קפטן
סיפור מהמגירה - גבי ניצן
לפני הרבה שנים נסעתי לסיני לבד, ליומולדת. זה היה בשיא החורף, לא היו עוד אורחים מלבדי, ורוב הזמן הסתגרתי בחושה. היתה לי מחברת, ובמשך כמה ימים, כמעט בלי הפסקה ובלי מחיקות או תיקונים, נכתב לי שם במחברת סיפור מוזר, נובלת מדע בדיוני. כשהמחברת נגמרה קיבלתי מילד בדואי מחברת מצרית אדומה, ושם כתבתי את הסוף.
השנים עברו, רכוש ומחברות נארזו והתפצלו שוב ושוב. מתישהו מצאתי את המחברת המקורית ובה רוב הסיפור, אבל לא את המצרית עם הסוף. איבדתי אותו. זכרתי שהוא היה נהדר, אבל לא זכרתי מה הוא היה.
השנה פתאום צצה המחברת האבודה, באמת משום מקום. אני עוד לא יודע מה אעשה עם הסיפור הזה. אולי אפרסם אותו יום אחד בקובץ עם סיפורים אחרים? אולי אהפוך אותו לרומן גרפי? אולי זה בכלל טריטמנט למשהו אחר?
זה סיפור על קברניט של ספינת חלל, בתקופה שבמקום לטורקיה נוסעים לחופשות בכוכבים רחוקים. כמו הטייסים בימינו, התפקיד של קפטן בספינת חלל הוא בעיקר סמלי: המכונות יודעות לעשות הכל באופן אוטומטי, אבל אף אחד לא יעלה על סיפונן בלי פנים מרגיעות של קפטן.
במהלך טיסה שגרתית שכזו הספינה נזרקת לפתע מהמסלול, ונעצרת בריחוף מסביב לכוח הכבידה של כוכב לכת לא ידוע, הרחק מכל מפה. לנוסעים אין מושג מה קורה, הקפטן מבטיח להם שזו לא יותר מתקלה טכנית ושספינת חילוץ כבר יצאה לדרך. בינו לבינו הוא יודע שהם נידונו להקיף את הפלנטה הזו עד שיאזלו החמצן, המזון או המים.
רק נוסעת אחת, מספרת סיפורים מקצועית בדרכה למסע הופעות, קולטת שהקברניט מורח אותם. והיא מזמינה את עצמה לביקור באגף הפרטי שלו.
לקברניטי חלל יש איגוד מקצועי נהדר, וכל אחד מהם יכול לצייד את האגף הפרטי שלו במה שתחשוק נפשו. חלקם הופכים אותו לאולם מולטימדיה, חלקם למכון כושר או לסטודיו לאמנות. הקפטן שלנו בנה לו שם מטבח עילי, כולל חממות לגידול ירקות ועשבים טריים. שם, סו-יין – מספרת הסיפורים – מבינה שהוא שוקל לנחות על הפלנטה, למרות שלספינה אין יכולת להמריא בחזרה, למרות שאין שום סימני חיים או צמחייה על כוכב הלכת ולמרות שאיש לא יגיע לעזרה. “בשביל להישאר בתנועה מעגלית מסביב לכוכב המחורבן הזה לא צריך קברניט, זה קורה מעצמו,” הוא אומר לה, “בשביל להחליט לנחות כן צריך.”
***
“כבר הטסתי מספר סיפורים אחד, בטח שמעת עליו. סימפליסימוס. אבל הוא נסע עם צוות שלם של טכנאים והרבה ציוד”
“הוא כמו הסילבסטר ההוא שסיפרת לי עליו בבישול. יש לו את הציוד הכי טוב”
רגע אחד שתקנו והתבוננו בתנור המתחמם לאיטו. בסוף אמרתי – “תהיי מוכנה להביא לכאן את הציוד שלך? אני אוהב סיפורים. אם זה לא אכפת לך, כמובן. יכול להיות שאת מעדיפה לנוח בין הופעות”
“אשמח לשלם על ארוחת הערב שלי. אני חוזרת עוד רגע”
כשהיא הלכה הוצאתי מהאינקובטור חסת חמאה ורוקט. קרעתי את החסה לתוך קערת עץ, וכשהתחלתי לבחוש את הוויניגרט סו-יין חזרה. היה לי סינטיסייזר קטן באורך מטר ובקוטר סנטימטרים ספורים שנראה כמו צינור שקוף. היא הפעילה אותו, והוא צף באוויר והטיל מעגל אור סגלגל סביב השיער שלה.
