קיצור תולדות החמאס

מי שמאשימים את נתניהו בהחלטה לבנות את החמאס חוטאים לאמת: הוא בהחלט שיכלל את השיטה, אבל היא נולדה פה עוד בשנות ה-70' העליזות והגיעה לשיא שגשוגה בזכות הספונסרים מארה"ב וקטאר. הרבה אינטרסים כרוכים בסיפור הזה, שלום וביטחון אינם כלולים בהם

פעילי חמאס

הטענה שארגון החמאס הוא יציר כפיה של ישראל איננה חדשה. למעשה, ימיה כמעט כימי החמאס עצמו. זו אינה “תאוריית קונספירציה” שולית, מנת חלקם הבלעדית של חתרני רשת ופעילי שטח רדיקליים, אלא דעה נפוצה למדי בקרב יוצאי מערכת הביטחון, פוליטיקאים, דיפלומטים, ולא מעט עיתונאים וחוקרים בישראל ובעולם המערבי. היא אף מהדהדת לעתים מזומנות בפורמים ציבוריים ופרטיים בארץ, וספק רב אם יש בה כיום כדי לעורר שאט נפש בקרב הישראלי הממוצע, המורגל בתפריט הביזארי של הפוליטיקה המזרח תיכונית.

עוד בשלהי האינתיפאדה הראשונה, במהלך תקופות שירות אקראיות בשטחים הכבושים, שמעתי על כך רמזים מפי קצינים ותיקים שהיו מצויים במדיניות דה-פקטו של הצבא. אני אפילו זוכר את גילוי הלב של המח”ט שבא להרצות ליחידת המילואים שלנו בגיזרת ג’נין, כשאמר: “אנחנו מעדיפים לראות אותם במסגדים ולא באוניברסיטאות”. אולם מה שהיה קשה לעיכול בשנות התשעים, בוודאי על רקע שורת פיגועי ההתאבדות שאירעו בימי הינקות של הליך אוסלו, התגבש עם השנים למוסכמה מקובלת למדי, גם אם חרישית. אפילו התקשורת הישראלית, שבדרך כלל מתכרבלת לרגליה של “מערכת הביטחון”, העזה להעלות את הסברה הזו מדי פעם בפעם. בערוצי טלוויזיה מרכזיים אף שודרו כתבות תחקיר וסרטים תיעודיים בהם התוודו אנשי צבא ומודיעין בדימוס, בארשת מיוסרת ובהילה של חשבון נפש טלוויזיוני, על אותה “טעות טרגית”, “אם כל חטאת”, שהשלכותיה היו “בלתי צפויות” וקל וחומר “בלתי מכוונות”.

אין צורך להיות מומחה בהיסטוריה של המזרח התיכון או בעל זיכרון פנומנלי כדי להכיר במאמץ העקבי של ישראל “לזהם” את הפוליטיקה הפלסטינית, שבעבר הושפעה עמוקות מרעיונות סוציאליסטיים שנפוצו בעולם הערבי בתום עידן הקלוניאליזם. למעשה, קידום “האיסלאם הקיצוני” נעשה במודע ובגלוי, ותפקידו המהותי היה לקעקע את מעמדם של הפלגים הקיימים בהנהגה הלאומית – “להוות משקל נגד לפת”ח ולקומוניסטים”, כלשונו של האלוף במיל יצחק שגב. נוסף על כך, ולא פחות חשוב, הם נועדו למנוע את הסכנה הפוטנציאלית הכרוכה בתהליך מדיני אותנטי, ולהבטיח, כפי שהתנסח ראש השב”כ לשעבר עמי איילון, “שתמיד נוכל לטעון שאין עם מי לדבר”.

וכך היה שבמהלך שנות השבעים והשמונים, בעת שהשלטון הצבאי פרס את חסותו על האגודה העזתית “אל-מוג’מע אל-איסלאמי” (הגרסה המוקדמת של החמאס), הוא יישם במקביל מדיניות אגרסיבית נגד החברה האזרחית שכללה סגירת מוסדות אקדמיים ואיסור גורף על כל סוג של פעילות פוליטית, תהא מינורית ושולית ככל שתהא. בו בזמן שאחמד יאסין, האימאם הצעיר והמוגבל פיזית, הפך לבן טיפוחיו של המשטר וזכה לטיפולים רפואיים במיטב בתי החולים בארץ, הכריז הצבא מלחמת חורמה על המנהיגות החילונית המקומית וגזר מעצרים מנהליים על דמויות פופולריות ופרגמטיות כדוגמת פייסל חוסייני והפרופסור לפילוסופיה סרי נוסייבה. “זהו מסר מצד ישראל אל הפלסטינים המתונים”, אמר הפוליטיקאי סאיב עריקאת בעקבות מעצרו של נוסייבה, לפיו: ״אתם יכולים לשכוח ממשא ומתן, כי אנחנו נדאג שלא יהיה אף אחד לשאת ולתת איתו”.

