שאלוהים יעזור

ב-2010 התחוללה בהאיטי רעידת אדמה גדולה שהרסה את האי הקריבי. 200,000 בני אדם איבדו את חייהם, ומנהיגי ממשלות רבות בעולם הזדעזעו ושלחו כספי סיוע כדי לבנות מחדש את המדינה. ארה”ב לבדה תרמה 1.3 מיליארד דולר לצורך שיקום האיטי. עד כאן טוב ויפה, אלא שרק חלק קטנטן מהסכום העצום הזה הגיע להאיטי. כמה קטנטן? תחקירים שבוצעו ופורסמו הצביעו על כך שרק 0.9% מכספי הסיוע הגיעו לעמותות NGOs במדינה (כ-10 מיליון דולר בלבד!). לאן הלך שאר הכסף? הוא נשאר בגבולות ארה”ב. הכיצד? מרבית כספי הסיוע חולקו לחברות פרטיות שונות, ולא ברור כיצד הן הוציאו את הכסף, וספק אם הוא עזב את ארה”ב בכלל. התוצאה היא שהאיטי נותרה במצב כלכלי קשה, 100,000 איש חסרי בית, פליטים במדינתם הם, מרביתם שוהים במחנות פליטים. התשתיות עודן שבורות ושירותי הציבור בקושי השתפרו.

האיטי אינה דוגמה יחידה. וסיפורים כאלה מעלים את השאלה: לאן באמת הולכים כספי הסיוע? מיליארדי דולרים שממשלות מקבלות, תקציבי ענק  שמונחים בצד, חבילות סיוע שגופים גלובליים מבטיחים, איך כל הטוב הזה מבוזבז?

האם הכסף הגדול מגיע בכלל למטרה שלשמה גויס? או שמא רובו המכריע הולך לאיבוד בשרשראות האספקה?

נראה שהסיוע הבינלאומי הפך לסוג של פארסה. מלבד פרסום לתורמים, וערוץ מעולה למדינה להגדיל את התעמולה שלה לצורך ייצוב מצב הרוח של התושבים, ומלבד סיוע לארגונים בינלאומיים מסוימים במכירת תוצרת וסחורות, איזו תועלת אמיתית יש לסיוע הזה? רובו אינו מגיע כלל אל האנשים במצוקה, אלה שזקוקים לו נואשות

נראה שהסיוע הבינלאומי הפך לסוג של פארסה. מלבד פרסום לתורמים, וערוץ מעולה למדינה להגדיל את התעמולה שלה לצורך ייצוב מצב הרוח של התושבים, ומלבד סיוע לארגונים בינלאומיים מסוימים במכירת תוצרת וסחורות, איזו תועלת אמיתית יש לסיוע הזה? שכן, כאמור, רובו אינו מגיע כלל אל האנשים במצוקה, אלה שזקוקים לו נואשות.

הנה כמה נתונים: 20 אחוזים מכספי הסיוע לא עוזבים בכלל את המדינות התורמות. חלק מהכסף נשאר בבנק וחלקו נשאר בידיים של ארגונים לא-ממשלתיים שמקבלים אותו. 14.5% מהכסף מבוזבז בתוך גבולות המדינה התורמת, וכ-3.4% נועד לשחרור מחוב, כלומר לכיסוי חובות של המדינה המסתייעת.

אין בדברים האמורים בכדי להעביר ביקורת על הסיוע עצמו שמספקים ארגונים לא ממשלתיים, שבודאי משפיעים רבות על מדינות נזקקות. הם מספקים עזרה מצילת חיים, והם בהחלט מחזקים קהילות בשעת משבר. הביקורת היא על ממשלות ועל גופים בינלאומיים שהפכו כספי סיוע למודל עסקי, המסייע יותר לאינטרסים שלהם מאשר לאלה שזקוקים לו.

ב-2011 גייסו מדינות מפותחות 100 מיליארד דולר לכספי סיוע, שנועדו למדינות מתפתחות. מתוכם 22 מיליארד דולר מעולם לא הועברו בכלל. למשל איטליה גייסה 2 מיליארד דולר, אבל רק 300 מיליון דולר הגיעו ליעדיהם – שאר הכסף נשאר באיטליה.