היא התיישבה על הרצפה, עצמה עיניים. תהיתי אם זה חלק מההופעה, או שהיא עדיין לא יודעת מה היא עומדת לספר. אחרי רגע ארוך, היא דיברה בקול נמוך ורך.
“פעם אחת…
“לפני הרבה שנים…”
היא פקחה עיניים והביטה לפתע לתוך שלי;
“הרגשתי חגיגית כמו שאתה מרגיש עכשיו. זה היה כשהחלטתי לחולל סערה. אני מתכוונת לסערה אמיתית, עם רעמים וברקים וגשם. במורביה. היית במורביה פעם?”
“המדינה או הפלנטה?”
“המדינה”.
“לא”.
בינתיים נעשיתי מודע לצליל עדין של שריקה שכנראה התנגן כבר ברקע כמה זמן. כתמים ירוקים וכחולים של אור חמקו מאחורי ראשה של סו-יין.
“הייתי בחופשה, בביתן-עץ קטן על שפת אגם ביער במורביה”
הכל נעשה ירוק וכחול וגם חום, משיחות מכחול עדינות וחמקמקות של אור, ומוזיקה נעימה של רוח, ציפורים ואדוות קצביות של מחול המים על החול.
“הייתי שם כבר עשרה ימים, ועד עכשיו הכל היה מושלם. מזג האוויר היה מספיק חם כדי שאוכל לשחות באגם, השמיים היו תכלת-טורקיז, ורק אנשים בודדים היו כרגע על החוף. הכל היה שקט מאוד. ששששש…”
היא סימנה לי להקשיב. התבוננתי בה והקשבתי. מאחורי גבה היה יער, והיא עמדה על חופו של אגם. זה היה ברור למרות שלא ראיתי אף עץ או כל עצם מזוהה אחר. מספרי הסיפורים שראיתי עד עכשיו היו היפר-ריאליסטיים וניצלו את כל מה שעולם ההולוגרמות יכול להציע. סן-יין, לעומת זאת, היתה אמנית שוליים. אצלה היו רק מריחות מהירות של צבע, טפטופים של אור, הדים מרומזים של קולות. זה היה מכשף. האגם היה מולה, ואני עמדתי לידה, בגבי אל היער. שמעתי את מי האגם השלווים מתקפלים על החול כמו סדיני משי, את הבריזה הקלילה שהניעה רק את העלים הדקים והשבריריים ביותר. מעלינו שמעתי דואט של שני יונקי דבש. מרחוק, מאוד בקושי, הדהדה נביחה של כלב.
“אתה שומע אותו?” היא דיברה כמעט בלי קול.
“כן”.
“הוא נובח בכפר הקרוב, ארבעה קילומטרים מאיתנו. עד כדי כך שקט כאן”.
היא שתקה עוד כמה שניות, ושנינו התענגנו על הדממה הנדירה.
“אחרי עשרה ימים” המשיכה סו-יין, ועכשיו הסתננו לדבריה פעימות דקות, כאילו האדמה שמתחתינו מתופפת בקצות ציפורניה, “התחלתי להשתעמם. הכל היה נעים ושקט ומושלם, אבל כלום לא קרה. נחתי מספיק, ועכשיו הייתי צריכה משהו חדש. התרגשות”.
היה נדמה לי שהתיפוף מרעיד מעט את האדמה שמתחתינו. אבל שום סינטיסייזר לא יכול להרעיד ספינת חלל.
“התיישבתי על שפת האגם” היא אמרה והתיישבה על שפת האגם, “והתבוננתי לעבר האופק. בוא, שב לידי”. החול לצידה היה רך וחמים, והאוויר מתובל טיפות מים זערוריות ומתוקות. שום ציוד שבעולם לבדו לא היה יכול לגרום לקסם כזה: הייתי במורביה.