אחמד יאסין: עבר בארץטיפולים מצילי חיים

במהלך התקופה ההיא מצאו את מותם כמה וכמה אישי מפתח בהנהגה הבינלאומית של הפת”ח, שהמשותף לכולם היה שהם היו משכילים, מצויים בדיפלומטיה המערבית ובעלי גישה ריאליסטית כלפי הסכסוך. סעיד חמאמי, למשל, נציג אש”ף בבריטניה, שכבר בשנות השבעים הצהיר על “נכונות לדו-שיח עם ישראל על בסיס הכרה הדדית”, נורה ב-1978 במשרדו שבלונדון. קורבן אחר היה עיסאם סירטאווי, דיפלומט מחונן ומקים “הסהר האדום” שנפגש בחשאי עם פעילי שלום ישראליים והכיר פומבית בקיומה של ישראל בניגוד לעמדה הרשמית של האמנה הפלסטינית. הוא נרצח ב-1983 במהלך כנס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפורטוגל. כל ההתנקשויות נעשו בשליחות ארגונו המיליטנטי של אבו נידאל, שבמשך שני עשורים היה אחראי לשורה ארוכה של חטיפות מטוסים ופיגועים נוראיים ברחבי העולם. על אף היותו קטן יחסית, הרפרטואר הטרוריסטי המיוחס לארגון של אבו נידאל הוא עצום, אם כי נראה כי הפעולה הרת הגורל ביותר היתה ניסיון ההתנקשות בתחילת יוני 1982 בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה, אשר היווה עילה רשמית לפלישת ישראל ללבנון ימים ספורים לאחר מכן.

עיסאם סירטאווי, נרצח על ידי ארגונו של אבו נידל

הנחת העבודה, אם כן, שהחמאס מהווה נכס אסטרטגי עבור מדינת ישראל, אינה אמורה להפתיע את מי שמתעקש לשמור על ראש צלול בעיצומו של הקרקס החלול שרוחש סביבנו. למעשה, זוהי טענה שנשמעת לעתים מזומנות, הן באופן ישיר והן בפליטות מקלדת פרוידיאניות, על ידי נציגי הימין הפוליטי, שאינם מסתירים את העובדה שהחמאס וארגוני האיסלאם הפנאטי מהווים מכשול בל יעבור בפני הסדר מדיני שיחייב נסיגה משטחים נרחבים. על כך, בין היתר, יכול להעיד ההלל החגיגי שנשפך על בנימין נתניהו בתום סבב הלחימה של מאי 2019, בעקבות החלטתו להימנע מהסלמה “ולהשאיר את החמאס עומד על הרגליים”. האלוף במיל גרשון הכהן, המקורב לנתניהו, שיבח את ההחלטה בראיון שהעניק לאתר “מידה”, מן הטעם שהיא מסכלת “את המזימה של אבו מאזן להקמת מדינה פלסטינית מאוחדת”. על ישראל, הוסיף הכהן, “לנצל את הפירוד שנוצר בין עזה לרמאללה”, המהווה, לדבריו, “אינטרס ישראלי מהרמה העליונה”.

עזה בשנות השישים, לפני המלחמה

בראיון אחר שהעניק בעת ההיא היה גרשון הכהן אף בהיר ונחרץ יותר. “לשם מימוש האסטרטגיה הישראלית” – כלומר, שיבוש אופציית שתי המדינות – יש “להפוך את חמאס לשותף קרוב”, שכן, הוא הוסיף, “במימד הגלוי הוא אויב, אבל במימד הסמוי הוא בן ברית”. את העמדה הזו היטיב לנסח בצלאל סמוטריץ’ בראיון לערוץ הכנסת בשנת 2015 כשהצהיר ללא כחל וסרק: “חמאס הוא נכס ואבו מאזן הוא נטל”.

בצלאל סמוטריץ’: “במימד הסמוי חמאס הוא בן ברית”

בעקבות ההתקפה המאסיבית והקטלנית בשבעה באוקטובר מלאה הארץ הכרזות נקם ושילם מצד נציגי המדינה ושלוחותיה. ראש הממשלה אף הגדיל לעשות ונשבע מעל כל במה לא לשקוט עד אשר “נמיט חורבן סופי על החמאס”. אולם, במקביל, פורסמו בעיתונות העולמית והישראלית ציטוטים מאת נתניהו שחשפו גישה פרקטית וצינית יותר, ואף הטילו אור, גם אם קלוש, על “מדיניות הצללים” של מדינת ישראל. “מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית”, הוא אמר בישיבת סיעת הליכוד במרץ 2019, “צריך לתמוך בהעברת כספים לחמאס”. במהלך חקירתו בעניין תיק 2000, כפי שנחשף על ידי גידי וייץ בעיתון “הארץ”, התוודה נתניהו בפני חוקריו שהוא “מעביר לחמאס מסרים כל הזמן”, וביקש מהם שלא ידליפו את “המידע המסווג”. הוא המשיך ופירט על אודות יחסיו עם אותם “איובים מרים”, וכיצד הוא “מטעה אותם, מערער אותם, מהתל בהם, ואחר כך נותן להם מכות על הראש”. כל אחד יודע “שאי אפשר להגיע איתם להסכם”, אמר הנחקר והוסיף כממתיק סוד, “אבל אנחנו שולטים בגובה הלהבות”.

