צחוק אמיתי הוא אלוהים, צחוק מזויף הוא השטן

יש דברים שכשאנחנו פוגשים אותם אנחנו יודעים שזה זה. כלומר שזה הדבר עצמו, וככה הוא אמור להיות. ואנחנו יודעים את זה אפילו אם מעולם לא הקדשנו מחשבה לדבר הזה, או איך הוא אמור להיות. אני עושה סטנדאפ, או נכון יותר מתנסה בסטנדאפ, כבר כמה חודשים. לא תכננתי את זה מעולם: פשוט פתאום רציתי לעשות סטנדאפ. אז החלטתי לנסות. מאז הופעתי כמה פעמים בזירות חובבים צנועות מאוד, וברוב הפעמים נדמה לי שהצלחתי להיות מצחיק, טיפה או יותר. 

בסוף השבוע החולף הוזמנתי לעשות קטע סטנדאפ במסיבה של קבוצת הקונספירייטרים המהממת (שהיתה הצלחה משוגעת, אגב). בהזדמנות המתוקה הזו שמעתי בפעם הראשונה צחוק של קהל כמו שצחוק של קהל במופע סטנדאפ צריך להישמע, או פשוט נשמע כשהוא נכון. כשהוא “זה”. לא צחוק מבויש, לא צחוק מאולץ, לא צחוק מנומס או עצור: צחוק אמיתי, כזה שבא מהבטן ומכל מיני חלקים טובים ונעימים בגוף האנושי, ומהדהד ועובר בין אנשים וקירות, וממשיך להתגלגל קצת בחדר, וחי את הרגע, מבסוט כמו תינוק שמנמן בנמנום הבוקר שלו. 

זה היה רגע של קתרזיס קטן. כי צחוק, זאת יש לדעת, הוא דבר אלוהי. אולי הוא אלוהים עצמו. אבל רק צחוק אמיתי: צחוק לא אמיתי הוא השטן, אולי בגלל שהוא כרוך בהתחזות לאלוהות, שהיא פשע מצפוני מהמעלה הראשונה. 

צחוק מחבר בין אנשים כמו שמעט דברים אחרים מצליחים לעשות, אם בכלל. הוא בבת אחת מוריד מחיצות ומסכות ומאפשר לאנשים לשחרר החוצה לעולם איזו חתיכה של האני שגם היא “זה”, כלומר הדבר עצמו. ואיזה אלוהים אנחנו צריכים חוץ מאלוהים של הורדת מסכות ומחיצות, אני שואל אתכם. איזה אלוהים אנחנו צריכים חוץ מזה שיזכיר לנו שכולנו כולנו אותו הדבר, אותו חומר, אותה התחלה ואותו סוף. כשיש על מה לצחוק (ומתי אין?) ואפילו יותר מזה כשאין על מה לצחוק כי נגדשו כל הסאות עלבון וזעם, הצחוק מסדר את העולם לרגע, או מאפשר לעולם להיות בסדר לרגע. הקתרזיס הקטן הזה שקרה במסיבת הקונספירייטרים עשה לי חשק גדול לחוות אותו שוב ושוב ושוב. להיות הצחוק. איזה כיף זה להיות צחוק. יותר כיף אפילו מלעשות צחוק. 

חוויה שונה לגמרי (אבל קשורה בדרכה), היא הצפייה שהזדמנה לי בפרק של “משחקי השף”. לא ששם התוכנית הספציפית כזה משנה: רשמים דומים מאוד קיבלתי משלל תוכניות שראיתי בחטף, במעבר בין פה לשם או באיזה חנות. זה לא כתב פלסתר נגד אנשים שרואים טלוויזיה: ברוב ימיי למדתי לאהוב ולחמול על כולם, באמת. או כמעט כולם, או בכל אופן צפייה בטלוויזיה היא לא הפשע הכי נורא בעולם. אבל האמת היא שהסתכלתי על הדבר הזה, כמו בנאדם שמסתכל על חייזרים. צפיתי ובעיניי לא נשאר שום דבר אנושי בטלוויזיה המסחרית. כלום. אף אחד לא נראה אנושי עם כמויות האיפור והניתוחים והשיפוצים והתיקונים. אף אחד לא נשמע טבעי עם השטנצים הקבועים (“היא שלילית, אני נגד שליליות”, “אם נמשיך ככה נישאר בלי מנה”), וכולם ללא יוצא מן הכלל מתנהגים כאילו הם על מינון כבד מדי של כדורים פסיכיאטריים מדכאי ליבידו: אין חשק, אין חיים, אין אותנטיות. אף אחד לא נשמע או נראה כאילו הוא באמת רוצה להיות שם, ואני יכול רק לתאר לעצמי שככה זה לכל אורך ורוחב ההפקה, מהעוזרת הכי זוטרה עד הכוכב הכי גדול של התוכנית. זה היה עצוב לראות, האמת, במבט שלא הושחת לגמרי על ידי צפייה אינסופית בתוכניות. אני גמול מטלוויזיה מסחרית כבר איזה עשרים שנה, והמתנה הכי גדולה שקיבלתי מהגמילה היא שיקום המבט שלי, ושחרור הדיבור והמחשבות שלי מדפוסים שרואים בטלוויזיה. 