“התבוננתי בעננים” היא המשיכה ושנינו נשאנו את הראש כלפי השמים. פה ושם הם עוטרו בענני כבש קלילים שדמו להפליא לאותיות עתיקות.
“הם הגיעו מהעבר השני של האגם. מהמקום שבו אנחנו יושבים, היה נדמה כאילו מעבר לאגם יש גוש אחד של חומר גלם צמרירי, שמשחרר מדי פעם חלקיקי עננים קטנים. התבוננתי בו בריכוז ותהיתי מה מונע ממנו לשחרר עננים יותר גדולים וכבדים. בדיוק באותה שניה היה נדמה לי שמשהו קורה”.
גם אני הבחנתי בכך. המרחק היה גדול, אבל יכולנו לראות איך במקום שתשתחרר שם עוד נקודה לבנה קטנה ותצוף לעברנו, הגוש כולו התרחב מעט.
“ואז הבנתי, בפשטות, שאני יכולה לחולל עכשיו סערה. אחרי עשרה ימים כאן כבר הייתי חלק מהכל. כל גרגר של חול היה מונח בדיוק במקום הנכון, כל תנועה שלי היתה חלק בלתי נפרד מהריקוד. הכל היה אני, אני הייתי הכל. אתה מרגיש ככה לפעמים?”
“לעתים רחוקות. עכשיו”.
היא לא שאלה אם אני מתכוון לעכשיו של הסיפור או לזה שבו אני עומד לעבור על חוקי התאגיד ולסכן את הספינה על כל נוסעיה.
התיפוף לא הגיע עכשיו מהאדמה: אלה היו פעימות הלב שלי, והן אלה שהרעידו את הקרקע. הכל התרחב והתכווץ באופן כמעט בלתי מורגש, בקצב נשימותיי.
“החלטתי שאני רוצה להביא את כל גוש העננים בחבילה אחת אל החוף שלי. רציתי סערה”.
בו ברגע הבזיק לשבריר שניה אור כתום עז מתחת לגוש. “ברק!”, צעקתי. זאת לא היתה אשלייה, לא אחיזת עיניים: הולוגרמות אפשר לזייף, טביעה גנטית אפשר לזייף, אבל סיפור בדרך שבו סיפרה אותו סו-יין אי אפשר לזייף. הכל קרה לנגד עיניי ויכולתי לחוש בוודאות שהכל אמת: סו-יין הצליחה לחולל ברק בכוח הרצון. גם היא היתה נרגשת. לחייה היו סמוקות והיא לא הפסיקה לנעוץ עיניים זוהרות בגוש העננים הרחוק.
“ידעתי שהגיע הזמן לבחור. עמדתי בדיוק על חוד הלהב ויכולתי להחליט מה אני מעדיפה: להיבהל, להכריז על צירוף מקרים ולראות איך הכל נרגע וחוזר לאידיליית חופש נעימה – או להמשיך מה שהתחלתי, לחולל סערה, ולחיות עם הידיעה שאני יכולה לחולל סערה”.
קצב הפעימות הלך וגבר, שמעתי את בית החזה שלי מהדהד מכל עבר. שנינו קיבלנו את ההחלטה יחד: סערה.
הגוש שמעבר לאגם המשיך להתרחב ונעשה כהה יותר, והבזקים כתומים הופיעו ונעלמו. הגלים רישרשו ופיטפטו. הגוש התקרב, מאוד לאט, אבל עכשיו כבר התחלנו לשמוע את הרעמים. זה היה עוצר נשימה. סו-יין היתה מאוד מרוכזת וחמורת סבר. היא לא רק סיפרה. היא חוללה סערה. ועכשיו הבנתי שאת הסיפור הזה היא לא מספרת בהופעות, ושזו הפעם הראשונה שהיא חוזרת לנסות ולחולל נס. היה בה משהו כמעט מבוהל.
“העצים שמאחוריי התחילו להפיץ את השמועה: סערה בדרך”.