המסקנה המתבקשת, אם כן, היא לכאורה בלתי נמנעת. מדיניות הטיפוח והשימור של החמאס מוטלת לחיקו של הימין ונציגיו, בשל העובדה הפשוטה שהוא מהווה משוכה להסדר מדיני. בנימין נתניהו, בהיותו ההתגלמות האולטימטיבית של “הימין” והכתובת הכמעט בלעדית של המחאה הפוליטית בישראל, הוא זה שניצב במוקד “הביקורת” הנובעת מאירועי השבעה באוקטובר. אפילו העיתון “ישראל היום” כינה אותו לאחרונה “אביה מולידה של מדיניות הבידול והתחזוק של החמאס”, כאילו הוא לבדו מקור ההשראה של מדיניות הביטחון הישראלית, ולא עוד פוליטיקאי שתפקידו להוציאה אל הפועל.

יחיא סינוואר מרביץ תורה

אי אפשר לטעון, כמובן, שזו קונספציה שגויה מעיקרה, אולם הטפח שהיא חושפת הוא הרבה פחות משמעותי מהטפחיים שהיא מסתירה. היא עשויה להוליך אותנו שולל ולגרום לנו להתעלם מהעיקר, ולחשוב שהיחס כלפי החמאס הוא תוצאה של “השתלטות האידאולגיה הימנית” על רשויות המדינה. אולם ההיסטוריה מלמדת באופן בהיר שמדובר במדיניות עקבית של רשויות הצבא והמודיעין שיושמה לפחות מאז תחילת שנות השבעים, ללא קשר לדעת הקהל, לטרנדים פוליטיים או להרכב המתחלף של הממשלות המכהנות. אפשר לומר שגם המקרה הזה, כמו רבים אחרים, מלמד על התהום הפעורה בין התאטרון הפוליטי, הרוחש תחת אור הזרקורים, לבין “מדינת הצללים” (Deep State) והאינטרסים האמיתיים המניעים את התנהלותה.

האמת היא שהמסקנה הזו אינה מחייבת חקירה מעמיקה וסיזיפית במיוחד, שכן הראיות הרבות מצויות בשפע ברקורד הציבורי והתקשורתי. הדוגמה הטרייה ביותר היא הדברים שאמר לאחרונה עמי איילון בפודקסט של “קרן קרנגי לשלום” שדן בגורמים שהולידו את “מחדל השבעה באוקטובר”. לצד איילון התראיין גם ראש המוסד בדימוס אפרים הלוי, אולם בעוד שהאחרון נקב בתירוצים המוכרים (הכישלון המודיעיני, המצב הפוליטי הנפיץ בישראל, וכו’) וייחס את מרב האשמה לנתניהו, פתח איילון במונולוג מיוסר ומפתיע שסטה באופן ניכר משורת המקהלה. המחדל העיקרי, הוא טען, הוא “פרדיגמת ניהול הסכסוך” שאומצה על ידי הממסד הביטחוני “מאז כישלון המשא ומתן”. כפועל יוצא מכך, הוא הסביר, “נקטנו בשיטת הפרד ומשול” על מנת “לוודא שלפלסטינים לא תהיה מנהיגות מאוחדת”. לצורך זה, הוא הודה, “היינו חייבים לוודא שהחמאס ימשיך לשלוט ברצועה”, ולשם כך “העברנו כספים והתרנו מעבר פועלים”. התוצאה היתה, סיכם איילון, “שהחלשנו את הרשות וחיזקנו את החמאס”, שזוכה לתמיכה הולכת וגדלה בקרב הפלסטינים מפני שהוא “הארגון היחיד המזוהה כיום עם המאבק בכיבוש”.

אפרים הלוי – ראש המוסד בדימוס

איילון אמנם טען בראיון שכל זה קרה “בלי שהתכוונו לכך”, אולם הוא הצביע על מרכיב חשוב במדיניות “העמוקה”, הבלתי מוצהרת, של ישראל, לפיה הסכסוך הוא נצחי ושיש לנהל אותו בהתאם לצרכיה של הישות המכונה “מערכת הביטחון”. אך שורשי האסטרטגיה הזו אינם נטועים בהכרח בכישלון הדרמטי של תהליך השלום מתחילת המילניום, אלא בשנים הראשונות של השלטון הצבאי, שלא היסס לאמץ את “האיסלאם הפנאטי” כפרטנר דה-פקטו במלחמתו הפטאלית נגד הלאומיות הפלסטינית.

בעת כיבוש רצועת עזה ביוני 1967 שיקפה הפוליטיקה הפלסטינית המקומית את המגמות החילוניות והסוציאליסטיות שרווחו בקרב האוכלוסייה. בתחילת שנות השבעים שלט אש”ף במוסדות הרצועה ממפקדותיו בביירות, ותנועת “האחים המוסלמים” היתה חלשה וחסרת השפעה משמעותית. הפעילות הדתית רוכזה ונוהלה על ידי ישראל, באמצעות קאדים ואנשי ווקף שקיבלו את שכרם מהממשל הצבאי. בשנת 1973 ייסד אחמד יאסין, שהיה פעיל מזה שנים בתנועת “האחים המוסלמים” ואף ריצה בשל כך תקופת מאסר בכלא המצרי, את האגודה הוולונטרית “אל-מוג’מע אל-איסלאמי” (האיחוד האיסלאמי), שנועדה באופן רשמי למטרות חברתיות-תרבותיות, וכחמש שנים לאחר מכן היא קיבלה מישראל אישור להירשם כעמותה רשמית. באמצעות סיוע פננסי נדיב שזרם מערב הסעודית ארגנה העמותה פעילויות חברתיות ענפות, יזמה חוגי ספורט, ייסדה מרפאות ומוסדות תרבות ומוזיקה, הקימה ארגוני נשים, והעניקה תמיכה כספית לנזקקים ומלגות לסטודנטים.

