלק “הקפיצה הגדולה” – כל מיני קפיצות ממקומות מסוכנים כדי להציל את חייכם; בחלק “קשיי הטכנולוגיה” – איך לשרוד תקיפת כטמ”מים או רחפנים, וגם איך להתמודד עם בריונות רשת ואיך לזהות פייק ניוז; בחלק “במצב אנוש” – כל מיני פעולות רפואיות של הצלת חיים; בחלק “פריצות והיחלצויות נועזות” – איך לפרוץ למכונית (שלכם, אם ננעלה), איך לסובב אותה 180 מעלות בזמן נסיעה, איך לנגח מכונית אחרת, איך לשרוד התנגשות ואיך להימלט ממכונית טובעת; ועוד ועוד; שלא נדע – ובכל זאת חשוב לדעת. והעיקר, הכל קריא וקולח ומרתק, כמעט כמו ספר קריאה, בתרגום מצוין של יעל אכמון (312 עמ’, עריכת תרגום: גליה אלוני-דגן, איורים: ברנדה בראון, הוצ’ תכלת). חובה, לדעתי, בכל בית.

> במקרה הכי גרוע | ג’ושוע פיבן ודיוויד בורגניכט

למבוגרות

הכל נמצא בתודעה

לאורך השנים התרגלנו – בעיקר אם אנחנו מעדיפים להתרחק מדי פעם (או ככל האפשר) מהאקטואליה ועדכוניה – שתמיד יש לנו לאן לברוח ברשת: לאיזה בלוג מעניין, לאתר אהוב עם הגיגים מצחיקים שמרחיבים את הדעת ואת הלב, ואם לא למסך כזה או אחר – אז למוספי השבת, שמציעים שפע מדורי פנאי וספרות, קטעי הגות ושעשוע. ובכן, נכון לשעת כתיבת שורות אלה (השבוע האחרון של אוקטובר), זה נגמר. מי שרגיל לקחת פסק זמן מהעבודה מול מסך המחשב ולדלג לאתָר כזה או אחר, כדי לשטוף את העיניים ולאוורר את המוח, מוצא כעת רק שוקת שבורה. אין לאן לברוח, הכל עצוב ומיואש ומייאש וקשה מנשוא.

מה נשאר? ספרים. אם אני מצליחה לקרוא ספר לא עיוני בימים אלה, זה לרוב רק אם הוא לא עבה ולא גדול ומתרחש הרחק-הרחק מכאן, ורצוי גם בזמן אחר. והנה, מכל הכותרים המעניינים שהתחלתי לאחרונה, הספר הקטן הזה משך אותי בחבלי קסם להיצמד אליו עד הסוף; גם בזכות הפורמט הקומפקטי, השם המבטיח והעטיפה המסקרנת (איירה ועיצבה: יער בנבנישתי), אבל הפיתיון הכי יעיל הוא הפתיחה, כמובן. אם בצמד העמודים הראשונים מתחילים כבר קורי קסם דקיקים להיקשר בין השורות המודפסות ללב שלי, זה סימן. וזה מה שקרה גם כאן.

לא אגלה לכם כמעט כלום, רק שהסיפור היפה הזה על אשה שעברה לגור לבדה בכפר נידח הוא בעצם סיפור על תודעה, איך התודעה עלולה לתעתע בנו, להחדיר למוחנו וללבנו רגשות מרעילים כמו פחד, קנאה, חשדנות – ללא סיבה אמיתית – מצד אחד, ואיך חוסר המודעות מוביל אותנו אל גורלנו מצד שני. ואיך גבר ממאדים ואשה מנוגה יכולים פתאום להיפגש ולהתלכד ולהתיז ניצוצות, עד שהתודעה מזדהמת ומזהמת את גן העדן. וכמה יפה ועדין מתואר הכל, נימי הנימים של רגשות, של מיניות, של הגוף, ואיזה סוף! וכל זה לא היה נפלא כל כך אלמלא התרגום המשובח של משה רון (מספרדית. עורכת התרגום: דניז הרן בן-דור, 154 עמ’, הוצ’ לוקוס). שרה מֵסָה מזמינה אתכם למסע איטי במרחב אחר, ועם זאת פנימי ועמוק ומוּכּר לכולנו. אל תהססו.

> אהבה אחת | שרה מֵסָה