הרחש נשמע רק מהענפים הגבוהים ביותר, כאילו רק התמירים שבעצים הצליחו להציץ מעל כתפיהם של אחיהם ולחזות כמונו בסערה המתקרבת. תוך זמן קצר עברה השמועה עד לשיחים הנמוכים ביותר, וכולם חיככו עלים בציפייה גלויה. זה היה הסימן לציפורים ולפרפרים ולשאר החיות להסתלק ולמצוא מסתור יבש. כבר לא היתה דרך חזרה, היער לא טועה.
ועכשיו נוסף צליל חדש. בהתחלה הוא נדמה לזמזום סטטי, אבל כעבור רגע יכולתי להבחין שהוא מורכב ממיליוני צלילים זעירים נפרדים: טיפות גשם שצוללות אי-שם אל לב האגם. מעלינו עדיין ריחפו עננים קלילים ותמימים, אבל הסערה שבלב האגם כבר התחילה להסתיר את אור השמש. הכל הלך וכהה.
“קומץ האנשים שהיו על החוף התחילו לקום, מופתעים, יכולתי להבחין בצלליות המהוססות שלהם. הם עמדו רגע או שניים נבוכים עד שהשתכנעו שחושיהם לא בוגדים בהם, אכן מתקרבת לה סערה באמצע יום חמים של סוף אוגוסט. כשהברק הבא היכה, והרעם נשמע כעבור שנייה בודדה, קרוב ונחוש – הם מיהרו והסתלקו לבקתות העץ שלהם, משאירים אותי לבדי”.
לנו הרעם לא נשמע מפחיד, הוא נשמע מרגש. הסערה שלנו באה. בחסות החשיכה היורדת הברקים הכתומים הפכו כחולים מתכתיים, והם הלכו והקיפו אותנו מכל עבר. הסערה עמדה לסגור עלינו משלושה כיוונים שונים.
סו-יין כבר לא דיברה, היא היתה מרוכזת בכל ענן, ברק וטיפה של גשם. היא נראתה כמו כוהנת. פסי מים אלכסוניים חתכו את השמיים והצליפו בכל מה שלא נס מפניהם. היא סיחררה אותם סביבנו. רסיסי גשם תועים מילאו את האוויר. סו-יין קמה, אחזה בידי ומשכה אותי לעמוד לצידה.
“עכשיו!”, היא קראה ונשמה עמוק. בה-בשנייה הואר הכל בזוהר לבן מסמא-עיניים. הברק הכה ממש מעלינו, היינו בעין הסערה שלנו. רגע ארוך ניצבנו שם, אוחזים ידיים, מוצפים בגשם כבד וסמיך. שנינו חייכנו כמו ילדים, וכשהבחנו בכך התחלנו לצחוק. זה היה מופלא. עמדנו בלב-ליבה של הסערה, ברקים השתוללו ורעמים שאגו, ואנחנו צחקנו.
“זה הזמן לברוח לארוחת ערב!”, צעקה לי סו-יין לתוך האוזן, ועדיין בקושי יכולתי לשמוע. הנהנתי והתחלנו לרוץ. או לפחות ככה הרגשתי. ההיגיון אומר שלו היינו רצים באמת, היינו נתקלים תוך שניות באחד מקירות המטבח או בשולחן. אבל אנחנו רצנו ורצנו, וראינו איך חולפים על פנינו שיחים ועצים ספוגי מים, חשנו איך ענפים דקים נתפסים בשולי בגדינו ומותירים בנו מזכרות קטנות. צחקנו כל הדרך, והרעמים ליוו אותנו בצחוק מתגלגל אל מדרגות העץ שבכניסה לבקתה של סו-יין.
לפתע היא עצרה והיססה. הצבעים מסביב דהו מעט, וגם סומק לחייה. היא פחדה. אבל כמעט מיד היא הגבירה בחזרה את קולות הסופה, פרצה לתוך הצריף, משכה אותי אחריה וטרקה את הדלת.