במקביל לפעילות הקהילתית יזמה העמותה התקפות אלימות נגד תנועות פוליטיות יריבות, בעיקר מן השמאל, ואנשיה הציתו בתי קולנוע ומוקדי בילוי, השחיתו מסעדות שמכרו אלכוהול והשתלטו על מוסדות חינוך רבים ברצועה. בשנת 1978, בתמיכת השלטון הישראלי “שראה בחיוב את פעילתו של יאסין”, הוקמה בעיר עזה האוניברסיטה האיסלאמית. “האויב שלנו היה הפת”ח,” צוטט בניו-יורק-טיימס יצחק שגב, מי ששימש כמושל הצבאי ברצועה בסוף שנות השבעים, “יאסין היה לחלוטין בלתי אלים”. שירותי הקהילה והרווחה פעלו מתוך המסגדים, שמספרם זינק פי כמה, כמו גם מספר המתפללים, בעלי הזקנים וחובשות כיסויי הראש. באותו ראיון שהעניק ב- 1986 לעיתונאי דייוויד שיפלר הודה האלוף במיל שגב שהפונדמנטליסטים האיסלאמיים נחשבו “שימושיים” עבור ישראל בשל עוינותם לאש”ף ולפעיליו, ובשל כך “מדינת ישראל נתנה לי תקציב, והמשטר הצבאי העביר את הכסף למסגדים”.

האוניברסיטה האיסלאמית בעזה

בתחילת שנות השמונים, תחת כנפיה המסוככות של ישראל, נעשה ארגון “אל-מוג’מע” כוח פוליטי משמעותי שקרא תיגר על מעמדו של הפת”ח. השפעתו של השיח’ יאסין, “המקורב מאוד לקציני הממשל הישראלי”, הלכה וגדלה. יחד עם זאת, היו כבר אז מי שהבינו את השלכות התמיכה בארגון האיסלאמי, בעיקר בעקבות ההפיכה באירן בשנת 1979 והקמת “הרפובליקה התיאוקרטית” בראשות “המנהיג העליון” האייתוללה ח’ומייני. האלוף שגב, שמונה לתפקיד המושל הצבאי מיד לאחר תקופת שירות בשגרירות ישראל בטהרן, טען לימים בראיון לעיתונאי יזהר באר שהוא הזהיר את עמיתיו מפני “ההתעוררות הדתית” שניכרה ברחובות עזה. במקביל, קמ”ט (קצין מטה) דתות בשם אבנר כהן העביר לממוניו את האזהרות ששמע מקאדים ואנשי ווקף ברצועה, לפיהן “יאסין וכנופייתו מחדשים את ימי האחים המוסלמים במסווה של פעילות חברתית”. כהן, ששירת כשני עשורים בממשל הצבאי, העניק מאז שחרורו מהצבא לא מעט ראיונות לתקשורת הישראלית והבינלאומית, שבהם כונן על “הטעות הגדולה” וקבל על “ההתעלמות” של רשויות הצבא. “לצערי הרב”, הוא צוטט בוול-סטריט-ג’ורנל בשנת 2009, “החמאס הוא מעשה ידיה של ישראל”.

המון צועד ברחובות איראן במהלך המהפכה האיסלמית ב-1979

אולם הנסיבות אילצו בסופו של דבר את ישראל לפעול באופן ישיר נגד אחמד יאסין, ובשנת 1984 הוא נעצר ונשפט בעוון התארגנות חתרנית ונשלח ל-13 שנות מאסר, אם כי הוא שוחרר כעבור שנה אחת בלבד במסגרת “עסקת ג’יבריל”. עם שובו אל הרצועה הוא פרש רשמית מראשות “אל-מוג’מע”, שכבר תפקד בימים ההם כארגון צבאי לכל דבר ויזם פעולות בנשק חם נגד “משתפי פעולה עם הכובש”. באותה עת עודד השלטון הישראלי את העימותים האלימים שפרצו בקמפוסים בין הפלגים הניצים, וצווים לסגירת האוניברסיטאות הפכו לשגרה.

בדצמבר 1987, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הופיע השם “חמאס” בכרוז שהצהיר על הקמת “תנועת ההתנגדות האיסלאמית” על בסיס אל-מוג’מע והאחים המוסלמים, במסגרת “התגייסות לאומית משותפת למאבק נגד הכובש”. הארגון החדש הקים תשתיות בגדה המערבית ובירושלים והכריז על כוונתו “לכונן מדינה איסלאמית בין הים לירדן”. “אמנת החמאס”, שהתפרסמה בקיץ 1988, דחתה את עקרונות הלאומיות של אש”ף ואת המגמות להכרה בישראל, והצהירה על “מלחמת קודש בכובש”. החמאס ייסד סניפים בכל רחבי הגדה המערבית ויצר מנגנון תשלומים “לפיצוי נפגעי האינתיפאדה” מכספי התמיכה שהמשיכו לזרום מערב הסעודית. במקביל, הוקמו “ועדות ההלם”, שסגרו חנויות, מנעו יציאת פועלים וארגנו קבוצות לזריקת אבנים על חיילים.