בבריטניה יש סוכנות ממשלתית לחלוקת כספי סיוע UKaid, וב-2012  חקירה העלתה שהם הוציאו 20 מיליון פאונד על שהייה במלונות פאר 5 כוכבים, 6 מיליון פאונד על הכשרת עובדים באוניברסיטה לבריאות הנפש, 4 מיליון פאונד על צוות חשיבה בנושא מערכות בחירות באפריקה ו-400 אלף על ריהוט משרד בהודו. רק סכום פעוט עבר למדינות באפריקה שלשמן הוקצב הכסף

ב-2019 על פי דוח נוסף, 25% מכספי הסיוע לא הועבר מהמדינות העשירות למדינות העניות. וגם יתרת 75% מהנותרים לא הגיע ולא בדרך להגיע אליהן כי אם מתגלגלים בין מספר מתווכים שכל אחד מהם גוזר קופון. בכל העברה כזו מיד ליד נותר, כמובן, פחות כסף. סיוע בינלאומי מתחלק למשאבים מסוגים שונים: כסף, מזון, שחרור חוב, ייעוץ, וצוות טכני. חלק מהכסף מגולם בעלות של עובדים ומתנדבים הנותנים שירותי יעוץ ואנשי שטח. ככל שיהיו חשובים המשאבים הללו, התהליך לא מייצר את העברתם למדינות המתפתחות.

לדוגמה, ניקח את מדינת טימור-לסט שבאסיה, השוכנת בחצי משטח האי טימור, דרומית לאינדונזיה. המדינה הפכה לעצמאית ב-1999 ו”קיבלה” מאז מעל 5 מיליארד דולר של כספי סיוע. מתוכם 2 מיליארד דולר הלכו למשלחת האו”ם, ו-1.7 מיליארד דולר לפרויקטים דו-צדדיים. צוות האו”ם מרוויח  משכורת פי 10 מהמקומיים. כך למשל עובד אוסטרלי במשלחת האו”ם מרוויח 200,000 דולר בשנה במדינה שבה חצי מהאוכלוסיה מרוויחה פחות מ-2 דולר ביום.

סיוע בינלאומי רחוק מלהיות מה שהוא נראה בפרסומים ורודים מלאי הומניות ופילנטרופיה. רק טיפה בים ממה שמובטח עובר כסיוע. רוב הכסף מבוזבז על ידי המתווכים. חלק מהכסף מגיע למדינה הנתרמת, וגם אז הוא חוזר בחזרה לידיים הפרטיות שהבטיחו לתרום אותו. קוראים לזה בשפה מכובסת “סיוע מקושר” (Tied Aid), כלומר, סיוע שחייב לצאת כצריכת שירותים ומוצרים של הגורם התורם. וכך, כסף הסיוע עצמו ניתן כפרעון חוב לחברה במדינה התורמת, למשל ארצות הברית. החברות האמריקאיות בדוגמה זו הן שמחליטות כיצד להוציא את הכסף.

סיוע מקושר הפך לתופעה משמעותית בעשור האחרון. ב-2012 רק 14.3% מכספי הסיוע היו מקושרים, ב-2017 כבר 15.4%, וב-2018  הגענו לשיעור של 19.4% מכספי הסיוע שהיו מקושרים. ארצות הברית קישרה 40% מכספי הסיוע שלה – 11 מיליארד דולר, יפן 22.4% קישרה שהם 4.2 מיליארד דולר, גרמניה קישרה כ-15% שהם כ-3 מיליארד דולר, ודרום קוריאה קישרה כמעט 50% מכספי הסיוע שלה. קישרה, הווה אומר, הבטיחה את חזרתם לידיה.