הליאות והעגמומיות באולפן של משחקי השף ללא ספק עברה הלאה ונחוותה על ידי הצופים, כי זה טבעה של אמת – היא מנצחת כל פרפורמנס. אבל אני חושב שלאמיתו של דבר אנחנו פשוט שבעים ויגעים עד קצותינו מ”תוכן” אפוי, מהונדס, מלוטש, טחון, מצולחת, ערוך. מתגובות ידועות מראש למספר קבוע של מצבים ידועים מראש, עם זוויות מצלמה ידועות מראש ובכי ידוע מראש, או כאילו כעס, או כאילו שמחה. 

אני רוצה לחזור לצחוק בנקודה הזו. יותר נכון לצחוק הספונטני של המציאות, לצחוק האמיתי של הרגע האמיתי שבו אדם אחד עומד על במה קטנה בתוך קהל, ועושה את הקטע שלו, והם צוחקים. התקופה הזו שאנחנו חיים בה היא תקופה של פריחה אדירה בסטנדאפ. אולי בגלל שלאנשים נמאס כבר ממה שדוחפים להם בכוח, והם רוצים משהו אחר, משהו שאפשר להרגיש עליו את הראשוניות, את הא-ממסדיות (אם לא אנטי ממסדיות גמורה). כשדייב שאפל מרשה לעצמו לדבר ולעצבן את כל הדמוגרפיות הפוליטיות בארה”ב, הוא זוכה במקביל לאהבה אדירה מקהל שמכיל בתוכו את חברות וחברי כל הקהילות האלה. כי הצחוק מחבר ומשחרר, ואין צחוק כמו צחוק על הכוח, השררה, הממסד, החוק, הממשלה, השלטון.

הכוח התרבותי והכלכלי. בתקשורת הממוסדת, בטח בטלוויזיה, אין לנו סיכוי לקבל שום דבר מזה. ההפקות הטלוויזיוניות כל כך יקרות שהן מצריכות השקעות של סכומי עתק, כלומר מימון רצוף של תאגידים כלכליים חזקים, שמעצבים את המוצר הטלוויזיוני לצרכיהם. התוצאה היא מעשה הזוועה שצפיתי בו בערב ההוא: יצירה כל כך פלסטיקית ומנוהלת שאין בה זיק אחד של חיים. לא יכול להיות שום זיק של חיים בדבר שכל כולו קודש לשורה תחתונה כספית ושליטה מוחלטת בנרטיב ובמחשבות, שחס וחלילה שום מחשבה ביקורתית או כפרנית לא תעלה. שאנשים לא ישאלו את עצמם, חלילה, למה הם צריכים לבלות שנים מחייהם בבהייה בזוועה הזו, תוך הרג איטי ועיקש של החומר האפור בראשיהם. 

אני לא חושב שה”תכנים” של נטפליקס או דיסני או של איזו פלטפורמה אחרת שונים מהותית. העולם שאנחנו חיים בו התמכר למעשה הצפייה, ואנחנו חיים בתוך דרייב אין של מקדונלדס תודעתי שבו, בכל רגע נתון, אתה או מגיע לחלון ומזמין, או עוזב אותו בדיוק, או עוצר בצד לאכול את הפייק-מזון שהוא לאמיתו של דבר בלתי אכיל, או לפחות בלתי ראוי למאכל. ואף אחד לא יבוא לשחרר אותנו משערי הגטו הזה. אף אחד לא יבוא ויגיד לנו “צאו החוצה, תשברו את התבניות הנוראיות, זה הכל שקר”. אף אחד שנאמין לו או נבטח בו, זאת אומרת. בשלב המאוחר הזה בניוון התרבותי שאנחנו חווים, אנחנו כל אחת לעצמה, כל אחד לעצמו וזה עלינו לשחרר את עצמנו. להפסיק לצפות, לצרוך, לחשוב במונחים שראינו ושמענו בטלוויזיות ובפלטפורמות הגדולות, שמתייחסות לנפש ולאוטונומיה שלנו כמו אל משאב זמין שעומד לרשותן בכל עת. 

מי שלא יוציאו את עצמם לחופשי עכשיו אולי כבר לא יעשו זאת לעולם. וזה טרגי. היופי הגדול הוא שגם על זה אפשר לצחוק, וגם על זה, במיוחד על זה, עוד נצחק הרבה.