בשנת 1989, בתגובה לחטיפת החיילים גיל סספורטס ואילן סעדון והוצאתם להורג, הכריזה ישראל לראשונה על החמאס כארגון בלתי חוקי. השייח’ יאסין נעצר שוב ונשפט בשנת 1991 למאסר עולם, שממנו הוא עתיד להיחלץ כעבור שש שנים על רקע כישלון ההתנקשות בחאלד משעל ובעקבות “בקשה אישית” של המלך חוסיין. עם שחרורו ועד ההתנקשות בחייו באוקטובר 2003 היה מעמדו של יאסין כמעט בלתי מעורער. פעילות החמאס, תחת פיקודו של איש האחים המוסלמים מוסא אבו מרזוק, הלכה והחריפה, במיוחד עם התגבשות גדודי “עז א-דין אל-קסאם” והתחלת פיגועי ההתאבדות שנועדו לקעקע את הסכם ההכרה ההדדית בין ישראל לאש”ף מאוגוסט 1993. על אף שהחמאס כבר הוכר כאויב ראשון במעלה וספג מהלומות מהצבא הישראלי, ישנן לא מעט אינדיקציות לכך שהתמיכה הפוליטית והכספית מצד השלטונות המשיכה כסדרה. “אין ספק שישראל מימנה את החמאס בעת ההיא”, ציטטה סוכנות הידיעות האמריקאית UPI מקור במודיעין האמריקאי, אם כי התכלית היתה, הסביר המקור, “לזהות טרוריסטים מסוכנים” ולהביאם תחת “העין הבוחנת של המודיעין הישראלי”.

לקראת סוף שנת 2000, בעקבות התמוטטות שיחות קמפ דייוויד, פריצת האינתיפאדה השנייה ותחילת עידן “אין עם מי לדבר”, שבו הכוונות הצבאיות של ישראל להתמקד בארגון הפת”ח. למרות שפעולות הטרור הקטלניות ביותר נערכו על ידי החמאס, כגון הפיגועים במלון פארק בנתניה ובקפה מומנט בירושלים, יזם צה”ל שורה ארוכה של מבצעים צבאיים (כדוגמת “חומת מגן” במרץ 2003) שחיבלו נואשות בכוחה של הרשות הפלסטינית ואפשרו את התחזקותו הפוליטית של החמאס. בקיץ 2005, עם יישום תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, היה כוחו של הפת”ח בשיא השפל, ובינואר 2006 זכה החמאס לרוב בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית ואיסמעיל הנייה מונה לראשות הממשלה. העימותים האלימים שפרצו בעקבות המשבר הפוליטי, שנודעו בכינוי “מלחמת האזרחים הפלסטינית”, הסתיימו ביוני 2007 בהחלת שלטון החמאס על הרצועה.

מלון פארק בנתניה לאחר הפיגוע

בין התכתובות הדיפלומטיות הרבות שהודלפו בדצמבר 2010 על ידי ארגון וויקיליקס, נמצא מסמך שסיכם פגישה שהתקיימה ב-12 ביוני 2007 – יומיים לפני ההשתלטות האלימה של החמאס על עזה – בין שגריר ארה”ב בישראל, ריצ’ארד ג’ונס, לבין ראש אמ”ן דאז עמוס ידלין. במהלך השיחה הארוכה שערכו השניים התוודה האלוף ידלין בפני השגריר האמריקאי שישראל “תשמח” אם החמאס ישלוט ברצועה, כי כך היא תוכל “להתייחס אל עזה כאל מדינה עוינת”. ואכן, עם הקמת ממשלת החמאס הוטל סגר הדוק על הרצועה, שאמנם מפקח ביעילות על כמויות המלט והשוקולד אך לא מצליח למנוע מעבר סדיר של עשרות אלפי טילים ומשגרים. במקביל, החל עידן סבבי הלחימה והמבצעים הנרחבים והקטלניים “להחרבת החמאס”, שנדמה שרק העמיקו את אחיזתו.

עמוס ידלין וחבר

מלבד העובדה שהמצור על עזה, המתוחזק על ידי גדר הרמטית, אמצעי ריגול ממיטב הטכנולוגיה ואחד הצבאות החזקים בעולם, אינו מסוגל לחשוף את מנגנוני אספקת הנשק, הוא גם חסר אונים אל מול ערוצי הכספים שמעיינותיהם אינם גוועים לעולם. השאלה מי מממן את “האימפריה הפיננסית הנרחבת של החמאס”, כלשון השבועון “האקונומיסט”, היא מורכבת ומסתורית. סקירת העיתונות העולמית מעלה בעיקר סברות מעורפלות כגון “רשת בינלאומית של מזומנים, קריפטו וארגוני צדקה”. סוכנות רויטרס, למשל, מציינת “מדינות ידידותיות”, ובמרכזן אירן, “שמזרימות מזומנים דרך המנהרות ומשתמשות במטבעות קריפטוגרפיים על מנת לעקוף סנקציות בינלאומית”. למעשה, כל פלטפורמות התקשורת המרכזית מדקלמות את אותה נוסחה של “אירן, קריפטו וכסף מזומן”, אם כי הן אינן מצרפות כל ראייה מוחשית ומסתפקות, כדרכן בקודש, בציטוטים רשמיים, הערכות מודיעניות ודעת מומחים.