אז במקום לתת את הסיוע למדינות הנזקקות, המדינות האלה נותנות את הכסף לחברות שלהן, ובכך מקדמות אינטרס כלכלי שלהן עצמן ושל חברות בתוכן. הטלגרף הבריטי קרא להם “ברוני-עוני”, אנשי עמותות שמשלמים לעצמם משכורות שמנות של 2 מיליון פאונד מכספי הסיוע. בבריטניה יש סוכנות ממשלתית לחלוקת כספי סיוע UKaid, וב-2012  חקירה העלתה שהם הוציאו 20 מיליון פאונד על שהייה במלונות פאר 5 כוכבים, 6 מיליון פאונד על הכשרת עובדים באוניברסיטה לבריאות הנפש, 4 מיליון פאונד על צוות חשיבה בנושא מערכות בחירות באפריקה ו-400 אלף על ריהוט משרד בהודו. רק סכום פעוט עבר למדינות באפריקה שלשמן הוקצב הכסף.

וזה לא רק בבריטניה. במדינות רבות שומעים על סיפורים דומים שבהם הכספים עברו לסניפים מקומיים ולתוכניות חשיבה בנושא  – איך לחלק את הכסף. היתרה מועברת למדינות היעד כמענקים או הלוואות, ואפילו כשחרור חוב, כלומר הכסף יגיע למנהיגי המדינות ולא לאנשים המסכנים. וגם הכסף הזה הוא בכלל לא מובטח, הוא מגיע רק במידה שהמדינה על סף פשיטת רגל. למשל ב-2011 הובטח לקונגו סיוע בשווי 7.5 מיליארד דולר אבל 5 מיליארד דולר מתוכם מעולם לא הגיעו.

דוגמא נוספת היא UNICEF של האו”ם. ב-2014 החליט הארגון להשקיע במערכת החינוך של זמביה שבאפריקה. במקום זאת רכשה יוניס”פ 78 אופנועים, לכאורה כדי לשפר את מערכת החינוך באיזורים כפריים מרוחקים. מעולם לא בוצעה בדיקה האם האופנועים בשימוש שלשמו נתרם הכסף, או שהאופנועים ניתנו במתנה לחברי שרים ופוליטיקאים. כמובן שיוניס”פ פועלים רבות לטובת מדינת מתפתחות, אבל יש בעיה בתיעדוף המשאבים ובקבלת ההחלטות של הארגונים האלה.

ב-2015 סוכנות הסיוע World Vision היתה תחת מתקפה, בשל תרומת 100,000 חולצות פוטבול אמריקאי של הקבוצה המפסידה במשחק גמר הסופרבול. החולצות הללו יוצרו מתוך כוונה למכור אותן במקרה שהקבוצה תנצח בגמר, ומשהפסידה לא היה ביקוש לחולצות והן נשלחו כתרומה לזמביה, ארמניה וניקראגווה. במקום לשלוח סיוע אמיתי נחוץ לילדים נזקקים, הם קיבלו חולצה חדשה, דבר שמעולם לא ראו, עם מיתוג של קבוצת פוטבול אמריקני שלא אמר להם דבר. מחיר כל חולצה 20 דולר, כלומר, מדובר בתרומה בשווי 2 מיליון דולר.

שוק התרומות הוא כלי לקולוניאליזם מודרני. במקום להילחם בערכי אג’נדה 2030 של שוויון ומיגור העוני, הסיוע הזה משמש גופים ותאגידים ומאפשר להם בעצם להרחיב את העסקים שלהם למדינות המתפתחות. עזרה לנזקקים היא ממש לא האינטרס המרכזי כאן, אלא שיקולים פוליטיים וניגודי עניינים מסחריים. זה לא סוד, בארה”ב למשל מודים בכך בפה מלא. נציגי ממשל צוטטו לא אחת כשהם מודים במפורש שסיוע הוא כלי בידי הממשל לקדם מדיניות חוץ ולבסס ברחבי העולם אינטרסים אמריקניים כמו פתיחת שווקים חדשים, או תמיכה במשטרים שמקדמים את האג’נדה של וושינגטון.

כך הפך עם השנים הרעיון הנשגב של סיוע של מדינות עשירות למדינות עניות או מוכות אסון למודל עסקי. תרומה שמגיעה בסופו של דבר ממש לידי העניים והנזקקים הולכת ונהיית, למרבה הצער, יותר ויותר נדירה.