היינו בתוך בקתה קטנה ופשוטה. מבחוץ יכולנו לשמוע את הסערה מתדפקת בכוח על קירות העץ, ושני חלונות אפלים הבזיקו מדי פעם באור כחול חשמלי. המטבח שלי הפך לבקתה. נורה חשמלית אחת קטנה האירה את החלל. התיישבנו על דרגש העץ, ניערנו את השיער וייצבנו את הנשימה. אבל משהו לא היה בסדר. צליל אחד, שהתנגש בפעימות של כל שאר העולם. זמזום חד. בדיוק כשהבחנתי בו, סו-יין משכה אותי בכוח מתחת לדרגש. הבנתי את חומרת העניין, וזינקתי לשם בבהלה. הזמזום חלף מילימטרים מעל לאוזן שלי, מחריש כל מחשבה, הופך את כולי לגוש של צמרמורת, זיעה קרה ובחילה. זאת היתה צרעה ענקית, מפלצתית ומזוויעה. אני רגיל לדבורים ולצרעות של השדות שלי בטוסקנה, שמתעניינות בדברים אחרים לגמרי ממני ומעולם לא גילו סימני תוקפנות. אבל זאת היתה מפלצת-בר מבעיתה, מכונת הרג מטורפת שנלכדה לאור הנורה בצריף סגור, והיא היתה אחוזת שיגעון. התכווצתי כמו ילד לצד סו-יין בשעה שצרעת הענק נחבטה ברעש בקירות, בחלונות, ופעם אחת מקפיאת דם גם בכתף שלי, כשהיא ממלאת את האוויר בקולות ניסור מכניים.
“אני רצה לפתוח לה את הדלת!” צעקה סו-יין והסתערה על הדלת. הצרעה טסה בעקבותיה, וסו-יין משכה בכוח את הידית והטילה את עצמה בזינוק אל מתחת לדרגש. זה היה יכול להיראות קומי אבל זה היה אמיץ בצורה יוצאת דופן מצידה. אמיץ ונורא. כי הצרעה לא יצאה דרך הדלת הפתוחה: נכנסו עכשיו עוד שתי מפלצות כאלה, שנמשכו כנראה לאור הנורה ולמחסה מפני הגשם. הן ליבו זו את זעמה העיוור של זו, ואנחנו אחזנו במגבות ונפנפנו לכל עבר, נלחמים על חיינו. שלוש צרעות-בר מוטרפות שכאלה בתוך צריפון עץ יכולות להיות רצחניות. ראיתי שסו-יין רועדת, וגם אני הייתי חסר אונים. הצטנפנו בצפיפות מתחת לדרגש, הסתרנו את ראשינו בידינו וידענו שבכל רגע יכול הזמזום המאיים להפוך להזרקה של ארס רעיל. צרעה אחת נחתה על הדרגש ממש מעל ראשינו והתקדמה בבירור לעברנו. סו-יין פלטה צווחה – והפסיקה באבחה אחת את הסיפור.
שוב היינו במטבחון שלי, מצונפים על הרצפה, יבשים לגמרי. הסינטסייזר שלה צף בדממה באוויר. בחוץ לא ירד שום גשם, בפנים לא היתה צרעה. מזגתי לנו מהקברנה של ירח לאנסלוט לתוך גביעים עמוקים ודקים. הטיימר של התנור צלצל. רק 15 דקות עברו מתחילת הסיפור שלה עד עכשיו. הוצאתי את ראש הכרובית מהתנור והנחתי לו להתקרר מעט. הושטתי לסו-יין גביע אחד של קברנה. היא היתה חיוורת.
“איך זה קרה?”, שאלתי. “רגע אחד היינו אלים, שלטנו בברקים שיכולים להאיר עיר שלמה, המטרנו מיליוני ליטרים של מים – – – וברגע הבא כמעט הפכנו לטרף של חרקים מטופשים בגודל של אגוז. לאן נעלמה כל העוצמה הזאת? מה קרה לקסם?”
“חשבתי על זה הרבה” אמרה סו-יין וגמעה את היין כאילו היה כוס מים. “מה שאני למדתי מכל זה הוא שלפני שאני מזמינה סערה כדאי לי להיות בטוחה שאני יודעת למה אני מתכוונת. אתה מבין? הזמנתי סערה כי השתעממתי מהפסטורלייה. רציתי דרמה, הרפתקה, ריגוש. ומזג אוויר, בעידן שלנו הוא כבר לא באמת כזאת דרמה. פעם סערות יכלו להרוג כפרים שלמים, ואני מניחה שהיראה העתיקה הזאת עדיין מקננת בי. אבל סערה כבר לא יכולה באמת להרוג אותי. צרעות מטורפות כן. הצרעה הזאת לא היתה תקלה, היא היתה הסערה שזימנתי, ממש כמו הרעמים והברקים”
שברתי פרחוני כרובית קלויים מעל רוטב העגבניות והכנסתי את הפיצה לתנור.