יחד עם זאת, אין זה סוד שמאז תום מלחמת “צוק איתן” בקיץ 2014, מעניקה קטאר באופן רשמי “תמיכה הומניטרית” לעזה לצורך כיסוי “משכורות עובדי ציבור, תשלומי רווחה והפעלת תחנת הכוח החשמלית”. למעשה, הכספים הועברו בהסכמתה ובסיועה של ישראל, וצה”ל אף נטל על עצמו לאבטח את הדיפלומטיים הקטאריים שנשאו “מזוודות מלאות מזומנים” בדרכם מירדן אל תוך הרצועה. לא רק זאת, אלא שמדינת ישראל, באמצעות הלובי היהודי, לחצה על חברי קונגרס בוושינגטון להימנע מהטלת סנקציות על נסיכות הנפט העשירה.

הכתבה באקונומיסט: מי מממן את האימפריה הכלכלית של חמאס?

מטבע הדברים, קטאר נחשבת בישראל כמדינת אויב “תומכת טרור”. למעשה, היא מממנת מזה שנים את החמאס, וכמה מהדמויות המובילות בארגון אף מתגוררות בתחומיה. אולם יחסי שתי המדינות הם מורכבים ומפותלים, ומעבר למסכת העוינות הדיפלומטית מתקיימים ביניהן ערוצים מגוונים של תקשורת ושיתוף פעולה. בשנים האחרונות משמש המשטר בדוחא כמתווך העיקרי בין רשויות ישראל ועזה, ובחודש נובמבר האחרון הוא גם תיאם את עסקת הפסקת האש ושחרור השבויים. באמצע דצמבר אף נועד ראש המוסד, דדי ברנע, עם ראש ממשלת קטאר לפגישה “חיובית” במטרה “להניע את המגעים לעסקת חטופים נוספת”.

הנסיכות הקטנה במפרץ הפרסי, הגובלת בערב הסעודית, היתה שטח חסות בריטי עד הכרזת עצמאותה בשנת 1971. היא חולשת כיום, בצוותא עם אירן, על עתודות הגז הגדולות בעולם. באמצע שנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, היתה קטאר המדינה הראשונה בחצי האי ערב שהושיטה יד מפייסת כלפי “היישות הציונית” ואף איפשרה לה לפתוח נציגות כלכלית קבועה בבירה דוחא. הנציגות אמנם נסגרה בשנת 2009, כתגובה למבצע “עופרת יצוקה”, אולם גם לאחר מכן הכירו רשויות המדינה בפומבי בקיום “יחסי עבודה” עם ישראל. במקביל, אישים רשמיים ופרשני עיתונות בארץ שבו והדגישו את מעמדה האסטרטגי החשוב של קטאר ואת היותה “גורם מייצב” באזור.

מסגד הרוס בעזה. ישראל העדיפה לממן מסגדים ולא אוניברסיטאות

מערכת היחסים האמביוולנטית הזו מהווה המחשה מצויינת לתפקיד המעורפל שממלאת קטאר בתשבץ המתעתע של “פוליטיקת הצללים” (Deep Politics) הבינלאומית. האבחנה הזו אף נכונה פי כמה וכמה באשר ליחסיה של הנסיכות עם ארה”ב, המאופיינים מצד אחד ברטוריקה עויינת ובאיומי סנקציות, אך מאידך מבוססים על “שותפות אסטרטגית” עמוקה ורבת שנים. במפגש בין ג’ו ביידן לבין האמיר תמים בן חמד בפברואר 2021, בעקבות הסכם לרכישת נשק והשקעות של מיליארדים “בתשתיות בארה”ב”, הגדיר הנשיא את קטאר בתור “בעלת ברית מרכזית” של וושינגטון.

זו לא היתה אמירה בעלמא. קטאר אכן מהווה נכס ראשון במעלה עבור האימפריה האמריקאית, שאף מחזיקה בשטח הנסיכות את הבסיס הצבאי הגדול במזרח התיכון. במלחמת המפרץ השנייה הוקמה בדוחא המפקדה הראשית של כוחות המתקפה על עירק, ששימשה גם כמרכז העיתונות של צבא ארה”ב. במהלך מלחמת האזרחים בסוריה התירה קטאר לאמן בשטחה את “המורדים המתונים”, שנמנו ברובם עם ארגונים איסלאמיסטיים, וסיפקה נשק וסיוע כספי למליציות שלחמו במשטר אסד, וביניהן כאלו המקושרות לאל-קאעידה.

ביידן ושליט קטאר עושים ביזנס

עבור רבים, הבחירה של פיפ”א לקיים בקטאר את טורניר גביע העולם בכדורגל בשנת 2022 הדיפה ריח של שחיתות ושל “פוליטיקת צללים”. אולם, לטעמי, מעמדה הייחודי של הנסיכות מתחוור עוד יותר לאור העובדה שהיא “מארחת” בתחומה את המפקדה הקדמית של CENTCOM, “פיקוד מרכז של ארה”ב” – אחד משבעת הפיקודים הצבאיים של המעצמה האמריקאית, החולשים לא רק על העולם כולו אלא גם על החלל החיצון. מפקדת CENTCOM, ששטח השיפוט שלה משתרע מהמזרח התיכון ועד מרכז אסיה, נמצאת בבסיס אווירי בדוחא המשמש גם את חיל האוויר המלכותי של בריטניה.

בעקבות חתימת “הסכמי אברהם” בספטמבר 2020, שהובילו לנרמול היחסים בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, הועברה ישראל מתחום האחריות של “פיקוד אירופה” (EUCOM) אל זה של “פיקוד מרכז”, שעד אז כלל רק מדינות ערביות ומוסלמיות. במסגרת אותה “העברת תיאום הפעולות הצבאיות”, ביקרו ביולי 2022 מספר קצינים בכירים מצה”ל במפקדת CENTCOM בקטאר, כפי שדווח במספר כלי תקשורת בעולם מפי “גורמים ביטחוניים” בארה”ב. בפברואר 2023 ערך פיקוד CENTCOM תמרון ענקי בשם Juniper Oak בשטח ישראל ובים התיכון, בהשתתפות יותר מ- 150 כלי טיס ושיט, וכן מערכות טילים וכוחות קרקע. “התמרון האמריקאי-ישראלי הגדול בהיסטוריה”, כהגדרת יוזמיו, שכלל גם אש חיה, נועד לדמות “מבצע צבאי מורכב ומשולב ביבשה, בים, בחלל החיצון ובמרחב הסייבר”.

Juniper Oak, התמרון האמריקאי-ישראלי הגדול בהיסטוריה, לפני פחות משנה

אין חולק על כך שיסודותיו ההיסטוריים של החמאס נטועים בתנועת “האחים המוסלמים”, שמאז ימיה הראשונים היוותה מנוע אידאולוגי ופוליטי מרכזי בהתפתחות הזן החדש של האיסלאם המיליטנטי. כאלטרנטיבה למגמות החילוניות והדמוקרטיות בעולם הערבי והמוסלמי, הציג הזרם הסלפיסטי החדש חזון אידילי שכלל את החזרת שלטון הח’ליפות, החלת חוקי השריעה ושיבה אל “ימי הזוהר והטוהר של ראשית האיסלאם”. בתוך כך גם עוות המושג “ג’יהאד”, שבניגוד למשמעות המיסטית המקורית שניתנה מפיו של הנביא מוחמד, הצדיק את הפצת האיסלאם “באמצעים של כפייה וטרור”. אולם מעבר לתפקידן הדתי-אידאולוגי, היוו התנועות הפנאטיות שיצאו ממעיה של “האחים המוסלמים” גורם משמעותי לדמורליזציה החברתית שהתרחשה במדינות רבות ברחבי אסיה, כמו גם כלי יעיל לערעור משטרים ולמאבק בתנועות דמוקרטיות פופולריות, שמאז ומתמיד נחשבו על ידי מעצמות המערב כאיום הגדול ביותר.

מפקדת CENTCOM בקטאר

למעשה, כך תפקדה תנועת “האחים המוסלמים” מאז הקמתה במצרים בסוף שנות העשרים. על אף חזותה האנטי-אימפריאליסטית, היא הפעילה את המליציה הצבאית שלה נגד יריביו הלאומיים והסוציאליסטיים של המלך פארוק, שמשל בצל כנפיה של האימפריה הבריטית. בתחילה, המימון הגיע מערב הסעודית – האומה הווהאבית העשירה שקמה זה עתה תחת חסות הבריטים – ומאוחר יותר, לפי מסמכים רשמיים, החלו הכספים לזרום ישירות מלונדון. בהשראת סייד קוּטבּ, תאורטיקן שהפך למטיף אנטי-מערבי פונדמנטליסטי, התפשטה התנועה ופתחה סניפים רבים במדינות בעולם הערבי והמוסלמי.

לאחר “הפיכת הקצינים” ב-1952 נעשו “האחים המוסלמים” כלי ממעלה ראשונה עבור הבריטים במסגרת מאבקם בשלטונו של גמאל עבד א-נאסר, והם אף השתילו סוכנים רבים מטעמם בשורותיהם. אחד מתלמידיו של קוטב, איימן א-זוואהירי, הקים מאוחר יותר את “הג’יהאד האיסלאמי המצרי” ובתחילת שנות השמונים בילה זמן מה בכלא בעוון קשירת קשר לרצח הנשיא אנואר סאדאת. לאחר שהשתחרר עבד א-זוואהירי ככירורג בבית חולים בערב הסעודית, וזמן קצר אחר כך השתלב בארגון “מכתאב אל חידמאת”, שהוקם ביוזמת ה-CIA ועסק בגיוס מתנדבים מרחבי העולם לשורות המוג’האדין באפגניסטן במלחמתם נגד הצבא הסובייטי. בשורות “מכתאב”, שיהפוך ברבות הימים לאל-קאעידה, תפקד א-זוואהירי כיד ימינו של אוסאמה בן לאדן, אך יש אומרים שהיה למעשה הרוח החיה של הארגון והמנהיג האמיתי מאחורי הקלעים.

ארה”ב, בשיתוף ערב הסעודית, השקיעה משאבים רבים באימון וחימוש “לוחמי הקודש” באפגניסטן. יותר ממאה אלף אנשי גרילה גויסו ממדינות שונות כדי להילחם “בכופר הקומוניסטי”, והללו נעשו לימים חוד החנית של האיסלאם הקיצוני בעולם והאויב המוצהר של “המלחמה בטרור” – כולל אל-קאעידה, דאע”ש והטליבאן. עם המוג’האדין נמנו גם “ברוני מלחמה” ומליציות מקומיות שקיבלו סיוע ישיר מה-CIA והפכו את אפגניסטן למעצמת אופיום המספקת כיום יותר מ-90% מהיצע ההרואין בעולם.