“סו-יין, למה סיפרת לי את זה?”
“כי אני רואה שאתה נחוש לחולל סערה משלך, כבר התחלת. הטיסות האוטומטיות מכדור הארץ לכוכבי תיירות מבוקשים כבר משעממות אותך מזמן, לא בשביל זה חלמת להיות קברניט. הכל צפוי מראש, הכל קורה מעצמו. אז אני חושדת שאם אפשר ליצור סופת רעמים ביום קיץ בכוח הרצון, בטח אפשר גם לחרב מערכת ניווט ולפלוט את הספינה אל מחוץ למפה. הסערה שלך כאן, אתה עומד על חוד הלהב. אבל השאלה היא אם אתה יודע איפה הצרעה שלך”.
כשהתיישבנו לאכול, הנגיסה הראשונה של הכרובית ופירור השום שהסתתר בתוכה זרקה אותי לרגע בחזרה לטוסקנה, לחלקת הגן שלי. ברגעים אלה מתמלאים כל שיחי הבזיליקום שלי פרחים לבנים, תחילת סוף העונה.
שאלתי: “אז איך בעצם נגמר הסיפור עם הצרעות?”
היא ענתה בקיצור נמרץ, בפה מלא פיצה. “בסוף תפסתי אומץ, ברחתי החוצה ומצאתי את השומר של המחנה, צ’כי שמנמן ונבוך שלבש מכנסיים קצרים. הוא גילגל נייר עיתון, ופחד מהצרעות כמעט כמוני אבל היה ברור לו שזה התפקיד שלו. הוא נכנס לצריף, קילל את הצרעות באיזה ניב עתיק. מדי פעם שמעתי חבטה חזקה וצעקות. שיקרתי לו שהיו ארבע רק כדי להיות בטוחה שהוא מחסל את כולן. אחרי עשרים דקות הוא יצא, מזועזע וגאה, ואמר לי שאחת כנראה ברחה החוצה ושהוא חיסל את כל השלוש האחרות”.
“אז בעצם גם הצ’כי השמנמן היה חלק מהסערה שלך. היא היתה רעמים וברקים וצרעות, ואביר צ’כי שמנמן”
“הפיצה מצויינת. ממש מעניינת, ולא במובן המעצבן של המילה”.
“חשבתי שקודם הפסקת לספר כי לא יכולת לעמוד יותר בפחד. אבל בעצם הפסקת שנייה לפני שרצת אל השומר. הסתרת ממני את הסוף!”
“אני לא זוכרת איך זה היה – את העגבניות זרעת ואת הכרובית שתלת, או שזה היה הפוך?”
“סו-יין! היית מוכנה לתת לי לנחות על הכוכב המחורבן הזה עם סיפור שנגמר בצרעות רצחניות? בלי שום צ’כי שמנמן באופק? את יכולה להסביר לי את התפיסה האמנותית שהובילה לסוף כזה? אולי חשבת שבלי זה יהיה לי קל מדי?”
“תאכל את הפיצה שלך. רוצה שאני אעשה עליה פו?”
“למה את כל כך משועשעת? למה את לא דואגת? למה את לא מתווכחת בזעם עם הקברניט שעומד להנחית את כולכם על כוכב לא ידוע בלי יכולת המראה?”
“עד שנופל לרגליי סיפור כזה אתה רוצה שאני אקלקל אותו באמצע?”
“מקסים. אם זה יהרוג אותי, זה מחיר קטן לעומת הנצחה בהופעות של סו-יין”.
“אה, לא, מצטערת. טרגדיות זה לא הז’אנר שלי”.
“עוד בחירה אמנותית?”
“פיננסית. אתה לא מאמין כמה עולה ביטוח חיים של מספרי טרגדיות”.
תגובות