כרזת ה”מבוקש” של בן-לאדן, בן טיפוחיה של ארצות הברית

הרשויות בארה”ב מודות כיום באופן פומבי באותן “טעויות קריטיות” שנעשו באפגניסטן ושהולידו “תוצאות מזיקות ובלתי מכוונות”, המוגדרות באנגלית במושג blowback. לפי התזה הזו, מאמציה הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים של המעצמה “להפיץ שלום ודמוקרטיה בעולם”, הנעשים תמיד מתוך רצון טוב וכוונה אותנטית, מצמיחים מדי פעם עשבים רעילים “ובלתי צפויים”. כך היה שאותו בן לאדן, נצר למשפחה סעודית עשירה ומכובדת (עם קשרי עסקים ענפים בארה”ב), שהיה בתחילה “נכס מודיעיני” חשוב עבור ה-CIA, “הפך את עורו” ונעשה לארכי-נבל שהכריז מלחמת חורמה על “השטן הגדול”.

בהתאם לדגם הזה, חמאס הוא התגלמות ה-blowback הישראלי – תוצאה של מחדל או “משגה אסטרטגי”, או, לחלופין, של הנאיביות שפשטה בשורות הצבא והמודיעין בשנות הבתולין של הכיבוש. רשימת ההצטדקויות חוזרת על עצמה שוב ושוב מפי יוצאי מערכת הביטחון והשירות הדיפלומטי. “יצרנו את החמאס הפוליטי”, אמר ראש אמ”ן בדימוס שלמה גזית, “אבל לא את הצבאי”. אבי פרימור, לשעבר שגריר ישראל בגרמניה, הודה בראיון מאוגוסט 2014 שאמנם החמאס “הוא אכן מעשה ידינו”, אבל, הוא הוסיף, “חשבנו שזה יהיה ארגון דתי שייאבק בפת”ח, ולא יכולנו לחזות את התוצאות”. ישראל, על פי הנרטיב המקובל, בסך הכול ביקשה “ליצור אלטרנטיבה לא טרוריסטית”, אך אבוי, “הגולם החמאסי קם על יוצרו” והכול “התפוצץ לנו בפרצוף”, ועתה לא נותר לנו אלא לקונן על “קוצר הראייה” ולשקוע במלחמת גוג ומגוג שאחריתה מי ישורנו.

הרס בשכונת בית חאנון בעזה לאחר הפצצה של חיל האוויר הישראלי

“ישראל”, התבטא פעם לארי ג’ונסון, מומחה למלחמה בטרור ממחלקת המדינה האמריקאית, “היא כמו אדם שמצית את כובעו ואז מנסה לכבות את האש במהלומות פטיש”. ייתכן שיש בכך מן האמת. אולם גם אם נקבל את הטענה הרווחת שזרועות הביטחון לקו “בעיוורון אסטרטגי”, הרי שעדיין נשאלת השאלה כיצד התגבשה הגישה האמפטית כלפי החמאס והאיסלאם הפונדמנטליסטי, באילו מעגלים היא נולדה והאם יש פרוטוקולים המתעדים אותה. או שמא, כפי שטוענים כמה מסנגוריה של מערכת הביטחון, היא פשוט התפתחה מכוח עצמה, ללא כל כוונה מערכתית מודעת, ופשוט ויצאה מכלל שליטה – והמחיר הכבד שאזרחי ישראל (ופלסטין) משלמים בעבורה הוא אמנם טרגי אך גם כורח בלתי נמנע.

מנגד, אין זה מופרך לטעון שזו היתה דווקא מדיניות מודעת ומחושבת שהשיגה את תכליותיה העיקריות. בארבעת העשורים מאז הופעתו הצליח החמאס להחליש התנועות החילוניות-לאומיות, להחריב את הסכמי אוסלו ואת המתווה לפתרון שתי המדינות, לחתור תחת הרשות הפלסטינית ולפצלה לשתי יישויות עוינות, וליצור אי-יציבות פוליטית וחברתית בקרב החברה הפלסטינית. נוסף על כך, האיום המתמיד שהוא מהווה מעניק הצדקה לתקציבי הביטחון האסטרונומיים ולהזנת מכונת המלחמה הנצחית, כפי שהעידו חוזי רכישת הנשק שהתפרסמו לאחרונה בעיתונות. יוצא מכך, כפי שהודו רבים שהיתה להם יד בדבר, שהחמאס אכן הגשים את ייעודו ושירת את האינטרסים “העמוקים”, הבלתי מוצהרים, של מדינת ישראל. רוב הישראלים אמנם לא יוכלו לעכל זאת, אבל עם כל הקושי העצום הכרוך בכך, זוהי מסקנה מתבקשת לאור הראיות והנסיבות. לפיכך ראוי, לכל הפחות, לבחון אותה בראש צלול ולהפעיל, כלשונו של ההיסטוריון האמריקאי ברוס קאמינגס, “מידה מספקת של ציניות בריאה” על מנת “שלא ניפול קורבן למניפולציות היסטוריות”.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תסתכלו לנו בעיניים

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]